לילה

.
   הם היו ברכבת. הכיוון היה ידוע, אבל לא היעד המדויק. יוּ היה שליו והביט מבעד לחלון, כהרגלו הוא התמקם ליד. מעבר לחלון הייתה תחילתו של החורף והוא שמח שיוּ אוהב לשבת כאן, בחמימות המוארת של הקרון ולנסוע. הם תמיד היו יחד. מאז לידתו של יוּ הם מעולם לא נפרדו, רק לפעמים, בלילות כאשר יוּ ישן, הוא היה עוזב בזהירות  לזמן-מה, כדי לא לשכוח ולרענן את הידע. כבר קרה בעבר שהוא היה שוכח ומזהה את עצמו לחלוטין עם יוּ. זה היה עלול להזיק ליוּ ובשנים אחרונות הוא היה מאוד זהיר ושמר בדרך כלל על מרחק-מה ביניהם.

   לפעמים דלתות הקרון נפתחו, הנוסעים היו עולים ויורדים, אך הם המשיכו לנסוע, מצפים לתחנה הנכונה. באחת התחנות עלומות-השם הוא הרגיש דחף פנימי כלשהו, היה זה סימן ברור, הם קמו ויצאו לרציף. הרציף היה ריק מאדם,  רוח קרה סחררה מערבולות שלג ארוכות. הם המתינו לעזיבתה של הרכבת והלכו לאורך הרציף, עברו מבנה דומם של שומר התחנה, הגיעו למעבר וחצו את המסילה על ריצוף ישן מקורות עץ ספוגות זפת. מסביב שררה שממה והוא הצטער שליוּ קר עכשיו והוא נאלץ להרים את הצווארון הקצר ולתחוב את ידיו עמוק לכיסים. הם פנו שמאלה וצעדו במרווח בין שיירות של קרונות קפואים. כאן הרוח הייתה קלה יותר וערמות שלג קטנות נחו ליד פסי הרכבת. השלג כיסה מעט את החצץ; ההליכה הפכה לקשה יותר ובמהרה  החל יוּ להתחמם. הקרונות הסתיימו, הם המשיכו ללכת בשפלה אפורה קודרת בין המסילות כשרגליהם טובלות בשכבת שלג דקה. יוּ כבר התחמם לגמרי בעקבות ההליכה הממושכת ופסע שמח יותר. לבסוף הם הגיעו למסילת עזר ישנה ופנו אליה. יוּ צעד על קורות עץ בין פסי רכבת, הוא נאלץ לפסוע בצעדים קטנים יותר. חורשות דלילות התנועעו מול עיניו. הוא החל להתעייף, אך הם כבר הגיעו.

         היה זה קטר ישן עם חדר מכונות ותא נהג מלפנים. הם עלו בשלבי מתכת של סולם קצר. להפתעתו של יוּ, דלת הנהג נפתחה בקלות וללא חריקות, על צירים משומנים היטב. הם עלו לקבינה. בפנים היה נקי וקר. באמצע עמדה כורסא, לפניו ומעט בצד היה המנוע. יוּ הבין מייד שהמנוע הזה מיוחד במינו. מידותיו היו כגודל מנוע של סירה גדולה,

גופו עשוי מתכת כהה כבדה למראה, בחלקו העליון דמה לפרבולואיד מעוגל עם שתי בליטות בצדדים שהעניקו לו מראה של ראש עגל מתבגר עם לשונית ציפוי בהירה בין שתי ידיות היגוי קצרות. המנוע הפיץ עצמה ושלווה. הוא הצביע ליוּ על המפתח. ללא היסוס יוּ הכניס את המפתח לחריץ היחיד בצד וסובב. המנוע הופעל. ליתר דיוק, דבר לא השתנה מבחוץ, אך ליוּ  היה נדמה שהוא שומע את אוושת המנוע. תאורת המכשירים האירה ברכות, גם  מערכת ההסקה  החלה לעבוד, ויוּ הרגיש באוויר החמים שהחל לעלות מרצפת הקרון. יוּ התיישב בכורסא,  הקרון החל לנוע.

         הוא שמח למראהו של  יוּ שנהנה מהתנועה האיטית ומן המנוחה. חורשה קטנה חלפה על פניהם. הם נסעו בין שדות קפואים והוא החל נזכר מדוע הביא את יוּ לכאן והראה לו את המנוע הזה. הקרון נסע מהר יותר, תקתוק הגלגלים התמזג ברחש הרוח בחלונות. אורות הרמזורים הירוקים החלו להופיע לעתים תכופות יותר. המהירות גברה.  רעש הגלגלים דעך יותר ויותר, עד שלבסוף גווע כליל. הם היו כבר באוויר. החשיך. הם העפילו מעלה ויוּ ראה כוכבים ואדמה כהה-אפורה למטה. הוא לא הסיר את עיניו מיוּ, ראה את מבטו המאושר וחייך. הוא נזכר למה המציא את הרכבת, את הדרך המעייפת ואת המנוע.

         כאשר התעורר,  שמע את נשימתה של אשתו ובזהירות שיחרר את  ידו שנרדמה. מעבר לחלון היה לילה.  בלי להביט על השעון הוא ידע שהשעה היא שלוש. השמיים היו בצבע כחול-דיו, כמעט שחורים. הכוכבים לא נראו. לאט, כדי לא להעיר את  האישה, הוא הסתובב על גבו, חש את חום ירכה ועצם את עיניו.

 

מודעות פרסומת

אודות geraginzburg


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: