מטיילי סדנת הזמן

בוקר טוב אהבתי המתוקה,

מטיילי סדנת הזמן כבר עברו בשדרה מוקדם בבוקר,

הם הולכים לאט, כבר אלף שנה,

פניהם לא משתנים, כך גם הליכתם,

לבושם הספיק להתיישן ואפשר לחשוב

שאלה שחקני תיאטרון שהרגע יצאו מהצגת לילה

בדרכם להצגה הבאה, אי-שם בקצה העיר,

הם עייפים, אבל החוזה חתום מזמן

וסיום עונת ההצגות נראה רחוק מאי-פעם,

אולי הוא לא יבוא אף-פעם

התחלתי להכיר אחדים אישית,

לפעמים אני מצטרף אליהם בהליכתי בבוקר,

על גב' רובין כבר סיפרתי לך פעם,

על טינקי, הילדה הבהירה, שקופה כמעט, אספר לך פעם אחרת,

היא מביטה קדימה, כל הזמן קדימה,  

אולי היא פוחדת לאבד את שביל הזמן הנכון,

רק קרול, המטפלת הפיליפינית (?) שלה

זורקת לי לפעמים מילה אחת או שתיים,

ממשיכה לדחוף את העגלה המיושנת,

רואים עליה שכבר לא חושבת על עצמה כלל,

אבל אני לא ממשיך איתם, זה מסוכן,

הזמן שלהם נעצר בשביל שטינקי בוחרת,

הם לא יכולים לחיות אחרת

או למות כמו כולנו

וצער רב אוחז את ליבי בלראותם

מכורים להליכתם, לשקט של הזמן העומד בדרכם,

ולילדה הבהירה המיוחדת – טינקי,

שאי-אפשר לא לאהוב את הרזון הבהיר שלה,

ואת עיניה הבהירות כמוה, שמביטות לנקודה אחת במרחב

והכול סוד, סוד.

 

אהבתי