ארכיון חודשי: אפריל 2012

מעל יפו עוגב

.

אִם לָשִׂים עוּגָב גָּדוֹל מֵעַל הָעִיר בְּאֶמְצַע חוֹרֶף

חָשׂוּף לְכָל צְלִיל נִשְׁמַע וְלֹא נִשְׁמַע לְאֹזֶן הָאָדָם

הָאִם לֹא תהיה זֹאת סִימְפוֹנְיה מִסְפָּר אָחָת לְעוּגָב וְיָפוֹ  

שֶׁלֹּא נִשְׁמַע כָּמוֹהַ בָּעִיר הַוְּרֻדָּה שֶׁשָּׁמְעָה כְּבָר הַכּוֹל

 

טִיפּוֹת הַגֶּשֶׁם עַל חַלּוֹנִי יִשָּׁמְעוּ אָז כְּפֵיוֹת רוֹקְדוֹת עַל בִּימַת הַזְּכוּכִית

נְשִׁימָתֵךְ בְּמִיטָתִי תהיה לְקוֹנְצֶרְט שֶׁל אֶלֶף כֵּלִים מֻפְלָאִים

מִלְמוּל מְקָרֵר בְּפִנַּת הַחֶדֶר יִשָּׁמַע כְּמוֹ שִׁיּוּט שֶׁל סַיֶּרֶת רְכָבִים רַכִּים

וְיָדִי חוֹלֶפֶת עַל קַו הַיָּרֵך תַּשְׁמִיעַ צְלִיל אָרוֹךְ שֶׁל צֶ'לוֹ בְּמֵיתָרוֹ שֶׁל בָּס

.

.

מודעות פרסומת

מכתב זיכרון

 

אהובתי,

היום אין סדנה

המסעדות סגורות

גם הסופרים סגורים

המשוררים המתחילים יושבים בבית

אולי סבא נחום וסבתא לאה מרוצים קצת

יום חם צהוב ואביך היה כל היום

אני שומע אוטובוס כבד למטה ודייסת כוסמת רותחת

צריך להתרגל לאכול לבד

רוח קרה פתאום מהחלון הפתוח

אקרא לחבר

וירטואלי,

וירטואלי לא ייעלב

אכתוב איזה סיפור משעשע

או עמוק ומיסטי

אולי אקרא לסבא נחום

הוא יישב על הספה ובשקט ישיר תהילים

וסבתא תסרוג מטפחת גדולה מפוך

היא תאהב את הכורסא

אנחנו נאכל ביחד

אבל הכוסמת לא קלויה והדייסה יצאה לא טעימה

אולי הם יאהבו  פיתות, זה בוודאי יהיה חדש להם

יש לי תה טוב, ודבש, זה יספיק לנו.

אדליק להם חימום, או קירור.

הם יפחדו לזוז בכל הלובן המוזהב

אבקש מסבתא לגעת בכל דבר, למשש

אני רואה איך היא מעבירה יד על מפת השולחן

על כיסוי מיטה מבד זהב בהיר ושמח

אני רואה איך נדלקות עיניה מכל העושר הזה

היא הולכת לאט, נוגעת אפילו בקירות,

יד כפרית זקנה, שפתיים  מאושרות

עוצרת במטבחון

לא מסוגלת לעזוב את הספלים והצלוחיות עם הוורדים הקטנים,

גם אני אהובתי,

אני משאיר את סבתא במקלחת

סבא מביט מסביב בסקרנות

ניגש לספרים

התנ"ך שלי  מסתתר אי-שם למעלה

הוא מלטף דפים מבריקים מאוירים להפליא

מדפדף ביד מיומנת, נותן כבוד לספר

אנחנו מדברים

הוא ניסה איתי יידיש, זה היה אבוד

אז עבר לרוסית איומה עם מבטא ביילורוסי כפרי כבד

אני מבין כל מילה

אמרתי שאני דומה לו נורא

"ודאי, ודאי" סבתא צועקת כמעט ונכנסת פתאום ובוכה

אני מושיב אותה בכורסא ושולף טישו, רך וריחני

סבתא  מבינה מיד, משתתקת, מריחה ופתאום בוכה שוב, ארוכות

מסתכלת על טישו ובוכה

סבא עומד לידה ומדבר איתה יידיש, היא עונה לו ולא מפסיקה.

אחר-כך אנחנו שותים תה עם פיתות קטנות עם חמאה ודבש

הם נחים קצת בכיסאות מעץ בהיר ואני שוב עושה להם תה בכוסות וורדים.

סבתא נהנית מהריחות, מהכוסות, מסוכר חום ומדבש הדרים מיד-מרדכי

 סבא מקשיב לי ואף-פעם לא אומר "גם את הגויים במידה מסוימת"

הוא יודע לקרוא מחשבות ויודע שאני אוהב אותו ואת סבתא,

עכשיו תמיד יש לי עם מי לדבר וסבתא שמחה ועושה לנו לביבות תפוחי-אדמה

הרגליים כואבות לה ובערבים היא אוהבת לראות תוכניות אופנה בטלביזיה הגדולה בסלון

אני לוקח את סבא לטיילת ליד הים והוא שואל כמה עולה סירה, אולי נקנה ונצא לדייג.

 

הגרמנים והמקומיים הרגו אותם עם גרזן וזרקו לבור. את כולם.

זה היה ב- 1942.

אני נולדתי ב- 1947.

נשארו שתי תמונות ישנות, של סבא נחום וסבתא חיה לאה.

אני באמת דומה לו.

. 


מדריך תליית כביסה לגבר

   אתה לא חייב לכבס ביד.  נכון,  גם דברי צמר חייבים כביסה ובמכונה אפשר לעשות זאת. אל תחכה שהיא או מישהי אחרת תעשה זאת במקומך. אתה גבר עצמאי ותהיה כזה גם בעתיד. תמיד. רק תפריד בין הכביסה הלבנה לבין  הצבעונית. ותשכח ממכבסה ציבורית. אל תחשוב שתשב לך באיזה בית-קפה עם הספר והכול יהיה פשוט וקל. אני אומר לך – תשכח ממכבסות וגם מניקוי יבש, אלא אם כן יש שם מישהי שמעניינת אותך. אבל זה סיפור אחר, אין לזה קשר לכביסה. אל תנסה לשכנע את עצמך שאתה אדם קטן וצנוע ואין לך הרבה בגדים ואתה בכלל לא מלכלך כל כך. דבר ראשון שאתה חייב לדעת עכשיו שאין שום קשר בין כמות הבגדים וכמות הכביסה, אף פעם לא היה, ובוודאי אין לזה שום קשר לצניעות או חוסר צניעות שלך. החדשות הגדולות הן – יש לך המון כביסה. הרבה יותר מאשר לאדם רגיל. תבין זאת בהמשך. קודם כל, אם אתה רוצה לנקות את הראש מהחיים הקודמים שלך, דבר ראשון שאתה צריך באמת זאת מכונת כביסה חדשה. קח את עצמך בידיים, תפסיק לפנטז ותתקין את המכונה החדשה, תקנה אבקת כביסה טובה, מרכך וחומר לניקוי כתמים. תשכח ממייבש, זהו רעיון אמריקאי מטורף, הוא לא מתאים לאקלים שלנו ויהפוך את כל הבגדים שלך לסמרטוטים ובדרך גם אותך וזה ממש לא מתאים לך.  אז תשכח מכל הרעיונות הטכנולוגיים שלך, הם לא יעשו את חייך קלים יותר, ההפך –  צערך יהיה גדול יותר משחשבת. אז בוא נחזור לענייני הכביסה ותליית הכביסה כי יש לזה סיבות רבות ומטרות נעלות.

אם אורך המרפסת שלך חמישה מטרים ואין לך מסתור כביסה, כמו שזה בדרך כלל משום מה אצל  רווקים,  משוך חבלים טובים שלוש פעמים, גם פעמיים יספיקו, אבל תעשה שלוש, אני אומר לך.

   עכשיו עליך לדעת דבר-מה חשוב ביותר. וקבל זאת כתשתית בדרכך לאושר העליון. חולצה, תחתונים וגרביים מחליפים כל יום. מכנסיים – פעם בשלושה ימים לפחות. עליונית או מעיל – פעם בשבוע לפחות. כל אלה חייבים להיראות חדשים תמיד. קנה בגד חדש פעם בחודש. ופעם בחודש זרוק משהו ישן או בלוי. כל כתם על הבגד הוא כתם על הפרצוף שלך. אתה מבין אותי. דינן של הנעליים לא שונה. אם הנעליים שלך נראות כמו חסר בית בדלהי, אז חדשות לי עצובות עבורך – אתה חשוב כמת.

ומה עם סדינים, ציפיות, כיסויי מיטה, מפות שולחן ושטיחונים? אתה יודע שיש לך בעיה רצינית ביותר. זאת הבעיה המרכזית של כל הצרות שבחייך. מובן מאליו שאת כל אלה אתה מכבס ומחליף פעם בשבוע לפחות, אולי לא כולל כיסוי מיטה, זה תלוי. מובן גם שאתה לא תיכנס למיטה מסריח מזיעה, סיגריות או סתם ריח עירוני אחר. יש כאלה שאוהבות ריח של זיעה, אל תסמוך על זה, ותהיה בטוח שאם כן – זה עדיין לא זיעה שלך, אבל אם זה יקרה לך פעם, תדע – יש סיכוי שהיא סובלת אותך וחצי דרך לאוורסט כבר עשית, אבל אל תשכח שרוב המטפסים נכשלו בחצי השני. זה הרי טבעי וברור.

אז ככה. אם בבוקר ברור לך מעבר לכל ספק שהאישה הזאת לא תיכנס יותר לביתך, דבר ראשון שעליך לעשות זה  לכבס את כל הבגדים שלך, את כל כלי המיטה, את כיסויי מיטה, לאוורר את כל השמיכות והכריות בשמש באוויר הצח, כולל כורסאות וכיסאות שהיא ישבה או שכבה עליהם, לכבס את מפת השולחן, לאוורר את הבית כמה שעות, לשטוף ביסודיות את כל הכלים, לפזר ריח טוב, לשטוף ריצפה בקפדנות, לשאוב אבק מהשטיח ובפינות הבית, לעשות לעצמך מקלחת טובה, לעבור על כל הבית, לסדר ולנקות, להוריד אשפה, וכל זה למה? כדי שמחר תוכל להמשיך לאותן הפסגות המושלגות והנוצצות מרוב אושר ועושר. רצית להיות גבר עצמאי ובלתי תלוי רגשית. אתה רוצה משהו כמעט בלתי אפשרי – משהו שבטעות קוראים לו אהבה גדולה, שהיא בעצם משהו מעבר לזה. זה  מצד אחד, ומאידך אתה רוצה להיות גבר עצמאי ובלתי תלוי באף אחת. אז עכשיו אתה מתחיל להבין למה יש לך יותר כביסה מכל גבר נשוי. וטוב שכך. אז בוא נהיה מעשיים כמו שאנחנו באמת.

כשאתה תולה כביסה, אל תכעס, אל תאמר: בשביל  מה אני צריך לעשות את זה, וכל מיני  מחשבות מסוג זה. זו טעות. תירגע ותהנה מתהליך. תליית הכביסה זאת אמנות בפני עצמה ואתה תהנה מזה כשתלמד. גם חייך הם אמנות גדולה כפי שאתה יודע ולא דבר מעצבן כפי שאתה חושב כרגע, ותליית כביסה היא אמנות מדהימה, יותר טובה מפיסול בקרח ובניה בחול הים. ויש בה  סיפוק וגם תגמול, תגלה זאת בעצמך.

דבר ראשון, יש לעבור במטלית לחה על החבלים, הרבה פיח ואבק בעיר הזאת ואחרי שעבדת קשה, תהיה מזועזע אם בסוף תגלה שאת רוב הכביסה תצטרך לשטוף   מחדש אם לא תעשה כפי שאני ממליץ לך עכשיו. אז קודם כל מטלית. גם על המחשבות שלך. ממש ככה. התחלה טובה.

קנה לך גיגית בצבע אדום ובגודל מתאים לארון הכלים שלך. צבע אדום נראה טוב על רקע צבעי שמיים, גם בקיץ וגם בחורף. חשוב רגע, גיגית אדומה בקומה שש (נניח) על רקע שמי חורף סגולים, כהים, קודרים – זה יעשה לך טוב בעיניים. ואתה כבר מתחיל להבין אותה. תוציא את הכביסה מהמכונה ישר לגיגית וצעד לך למרפסת בטכס מלא משמעות, כי אתה מביא אודם לשמי חורף, זה אלוהי.

תניח את הגיגית עם הכביסה על שולחן עץ צבוע תכלת ליד כסאות בצבע תואם (מה?,  אין לך? אתה נראה לי ממש בדיכאון, מסכן…)  ותנשום. זה רגע מאושר בחייך. ולא היחיד.

תנשום את ריחה של הכביסה הרטובה מעורבב בלחות של רוח ים קרה מעורבבת בריחו של אספלט רטוב אחרי הגשם מעורבב בעוד משהו שאין לך הסבר, ואתה כבר מרגיש את הטעם של הרטיבות הזאת על לשונך ובחלל הפה, הטעם מעורבב במשקה האיטלקי האדום המרגש והמסעיר הזה מבית-קפה למטה, זה יזכיר לך משהו ואתה מתחיל להבין אותי, תודה לך.

נער כל פריט בניעור אנרגטי אחד או שניים לפני שאתה תולה אותו, אל תחסוך באטבים ואל תתחכם בכלום, פשוט תתלה בקצוות כך שיהיו פחות קיפולים ושכבות וקצת תמתח על החבל אם זה אפשרי. זה הכול. אל תהיה מפגר ואל תתלה דבר על דבר כדי לחסוך במקום, אתה רק תפסיד מזה. ראה, זה תלוי אחד ליד השני, לאורך המרפסת, פשוט כל-כך, לא מושלם בכלל, החבלים שוקעים, צונחים בגלל הכביסה, עושים קשת, אז מה? ניסית פעם לאהוב מישהי מושלמת? אתה רואה, אפילו לא ניסית. בסוף אנחנו נבין אחד את השני מצוין.

כאן אנחנו מגיעים למשהו שהוא שיא. נניח בטח תלית את כל הכביסה הלבנה בצבע שנוטה למוזהב קליל. ואנחנו מבינים בדיוק למה זה כל-כך קרוב ללבך וחגיגי כל-כך בעיניך. כל הסדינים והציפיות שמפרידים בינך לעולם החיצון עכשיו מעניקים לך הרגשת קירבה וביטחון. אבל תשאיר מקום אחד פנוי. ממש פנוי שם באמצע וקצת ימינה. רגע  האושר הגדול מגיע. קח את הבד לשמלת הסארי שקנית במזרח  והיום החלטת לכבס סוף-סוף, הוא בצבע יין אדום כהה באורך חמש מטר עם ערבסקות רחבות מזהב בשני הקצוות ופס צר יותר לכל האורך, ותתלה שם. תפרוס אותו קצת, לא חשוב. תהדק לחבל. ועכשיו לך הצידה. תביט במעשה ידיך, בשמיים מעוננים מעל, תוריד את הגיגית מהשולחן ותכנס הביתה. שתה כוס קפה, תאכל כריך עם גבינה ורוקט, תביט החוצה דרך החלון הגדול למרפסת, תראה את הכביסה המתייבשת לאט, תראה את הכתם הנפלא של הסארי נע ברוח. יש לך בית. עשית אותו.

תראה, אם תשאיר את הכביסה ללילה, אני אבין אותך. להתעורר בבוקר ולראות שוב את היצירה הזאת זהו פיתוי לא קטן. רק קח בחשבון שתיאלץ לצאת מהעבודה בצהריים כדי להוריד. כי אם תחזור כרגיל מאוחר, הכביסה שוב תהיה לחה ולהשאיר את כל זה ליומיים זה ממש אווילי ופתטי.  אבל תעשה מה שנוח לך ואל תתעמק יותר מדי, אלו רק סמלים, אתה יודע. אז חמישי בלילה או שישי בבוקר זה בסדר מבחינתי, אבל אתה תעשה את החשבון ותחליט.

 

ועדיין לא דיברנו באמת על להוריד. אתה תהיה טיפש גדול אם תעשה זאת בחיפזון. כי אתה שוב תפסיד. כך מפסידים גם את החיים, ואני לא צריך לספר לך את זה. אז תוריד, כאילו יש לך את כל הזמן שבבריאה ויש לך, כפי שאתה יודע. תוריד ותריח. זהו ריחו של ניקיון, ואילו לאושר היה ריח הוא בוודאי לא היה רחוק מזה של הכביסה שלך, אז תקפל, תריח ותשתוק. כמו דבורה שהגיעה לצוף, שותה וכבר לא מזמזמת, לא צריך. אז תשתוק ותגהץ לך כמה חולצות למחר.

 

דיברנו קצת, מה יש. 


חרציות

.

בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, בַּשֵּׁנִי לְחֹדֶשׁ

רֵיחַ הַמָּוֶת שֶׁל חַרצִּיוֹת

נָעַם לַטִּיּוּל הַלֵּילִי

 

חִיּוּךְ קְמִילָה

בֵּין עָלֵי כּוֹתֶרֶת

.

.


שׁוּפִי הינשוף ופָּארִי הפרפר

היה זה בוקר יפה להפליא. פָּארִי גילה פתאום שהוא פרפר עם כנפי תכלת יפים. בהתחלה פַּארִי חשב שהוא שמיים. אבל הכנפיים היו יפים בהרבה והיו להם כתמים וקוים מקסימים כל-כך שבא לו ממש לצחוק מרוב שימחה. קשה מאוד לתאר את צבעם של כנפי הפרפר, הייתה בהם כְּחוֹלֶת בהירה וחמימה, התערבבו בהם עב לבנה, שמי בוקר ושתי טיפות של אור שמש כתומה. "פלא", חשב פארי הפרפר ובאותו רגע זה גם היה לפלא, כי כל מה שפארי חשב, מייד נהפך לאמת עבורו. וזה לא פלא כלל וכלל לייצור שנולד זה עתה  בבוקר, אפשר  לומר אפילו ביחד עם הבוקר.  הכנפיים עדיין לא התייבשו מספיק והוא נהנה מאוד מקרן אור חמימה. וכאשר עיניו התרגלו סוף-סוף לזוהר המסנוור של אור הבוקר, הוא ראה את עצמו ישוב על עלה ירוק ומבריק וכל-כך שמח, שאמר שוב את המילה היחידה שידע, "פלא!", ומייד זה הפך לאמת ולפלא. וכך היה יושב לו ונהנה מכל הדברים האלה  לולא שמע לפתע  מישהו לידו:

 "קְחָה, אתה ממש מצחיק אותי".

"מי אתה ומה מצחיק אותך?" שאל פארי  יצור גדול בעל נוצות רבות.

"קוראים לי שופי ואני ינשוף. ואתה ממש מצחיק אותי. אתה פרפר ופרפרים חיים רק יום או יומיים. לא יותר. אין לך ממה לשמוח בכלל."

