צעדים בשלג- מהעיתונות

 

מאמר ביקורת של תמר רותם 1

*

מודעות פרסומת

צעדים בשלג. תמונות מלידת ספר

 

בימים אלו יצא לאור ספר הסיפורים שלי "צעדים בשלג" בהוצאת "אבן חושן", בלווית ציוריה של איריס קובליו. עריכה הגר ינאי.

הספר יגיע לכל חנויות הספרים בשבוע הבא. השקה חגיגית נערוך לקראת סוף ספטמבר.

הנה תמונות ראשונות מבית הדפוס שם היינו נוכחים בלידתו הפיזית של הספר.

_

_

1

וכאן התכנסנו ספונטנית בביתה של נורית זרחי כדי לקרוא כמה מהסיפורים ולהרים כוסית ראשונה.

 

השקה אצל נורית.jpg

 

 

 


מה זה היה

הדיילת ישבה בפה פעור ולא האמינה שאנחנו כבר באוויר ושהרכב כלל לא על הכביש ואנחנו עפים ונוגעים בעננים, כאשר הדייל מימין אמר "אתה יכול לנסוע קצת יותר מהר, אני קצת ממהר אולי…", "כן" עניתי, "אשתדל" ולא עשיתי דבר כדי להפסיק את הנסיעה הזאת, אבל הוא התעקש ואמר משהו על הגיל שלי, ושבמקומי הוא לא היה לוקח את ההגה. לא השבתי לו, אבל פתאום הרכב נגע בכביש ומד המהירות שוב הראה מאה קמ"ש והכל נגמר. רק הדיילת נאנחה בכבדות כאילו חזרה שוב לנשום ושאלה "מה זה היה"?
לא עניתי.

מה זה היה


היא

היא עמדה במטבח וכשנכנסתי האור דלק, רק מאוחר יותר חשבתי שהיה זה בכוונה. הייתי עייף. מאוד עייף, ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב על כל הורוד והכחול שלה כי למרות השעה הקטנה של הלילה היא נראתה כאילו עכשיו בוקר יום אביב והגשם הסתיים רק לפני שעה קלה. היא הביטה עלי בדממה בלי לומר מילה ומבלי לנוע כלל. לא יכולתי לשאת את שתיקתה הרועמת ולבסוף שאלתי – מה?! -לא כלום, היא ענתה והמשיכה להתבונן בציפייה כלשהיא לא ברורה. הורוד שלה היה נוטה לכיוון כתום רענן ובוהק והכחול  משך את דמיוני לים עמוק כהה והשמיים הנקיים ובהירים מעל פיורדים שמעולם לא ראיתי באמת.

  • מה?, שאלתי שוב, מה את רוצה לומר לי?
  • אתה לא יכול סתם כך לשבת לידי ולשתוק כל הזמן.
  • אני יכול, אמרתי.
  • לא. אתה לא רואה שאני יפה?
  • כן, אני רואה, אמרתי.
  • לא. אתה לא מבין. תגיד משהו.
  • את באמת יפה, אין ספק, אמרתי.
  • זה לא מספיק. אתה חייב להגיב באמת, להגיב נכון.
  • כן, אמרתי, את מאוד יפה היום, מאוד מאוד יפה.
  • אתה לא מבין, היא נאנחה בכבדות. שמעתי בכי מתקרב בקולה היורד.
  • תקשיבי, אמרתי, את רק ציפור, ציפור גן עדן. ואת לא יכולה להתנהג כאילו את נסיכה אמיתית.
  • אני יכולה, היא אמרה. קולה היה ברור וצלול עכשיו.

