ארכיון חודשי: יולי 2012

גשם באלפים

(סקיצה)

          לפעמים אני חושבת שהכפר כבר קטן עליי. המרחקים נראים לי קצרים מדי. אני מתניעה את הרכב, מספיקה לחשוב על כמה שורות ראשונות שתקועות לי מהבוקר והופ!, אני כבר ליד המכולת וחייבת לחייך ולהחליף גל, להתרכז במצרכים וההצעות מנומסות של קלאוס, גם הדרך חזרה לא יותר טובה, אני מנסה לחזור ולשנן את הבית הראשון, אבל ריחה של גבינת 'קאייזר' עבור בעלי מפריעה לי, אני חושבת פתאום שאולי היא לא טרייה מספיק וצריך להגיש אותה קרה יותר. ממהרת הביתה והגשם לא פוסק, וודאי צריך להוריד כביסה ולהכניס לייבוש במכונה, ילדים אוהבים בגדים וסדינים מבחוץ, עם ריח של ההר והשלג הרחוק, אבל הגשם כנראה לא ייפסק עד הערב, פתאום גם הבית קטן וצפוף לי וחם מדי, אני פותחת חלון במטבח, הגשם מטפטף על הזכוכית הנקייה ממילא והשורה החדשה קופצת לי פתאום בלי רצוני, אני נבהלת ורצה לחדר ורושמת מהר את כל שלושת השורות ונושפת לרווחה, רצה חזרה למטבח ושוב הגבינה, הכביסה ומצרכים על מדפיהם, רק כאשר אני מגיעה לבסוף לקרש גיהוץ – אפשר להמשיך עם השיר, אף אחד לא יוכל לומר שאני מבזבזת את זמני על דברים חסרי ערך שמעניינים רק אותי ולא תורמים מאומה למשפחה.

 

החלון שזוהר כל היום בחדרי

מכחיל לאט

צובע ערפלים נמוכים בתכלת תמימה

תודה לך, חלוני

בלעדיך איך אדע

 שאי-שם, בחוץ

היה ערב

.

איריס קובליו, צבעי מים, 2005

מודעות פרסומת

צ'סלב מילוש. מתנה

.

מתנה

צ'סלב מילוש

מפולנית: דוד וינפלד

 יום כה מאושר./ הערפל נמוג מוקדם, עבדתי בגן./קוליברים נצמדו אל פרח הקפריפוליום.

לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי./לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו./את הרע שהיה שכחתי. /לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני./לא חשתי כל מכאובי גוף./בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים.

 

איני סבור ששירים חייבים לנתח או לפרש. בוודאי לא נצליח להסביר שיר זה, כמו שלא ניתן באמת להסביר את האושר בעצמו או את סיבותיו. שיר, כמו הזה שלפנינו, אינו פועל במישור האינטלקטואלי בלבד, רגשי בלבד, או רק במצלול או מקצב השפה בה הוא נכתב. יש בו מלאות של כל אלה בתוספת של הלך רוח מיוחד במינו ונדיר גם למשורר כמו צ'סלב מילוש בעצמו. ובכל-זאת ננסה אולי להבין את הרגע המאושר כל-כך שהיה כדאי לעצור אותו בשיר של שורה אחת בעצם – השורה הראשונה, כי השאר רק תוספת תיאור של המשורר וסביבתו החומרית והנפשית. והתיאור הוא תיאורה של הרמוניה שבהיעדרות כל הפרעה פיסית פנימית וחיצונית, היעדרות כל הפרעה נפשית או רוחנית. אז האושר בא בעצמו, אין צורך בגורם חיצוני כלשהו כדי להביא למצב הפנימי של האושר הזה. הערפל נמוג ואחריו באה הבהירות הפנימית בערבוב אופייני כל-כך למילוש, ערבוב, בו נעלמים כמעט לחלוטין ההגבלות שבין המטאפורה, הרעיון השירי והמציאות שלא שונה למעשה מכל אלה. הציפור הקטנה באה לפרח בגן, פשוט ובנאלי כביכול, כאילו אומר המשורר – איני זקוק ליותר מזה. ואז בא ההסבר הפנימי. הוא מורכב מכמה גורמים המובאים כגורמים העיקריים לאושר, וכדאי בהחלט לעצור בהם, הם אישיים כמו האושר בעצמו, הם התמצית הקיומית של השקפותיו של המשורר, אולי תמצית חייו אפילו והם מפורטים כאן כמו בנוסחה מתמטית ופילוסופית באחת: א. לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי. ב.לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו.  ג. את הרע שהיה שכחתי. ואולי גם ד. לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני.

נתחיל מ-"לעצמי" הזה. כי "לקנא בו" כבר בנובע ממנו כפועל יוצא. העדר רצון עצמי ששונה מהקיום הפשוט והבסיסי ביותר כמו עבודה בגן, היעדר אנוכיות גדולה או שאפתנות שמובילים לאסונות אישיים ולרוב גם לסובבים, הוא הרעיון שנמצא בבסיסן של רוב תורות המזרח ורוב התורות הפילוסופיות שמציעות פתרון לבעיית האושר הפרסונאלי.  הרעיון שהעסיק כל-כך את כל השואפים הרוחניים של המזרח והמערב, הובא כאן בנוסח שירי פילוסופי ופסקני ברור, ואם המשורר שכח כבר כל רע שנעשה כלפיו או על-ידי עצמו (איזה הישג אישי כביר!), אם לא נשארו כבר כל נקיפות מצפון מן העבר (לא בושתי), האם לא הגיע המשורר בעצמו לאותה נקודת גבול נכספת לכל איש רוח דגול שאחריה נפתח האופק לאין סוף כ-ים כחול ומפרשים? האם לא זאת הייתה מטרתו של המשורר מלהתחילה, במודע או לאו,  והאם לא זאת המטרה של כל שירה בעצמה? פתאום, בשיר הקצר הזה שמתאר את המצב המאושר של המשורר, מובאות שאלות גדולות כל-כך ותשובות פשוטות להפליא לבעיה מורכבת כל-כך כאן במערב הפרוע של רדיפת האושר האישי בכל מחיר, לרוב על חשבון הזולת או ציפייה לאושר ממנו – מקום בו האושר הזה לא אפשרי בעצם. ולסיכום – האם הצגת חווית האושר האישי ועטיפתה בתלבושת שירית מופלאה אינם הכרחיים כדי לומר לנו בדרך הקצרה והחווייתית גם היא, שהאושר הזה אפשרי, שהוא מצב נפשי פנימי שלא תלוי באמת בנסיבות החיצוניות, שגם הדרך אליו אינה תלויה באמת בגורם חיצוני כלשהו? נאמר  גם, שהדרך היחידה לידע שאין בו כל ספק היא החוויה הישירה.

שיר קצר וגבוה. צ'סלב מילוש. מתנה.  

.