"תודה", ענה לו הפרפר, "לא ידעתי זאת. אני בכלל לא יודע הרבה. נולדתי רק היום יחד עם הבוקר. זה מאוד משמח אותי."

"אל תהיה טיפש. מזלך שבבוקר אין לי תיאבון, רק בלילה. אז יש לך יום שלם להחכים קצת."

"תודה לך.  לא ידעתי שאחרי יום יש לילה. בבקשה תלמד אותי עוד דברים נפלאים."

"שתה קצת טל" אמר לו שופי הינשוף בתגובה, "רואה את הנקודה הנוצצת הזאת לידך, בקצה הגבעול?"

הפרפר טבל  את מחושיו  בקרן אור מתנוצצת  בטיפת טל ואמר "טעים. תודה לך. אתה מלמד אותי המון  דברים נפלאים."

"לא בדיוק" אמר הינשוף, "אני פשוט לא אוהב מזון יבש."

"ובכל זאת תודה לך" אמר הפרפר.

"וחוץ מזה," הוסיף הינשוף, "אתה בכלל לא הרבה מזון עבורי."

"אתה יכול לאכול את גופי" אמר לו הפרפר בפליאה, "אבל אתה לא יכול לאכול אותי!"

"אני אולי לא, אבל אחרים כן", ענה לו הינשוף אחרי שחשב קצת.

"איני יכול להסכים אתך. אומנם יש לי ניסיון רק מהבוקר." ואחרי הרהורים שאל "תאמר לי בבקשה, וכמה ימים אתה חי?"

"לא זוכר. מסוכן לזכור יותר מדי. אבל אמרו לי שהרבה מאוד."

"אז אתה ממש פלא" השיב לו הפרפר והשתתק, מאושר.

"קחה" אמר הינשוף, ושוב "קחה" ובקול מהסס משהו אמר "אתה יודע… אתה יכול לעוף לך קצת. לפרפר, כמו שאומרים. אחרת תהיה חולה, ואני לא אוכל פרפרים חולים."

"טוב שאמרת זאת, בלעדיך לא הייתי יודע" שמח הפרפר, "אני באמת רואה כמה כתמים כחולים ואדומים. הם מושכים אותי מאוד," אמר הפרפר ועף לעברם.

הבוקר כבר פסק מלסנוור את עיניו הגדולות של הינשוף ואור היום היה בהיר ורך כאשר שוב חזר הפרפר לאותו העלה המוכר, עצוב ועייף קצת.

"אתה נראה עצוב. קרה לך משהו?" שאל שופי והביט בפארי בלי למצמץ כלל.

"פגשתי פרפרית נפלאה, כחולה בדיוק כמוני והיינו חברים" ענה פארי והוריד כנפיים. ואחרי שתיקה קלה הוסיף "אבל היא עפה ממני. לא  פלא שאני עצוב."

"קחה", אמר הינשוף בתגובה, "כבר צהריים ואתה רוצה שפרפר לא יתפרפר? אפילו שאני יושב לי כאן, על ענף בטוח, מתיינשף כל היום ודי נהנה מזה, אבל גם אתה תעוף ממני עוד מעט."

"ובכל זאת", ענה לו פארי העצוב, "יש לה כנפיי תכלת יפים כל-כך. וחוץ מזה אצלכם הינשופים יש מספיק זמן. ולנו הפרפרים – אין. אני חי רק יום אחד או יומיים, לא יותר, וכל דבר הוא חד-פעמי עבורי, אם היא לא תחזור עד הערב, בבוקר אולי אהפוך למשהו אחר והיא לא תראה אותי ואני לא אראה אותה שוב. אני חושש שינשופים לא מבינים את הפרפרים."

"קחה", אמר שוב  הינשוף, "תן לזמן לעשות את שלו."

"השאלה היא לא מה שהוא יעשה לי , אלא מה אני אעשה  עם הזמן,

  אתה לא חושב כך? אני נולדתי רק אתמול ולא מבין בזה הרבה.  אפשר לומר שאני לא מבין הרבה בהרבה דברים, אולי אפילו בכולם."