תפוחים

בהתחלה לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. פשוט היתה שם חנות ירקות חדשה ממש בדרכו מהחניה לכניסה של הבנין והוא עצר שם כדי לקנות מעט מהסחורה היחידה שהיתה, תפוחים בצבע זהב והוא אכל אחד מהם תוך כדי עיון בספר וקול המים המבעבעים בסיר האורז המתבשל. טעמו של התפוח היה מתוק עסיסי שהתחלף בטעם חמצמץ מלווה בארומה  קסומה ולא תואמת כלל לשום טעם ארצי שהכיר בחייו. הוא שם לב שקריאתו בספר הפכה למכנית והוא לא מבין דבר מן הנקרא, מרוכז לחלוטין בתפוח היפה הזה, אבל לא יפה יותר מכל פרי טוב אחר. הוא ניסה לחזור ולהתרכז בספר אבל הטעם המתוק החמצמץ התחלף והתווספה לו חריפות עדינה עם ריח  לא מוכר. היה זה מוזר לראות שדות ירוקים עד האופק מלאים בעשבי בר ופרחים מכל הצבעים והצורות, כאן באמצע העיר הגדולה, המאובקת והמזוהמת. הטעמים והריחות מן הפרי המופלא השתנו והתחלפו בכל דקה בערך והוא עצם את עיניו ושקע לעולם משתנה של ריחות, טעמים ומראות של שדה ומקומות מסתור פורחים תחת עצים גבוהים , מכוסים גם הם בפריחה צבעונית מתחלפת. הוא הביט מן המרפסת למטה כדי לראות את החנות החדשה אך לא ראה דבר חוץ מהקיר המשעמם של סניף הדואר הקטן שתמיד היה שם

למחרת אחרי העבודה הוא שוב יצא מהחנייה ולאכזבתו לא ראה כל זכר לחנות החדשה. רק משהתקרב בכמה צעדים לכניסה של הבנין פתאום החנות שוב היתה שם, צמודה לקיר של הדואר, אותה מוכרת מבוגרת שוב נתנה לו כמה תפוחים מאותו הסוג  היחיד שהיה לה. אחרי חודש הוא הבין פתאום שכל הקמטים בפניו נעלמו

איריס קובליו, צבעי מים

איריס קובליו, צבעי מים


ריח

הוא גר ברחוב יאנוש קורצ׳אק מספר 8. פרטים נוספים עליו אינם ידועים לי ואני לא ממש מעוניין בידיעתם. פרטים רבים מדי מעמיסים על המערכות שלי וסיפורי הצלחה בחיים גורמים לי לבחילה ממש. אבל הוא נכנס עם ריח חזק של שמפו אפרסק לימונים, הוא תמיד מתקלח לפני יציאה לשדה ואפילו מאחר מעט לצאת למונית שממתינה לו כבר כמה דקות כי אני מאוד משתדל ומחשב את הזמן בדייקנות ומגיע תמיד כמה דקות לפני המועד. סע כאן שמאלה הוא אומר ותחסוך את הרמזור הארוך ההוא שם ואני לא מתווכח רק אומר שוויז שלי מראה אחרת, בכלל לביטחון שלו יש ריח שאני לא אוהב ואני שותק, רק הבעיה היא שהריח הרענן של המקלחת שלו מתחלף פתאום בריחם של גרביים שמתגבר ומשמיד לחלוטין את הלימון ואת האפרסק, עומד בינינו בחלל הצר והסגור ואני פותח מעט את החלון כדי לא להעליב ובתנועת יד קלילה מוסיף ריבוע קטן למזגן. הוא מתקשר למישהו שנשמע כמו חבר המרצה הבכיר ומספר לו בין היתר שבנו קיבל מצטיין דיקאן בסמסטר שעבר ושהסמסטר הזה עוד לא ידוע ועוד דברים מעורפלים שמובנים רק לבעלי סודות משותפים וממש לא איכפת לי, רק שהריח מהרגליים שלו נחלש פתאום ונכנע לריח ברור של רקבון נורא. בהתחלה חשבתי על סתם ריח פה של אוכלי הנבלות או שיניים רקובות אבל הגרביים נעלמו כאילו נכנעו לריח החדש הזה ואני מתכווץ במושב הנהג וחושבת שרק תסתיים כבר הנסיעה הזאת, כבר עמוק בלילה ונגיע בעוד שמונה עשרה דקות ואני חייב לשאת את הנסיעה הזאת ואת האדם עצמו מיאנוש קורצ׳אק 8, בית קרקע מוקף גדר לא חדירה לעין עם מרפסת עץ יפיפייה וגן ירוק מטופח. אני שואל את עצמי למה אנשי השכונות גרים ברחוב תמר או תפוח או סתם סמטת סיגלית וכל אלה שגרים בסמלי הציונות הדגולים או בשמות מפוצצים כמו טאגור, אופנהיימר, שדרות ציונות או פשוט בן צבי מפיצים את כל הריחות האלה, למה בשכונה שלי אין רחוב יאנוש קורצ׳אק ויש רק אגס ותפוח ותמר, בכלל לא מגיע לו את השם הזה כי הוא לא מכסה ולא אמור לכסות את הריח של הרקבון שנודף לי ממנו, כי בסך הכל הוא לא מחשיב אותי כבעל שיח כלשהו חוץ מרמזורים וחתימה על פתק נסיעה מוזמנת מהחברה. אני מתרכז במסלול ואורות הדרך, מתבונן בקו הפרדה בין הנתיבים, שומר על זרימה חלקה לידו, מתמכר לריצת המלבנים הלבנים לקראתי, מקים מחסום בטון בינינו ואנחנו מגיעים לבסוף. אני פותח את תא המטען ולא עוזר לו להוציא את המזוודה הכבדה שלו, אומר נסיעה טובה וחוזר לרכב, פותח לרווחה את החלונות, מוסיף מזגן ונוסע משם, בורח לאוויר הלילה בדרכי לתחנה וריח השתן שבסביבתה קל יותר הלילה, אולי בגלל ריח החורף המתקרב.