איריס קובליו, צבעי מים, 2010


אמליה

          אני מטורפת. באמת. זה בסדר. אני חיה מספיק שנים כדי לומר שלא פגשתי אדם אחד נורמאלי באמת ואני בטוחה שזהו המצב הנורמאלי היחידי. בין כל האפשרויות של אין ספור חריגות נורמאליות, בחרתי לעצמי אחת. ראה איך אני נראית ואתה לא תשאל יותר שאלות. תראה את הכובע הלבן עם תיתורת רחבה על ראשי, לא אוריד אותה, זה חשוב לקונטראסט הנפלא בינה לבין הפאה השחורה המבריקה בסגנון יפני עם שיער ישר עד הצוואר, גזור בקו אלגנטי מתעקל מסביב לפנים, לְבַנות גם הן, עם האיפור הלבן, שאולי נראה לך לפעמים כמסכה של רקדני בּוּטוֹ, אבל ראה איזה טעם סימבולי מרומז יש בכל אלה, תוסיף לזה עיניים שחורות, נוצצות מעוצבות בקפידה עם אותו קו אמנותי אחיד ומתמשך של השיער והגבות המעוקלות המעודנות שמסתיימות בפיתול אמיץ אך קליל ונעלם אי-שם בשלג של הרקה הלבנה מוצלת בהשתקפות של השוליים המגוננות מאור השמש הגסה והאכזרית. והסרט מסביב לכובע, לא שחור – יהיה זה חוסר טעם שידגיש את השעמום שבחזרות הצבע, ולא הצבעוני המטופש והעממי, אלא לבן נוטה לבז' בהיר כל-כך שצבעו הולך ונעלם כמעט במרחב הלבן השולט, אך עדיין מושך את העין המסתקרנת בחוסר הגדרה ברורה. והריסים, אח!, ריסים כבדים  מקוריליאום שחור מעניקים  מראה של עייפות סוגרת עפעפיים ופותח, מבליט את הלובן הטהור של גלגל העין המופלא עם בבתו הכהה כל-כך, קרובה לשחור גם היא, ובכל זאת עם גוון חום כהה לא מוגדר המאפשר לעולמות נסתרים להשתקף החוצה ולמשוך לתוכם כל דבר הנע בקרבתם, כמו אותם חורים שחורים ביקום שידוע לי בוודאות שאינם שונים במהותם מעיניים האלה, הנראות ממרחק רב גם ביום שמש חם ומייגע הזה. ראה את מסכת המצח והלחיים באותו לובן סמיך, קווי מיתר שלהם מצוירים בהרמוניה אחידה המסתיימת אי-שם בסנטר מתעגל ורך ומעודן, ילדותי אפילו עד שכל יד רגישה מספיק לא עומדת בפיתוי, מתרוממת ללא שליטה כדי לגעת ולו פעם אחת בתופעת הטבע האנושי מן הנשגב שאין לה הגדרה הולמת יותר. אך כל אלה, כל אלה רק רקע לשפתיים, מפוסלות ביד אמן חושנית ומלאה, מושלמות כקווי הגבעות בשמש מלובנת אדומה, והאודם, אלוהים איזה אודם מתחצף עם רמז פרובוקטיבי כך ששום גבר, אפילו שתיין אחרון מהשדרה, לא יוכל להתעלם ממנו ונשים מורידות עיניים וסובבות את פניהם בניסיון נואש ליצור רושם אדיש ולהסתיר את העצב בעיניים מהעובדה שבוודאות לא תוכלנה להראות כך עכשיו וכנראה גם לא בעתיד הנראה לעין. אבל עכשיו אתה יורד במורד הצוואר ואני בטוחה שלא תישאר שווה נפש ואולי לא תשים לב שנשימתך נעצרת, ואני בהחלט אבין אותך ואזדהה לא פחות עם הקו הענוג והאצילי, פתוח לתנועת האוויר החם והלח של קירבת הים, הים והשמש יפים אולי בעיניך, אבל אויבים גדולים עבורי, לא כאן המקום לפרט את מלחמתי היום-יומית והעיקשת נגדם, כדי לא להיראות כמו כל אותן נשים שרופות הצוואר והכתפיים במאמצן להראות את אותו מראה נשי של הראש, הצוואר והכתפיים ששומרים על החיוורון הרך והמוארך, בו כל נקודה שהייתה מהפנטת אותך בנעוריי, התווסף אליו היום אותו חום הגוף המסנוור והמעוור שמשאיר אותך עדיין גבר, איש חי ולוחם, אתה לא תמעיט בערכי ותפקידי זה, לא, לא אתה, ובכל זאת כנראה לא תסכים עם דעתי המוזרה אולי שהמשיכה שלך למקומות האלה שלי היא המנוע שמתחבא בתאי הגוף והמוח שלך, בלעדיו אתה מת כאינטלקט וכאדם יוצר, ולא תצליח לבלבל אותי ולומר שכל זה נשי מדי ופרוזאי אפילו, אתה יודע שאין גבוה מזה ושרק כשהשמש מאדימה ושוקעת, כולם יוצאים מחוריהם כדי לראות את שעת האהבה המתקרבת. ראה איך כתפיות השמלה, לבנה גם היא היום, מדגישות את החיוורון הזה ורוחבן מדויק בתכלית  הדיוק שלא תסיט את מבטך המשועמם מהעירום שכבר אין גילוי אחריו, להפך, הן בהתאם לאותה האמנות של הגילוי וההסתרה שרק האיש הנכון יבין מייד שיש כאן סוד מחייב התגלות ושההתגלות הזאת אפשרית. אתה כבר רואה בעצמך שבחרתי היום במחשוף  מועט ביותר כדי להישמר מהאור הלא אנושי הזה, אך גם לתת לאמנות החזייה  לעשות את העבודה ולקבל את הכבוד המגיע לה בגלל אותה הרגשת המלאות והזקיפות החושנית שהיא מזמנת, אחריה כבר משנה הרבה פחות איך הצד הזה של גופי נראה באמת, הוא לא יאכזב אותך גם בחשיפתו המלאה, אני מבטיחה לך, אבל החזייה סללה את הדרך לשם, כי רק האישה האמיתית יודעת בדייקנות רבה את ערכם של הפרטים הקטנים, יודעת שאין הם קטנים כלל, היא חיה את חייה ואת החיים שלך גם ובלעדיה תהיה קטוע וחסר ואומלל עד יומך האחרון ותצליח רק איתה או שתהפוך  אותה למקור סגידה ממש. אבל זה אחר-כך, עכשיו פשוט ראה את הזרועות ואמות הידיים עטופות כפפות רשת לבנות, כמה זה מוזר ומיושן – זה מה שיעלה לראשך מייד, תוסיף לזה גם גרבי רשת תואמות ולא תוכל להתאפק ולומר שאני מוזרה ואפילו מטורפת, איך אפשר להתלבש כך בתל-אביב של יוני, בתקופה המודרנית והרשלנית, ההמונית ובעלת הטעם גרוע, בה חוטפים בגד זול בכמה שקלים וסוגרים את העניין ומזלזלים כל-כך בכל דבר שיש בו יצירה יום-יומית, מתרכזים בגוף כמוצא היחיד והאחרון, והוא רק פרט בתלבושת שלי, ביצירה הזאת של עצמי. אני אמנית, רק שהחומר שאני עובדת איתו הוא אני עצמי, אני מפסלת ומציירת אותו, על פרטי פרטיו, אני מסתירה ומגלה, יש לי אלף כלים ועם הזמן פיתחתי מיומנויות חדשות ומרתקות, אותם שעות שאני לעצמי הם שעות הבריאה העצמית שלי, תוכל לראות אותי בכל עירום שתרצה, אך לעולם לא תוכל להיכנס לחדר העבודה, לסטודיו שלי ללא אישור, כדי לא להרוס את הקסם שבתוצאה הסופית, רק אחריה תוכל לרדת לפרטים, אבל צילו של הכישוף חזק כל-כל שיישאר גם שם והפחד של הגילוי הבנאלי כבר אינו מדאיג אותי כלל. אין ספק, היה זה הפחד שהניע אותי בתחילת דרכי כאמנית, אבל היום, אחרי אלף לידות מחדש, אני מרוצה, ניצחתי את השנים וביומי האחרון אראה בדיוק כמו עכשיו וכשתלמד לאהוב את הטרוף הזה שלי, את הטעם הנעלה של החיים, כל גישה וכל אישה אחרת ייראו לך כרסיסים עלובים ממני, מפסגות האלה של איכות החומר והטעם. אין דרך חזרה, אולי אתה לא יודע, אבל גם שם, בחדר המיטות שלי, תבין שאין פרטים קטנים ולא חשובים, שהתאורה משתנה בהתאם לצורך שלך ושלי, הפריטים הקטנים שנמצאים במקומם הנכון, הסדינים והשמיכות שמבטיחות מנוחה אחרי, גופי המזמין חוויה מתמשכת, גם שיער ערוותי המעודנת והלחות הוורודה  והחמה שבתוכי אומרות לך בוודאות ברורה – אתה בבית ואתה רצוי, תמיד רצוי ואין מקום טוב ממנו. אבל אם לחזור חזרה לרגע זה ממש, השמלה בעצמה, לא צמודה, ללא צל של רישול, ארוכה דייה כדי לא להיות מגוחכת ולרמוז על כל דבר הנכון והרצוי, שלא מדגישה את הרזון המתקרב ומעוררת עניין ברור לאצילות אלגנטית שבאורך, נעליי הסירה השחורות עם ורד בצבע מופלא של חציל מעליהן מזכירים לך שוב ושוב שיש לנו ערך גדול כל-כך ואנושי כל-כך, שהאמנות הזאת היא היחידה שתואמת במלואה למהות שלנו. טרוף? אני מודעת לו.

 

אמליה עומדת בתחנה ליד הבית, מסתכלת עלי בעיניים רעבות ואומרת כל אלה.

או שזה רק נדמה לי.  


רוח מישורים

 

בקר טוב אהבתי,

 

אל תאמרי- תשוקה

אל תאמרי- אהבה מתעוררת

תאמרי- רוח מישורים

היכתה על השפתיים

 

 

22.7.1832