"נורא", אמר הינשוף, "תלמד מילה חדשה. הכול נורא, ולא כמו שאתה חושב."

"כן, אתה צודק" השיב לו הפרפר, "הכול נורא פלא, גם הבוקר וגם הצהריים, רק האור משתנה, וזה גם פלא".

"קחה" השיב לו הינשוף ברוגז, "זה נורא מאכזב שאי-אפשר להסביר לך את זה. כל מה שנשאר זה רק לטרוף אותך בלילה."

פארי היה שוב מהורהר ושאל "אני לא אכלתי כלום מאז שנולדתי  הבוקר. אולי ידוע לך מה אוכלים הפרפרים?"

"פעם ראיתי פרפר אוכל עלה ירוק ורך. אבל אני אישית חושב שפרפרים ניזונים מאור השמש, וכאשר האור הזה נעלם בלילה, הם פשוט נרדמים. החושך מרדים אותם. אותי הוא דווקא מעורר. אולי בגלל שאני ניזון מאחרים. אבל, אתה יודע, בלילה יש אור אחר, נפלא, כמו שאתה אומר. אבל אתה לא צריך לדעת את זה."

"אנסה לאכול" אמר פארי, "השמש חזקה כל-כך. היא מחלישה אותי" ועף בחיפושיו אחרי מזון פרפרים, מתנת יום שמש בהירה.

אחרי שעה ארוכה, כאשר חזר הביתה לאותו עלה ירוק, אמר פארי לינשוף "למדתי לכרסם עלים ירוקים ורכים. למדתי שירוק בהיר טעים ונפלא עבורי, אבל מזון מכביד על המעוף שלי. הייתי מעדיף לא לאכול את האחרים, אבל היום עוד לא נגמר וגם אני צריך קצת כוח."

"אתה חייב לאכול" השיב לו הינשוף, "אחרת תהיה רזה ולא טעים."

 אבל פארי עצם את עיניו ואחרי כמה רגעים שוב פקח אותן ואמר "לפעמים אני נרדם וחולם את הלילה שיבוא. הוא מפחיד אותי."

"קחה" השיב לו שופי, "אל תמהר להירדם. וגם תזכור שלשנות את זה לא תוכל. תן לחלום הזה לחלוף."

"אני נלחם בחלום, אבל לא מצליח באמת." השיב הפרפר בשקט.

"אתה לא נולדת להיות לוחם החלומות. נולדת להיות פרפר, אז תהיה פרפר טוב. עדיף שתספר לי את מה שראית".

"ראיתי ילדים רצים אחרי הפרפרים. לפעמים אני חושב שבלעדינו הפרפרים האחו לא היה יפה דיו. זה נפלא להרגיש כך. אפילו שזה רק יום אחד וכל החיים. אולי גם בגלל זה."

"אתה חושב ממש הפוך ממני. אתה נהנה שרואים אותך ואני נהנה רק כאשר לא רואים אותי בכלל. לא נראה לי שממש אכפת לך אם אוכל אותך אפילו. לא פלא שאתה חיי רק יום אחד. לא היית מחזיק מעמד יותר."

"התעייפתי", אמר פארי הפרפר, "איזה יום ארוך היה לי…"

ליל פרפרים ירד. החשיך. עיניו של פארי נעצמו בעצמן. מתיקות השינה החלה להתפשט בכל גופו.

"עכשיו אני רואה אותך הרבה יותר ברור" אמר הינשוף. "אתה מרגיש טוב?" שאל.

"נ פ ל א . . ." לחש  בקושי רב הפרפר.

 ושופי הינשוף  ענה , ספק לפארי  ספק לעצמו:  "קשה ללמד ינשוף משהו חדש. ובכל-זאת. לילה טוב לך פארי. שעת הצייד של הינשופים הגיעה."

איור: איריסיה קובליו