טהוניה

(קטע מסיפור בכתובים)

אני מתגעגע לטהוניה. בהתחלה שאלתי את חבריי בתחנה איפה טהוניה אבל אף אחד לא ראה או שמע משהו על נסיבות היעלמותה הפתאומית. לא נראה לי שחטיפתה יכולה לבוא בחשבון, היא לא הייתה יפה במיוחד או מעוררת רגשות מיוחדים כלשהם. אף פעם לא הגבלנו את תנועותיה וגם אם יכולנו לאף אחד לא היה כל עניין לעשות זאת וטהוניה עצמה לא יכלה לסבול כל סוג של מגבלה בחופש הבחירה המוחלט והכל כך טבעי בעיניה ובעיני כולם בעצם. המקום התייתם והתרוקן מטהוניה ואחרי ימים מעטים בלבד בכלל זכרתי את ימי טהוניה המאושרים בעיניי ובכל פעם שאני נכנס למשרד התחנה, הדבר הראשון שממש קופץ לעיניי הוא הריקות התמוהה של קופסת הפלסטיק של הדואר היוצא בו ישנה ברוב שעות הלילה והצהריים החמים, ממש לצד ידו הימנית של הסדרן התורן, מקופלת כמו שבלול עם הראש צמוד לבטן וזנבה מקופל גם הוא לכיוון הראש והגב עם עיניה העצומות. כשהייתי נכנס היא לא הייתה מגיבה באמת, רק קצה זנבה נע מעט ימינה ושמאלה כסימן יחיד לחיבתה המאופקת. היא סבלה בשקט את נגיעותיהם של אנשי התחנה עם סימני העצבנות הברורים ובמקרים קיצוניים יותר סמרה את פרוותה השחורה המאובקת. אני מתגעגע לטהוניה ובעיניי רבים הדבר יכול להיראות כמוזרות גדולה ואיני יכול לומר מילה או לשאול שאלה כלשהי נוספת אפילו, אבל כך או אחרת היעלמותה הפתאומית פערה חלל גדול ריק ומכאיב כל פעם שאני חוזר לתחנה מנדודי הדרכים שלי. איני סבור שלוכדי החתולים מטעם העירייה הצליחו לתפוס אותה בעזרת מזון חתולים מפתה כלשהו ועם הכלובים הערמומיים שלהם, כי אנשי התחנה יכולים לסבול במידה מסויימת של סבלנות את ההאכלה של רכוש המקום, אבל כל ניסיון לקחת דבר מה ולשנות את תמונתה הרגילה של התחנה, יהיה זה כיסא משופשף או אפילו חתיכת אבן תחתיה שומרים את המפתח בשעות הבוקר של יום שבת, יכול לעורר זעמם הלא מרוסן של עובדי המקום שנמצאים כאן את רוב שעות היום והלילה ואני יכול לומר במידה רבה של וודאות שלוכדי החתולים מכל סוג אף פעם לא יתקרבו לשטח התחנה וכל חתולי המקום יכולים לחיות בשלווה מוחלטת. ההבנה הזאת גורמת לפליאתי הגדולה עוד יותר לנסיבות היעדרותה הארוכה כל כך בעיניי. דבר אחד מכל אלה ברור לי מעכשיו – שהייתה זאת הבחירה החופשית של טהוניה עצמה, דבר שפוער חלל גדול עוד יותר בהבנתי האומללה את טיבעה המסתורי כמעט של היצור המופלא הזה שאפילו שמה לא ידעתי ובתמימות מוחלטת קראתי לה בשם טהוניה, שהגיע אלי בהפתעה יום אחד מחברות קצרת הימים בינינו.

טהוניה