השעון

 

        בוא, שב מישנקה, סתיו עכשיו, האוויר קריר כאן באלפים, אבל בצהריים השמש חזקה על ההר, נשב על הספסל, נוף יפה כאן ורוח נעימה. תוריד את הצעיף, אפשר אפילו לפתוח את המעיל, נשב לנו קצת, נדבר, חם לך, פניך וורודות והתחלת להזיע, ילד מתוק, אל תוריד את המעיל, שלא תצטנן, הרוחות מסוכנות כאן ומזג האוויר משתנה במהירות. הנוף יפה, העצים למטה מצהיבים, מאדימים, יפה. אתה יודע, אני נולדתי בנוף דומה, רק שהרים באמת לא היו לנו, גבעות ומישורים גדולים וגם ואדיות עם נחלים קטנים, שיחקנו הרבה שם, כל הזמן בחוץ, רק עם רדת הלילה היינו חוזרים הביתה רעבים נורא ואכלנו תפוחי אדמה מבושלים עם בצל מטוגן בשמן רותח, מאוד טעים היה, דבר לא נשאר בצלחת. אני חייב לספר לך את זה, כי זאת ההיסטוריה שלי ושלך, ואם לא אספר לך אז למי אוכל לספר? הייתי אז מבוגר ממך בשנה או שנתיים ואבא שלי הפסיד במשפט.

          היה זה יום סתיו כמו עכשיו ואחי הבכור חזר מביה"ס ברחוב הארוך והמפותל הביתה ובדרכו נתקל בבנו של השוטר המקומי, אלכוהוליסט גמור שגר שם עם אשתו וילד והיינו חייבים לחלוף על פני ביתם שמאחורי גדר מקרשים מהודקים, אבל אף פעם לא עניין אותנו להציץ בחריצים, על חייהם שם מעבר לגדר ולסרוק אלו עצי פרי יש להם שם. מה כבר אפשר לצפות מגוי גמור, פוֹנקֵה  גַאנֵף, כפי שאבא היה מכנה אותו ואת רוב שכנינו הרוסים.  הריח של הסכנה והחשש המתמיד אפפו את ביתם, את השוטר השיכור והלא צפוי הזה שמרגיש שליטה מוחלטת בכל תושבי השכונה ובוודאי ביהודים שבה. אני מדמיין לעצמי איך הוא קם בבוקר, לובש את בגדיו הכחולים ובצעדי חמרמורת קשה מביא את עצמו לכניסה האחורית של חנות הדגים בשוק המקומי והמוכרת כבר יודעת, מבינה לנפשו ומוזגת לו וודקה בכוס זכוכית כבדה ומגישה לו דג מלוח ופרוסת לחם, הוא שותה בקושי, גופו מזדעזע וגועל מעוות את פניו, הוא אוכל את הדג ולא ממתין עד שהיא תפשוט את עורו המוזהב ונוטף השמן של הדג, היא מציעה לו את שארית הוודקה בבקבוק לדרך, אבל לרוב הוא מסרב, שומר על סודו הגלוי, מצבו משתפר והוא צועד לתחנת המשטרה שלו להתייצבות של הבוקר כדי לבדוק את מצב העניינים באזור שעליו הוא מופקד.

          הבן של השוטר כנראה לא היה רחוק מאביו, ומה כבר יכול לצאת מילד שגדל בסביבה שכזאת עם הזנחה קשה ותסכול מתמשך בלימודים. המבט המרושע שלו ליווה אותנו בכל היתקלות מקרית ורק העובדה שהיינו שלושה לעומת אחד, גרמה לו להסתפק במלמול מילות הגנאי והעלבון ולסגת עם רגשות עליונות מוסתרים שאולי עברו אליו בתורשה מפוקפקת, או היו התוצאה הישירה של הפיגור המתמשך בלימודים שמצאו פתחון באותן מילות השנאה שנראו לנו כרעל מסוכן ואותה סכנת חיים נטפה במידה זהה מהשוטר המקומי במדים ואף מבנו רע המזג.

          אתה יודע, מישקה יקירי, אבא שלי לא סיפר לנו הרבה, אולי חשב ששתיקתו  המתמדת תשמור עלינו יותר ותשחרר אותנו מפחד שבידיעה המיותרת ואולי גם תאפשר לנו תמימות נקייה מִסָּפֵק כלשהו וחיינו יהיו קלים משלו, חיי יהודי שנתלש מהשטעטל עוד בילדותו, קצין בקבע עטור מדליות וזיכרונות הדם שלו ושל חייליו, שעלה לגדולתו לבסוף והתרסק לתפקיד מורה זוטר בבית ספר ערב של פועלי בניין, בגלל איזו מילה לא מספיק זהירה, בחברה לא מספיק בטוחה ורק התערבותו של נושא כליו הנאמן, חסר כל ההשכלה ובעל הלב הפשוט והחם הצילה את חייו ואת חיי משפחתו, החיים שלנו.

          אני לא יודע איך בדיוק התגלגלו העניינים, אבל אחי הבכור חזר באותו יום סתווי מביה"ס לבד ובנו של השוטר שלא פסח על האפשרות להעליב ילד יהודי בודד ובוודאי לא אחד צעיר ממנו בשנה או אולי בשנתיים וכנראה זה מה שקרה גם הפעם. הייתה שם קטטה ביניהם, כי אחי הבכור חזק וספורטיבי וכלל לא פחד מהילד המגודל והלא מפותח מבחינה גופנית וגם לא מבחינת מיומנותו בקרבות רחוב כלשהם. אחי ניצח בקטטה הזאת וחזר הביתה נסער ובמצב רוח מלחמתי. אתה יודע מישקה, זה לא היה חדש בשכונה וגם לא בתקופה ההיא של עוינות גלויה בין חבורות הילדים, המסתובבים ומאיימים על החבורות השכנות. אפילו עכשיו בתקופתך ובמדינתך זה עדיין קיים ואולי כבר שמעת על מקרים כאלה. אחי ניצח בקרב ההוא. אבל הפעם נצחונו הפך להפסד של אבי. וגם שלי בעצם.

          כמה ימים לאחר הקטטה אבא קיבל זימון לבית המשפט ובו נטען שאחי הבכור גנב מבנו של השוטר שעון יד. לבנו של השוטר מעולם לא היה שעון יד, בתקופה הזאת לילדים לא היו שעונים, בוודאי שלא לאחד מן העם כמו בנו של השוטר הפשוט ובטח שלא לנו, ילדים של  משפחת מורים, משכילים יותר מהסביבה ועניים עד בכי. אבא נכנס לכוננות הקרב, לבש עניבה וחליפה מעוטרת במדליות, עטף את עצמו בכל שנות היושר והגבורה והתייצב בבית המשפט העירוני. אך דבר לא עזר והשוטר המקומי ניצח את אבי, אלוף משנה לשעבר, נקי כפיים ומר הניסיון. למחרת הוא הלך לאחייניתו שגרה בקצה הרחוק של העיר לבקש כסף וקנה שעון חדש לבנו של השוטר. הייתי כבן תשע שנים בסתיו ההוא. טקס הבר מצווה שלי והעלייה לתורה היו רחוקים עדיין וגם אסורים בתכלית האיסור במקום ובתקופה ההם ולכן לא התקיימו מעולם.

          בוא, מישנקה יקירי, הרוח מתחזקת, שלא תתקרר חלילה.

Iris Kovalio

 

 

מודעות פרסומת

אודות geraginzburg


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: