בשחור הלילה

בשחור הלילה

לזויקה

       נסעתי והאשמתי את עצמי שבכלל בחרתי בדרך הזאת בין השדות אי-שם בסביבות נען עמוק בלילה של גשם מתופף בטירוף על הפח הדק של הרכב, שופך באכזריות וזעם נהרות של מים על הגג והחלונות. היה קשה לשמוע את האפליקציה ורעש המונוטוני של המנוע נבלע, נעלם לחלוטין בשאגת הרוח והטיפות הגדולות של המים שמכים ללא הרף, והרכב בוכה, חורק בין הבורות של הכביש ההרוס. והעיקר – השחור בלי ירח וכוכבים נטול תאורה כלשהי כאילו הלילה בלע אותי עם הרכב שבקושי רב מטיל עלומות אור חלש של פנסי הדרך לכמה מטרים ספורים לפנינו. בדידות ואומללות בין השדות השחורים והדוממים, רק שלט פתאומי ״זהירות, השדה מרוסס״ נתפס כנוכחות אדם יחידה שהיתה כאן פעם ואיננה עוד. ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר, גרים ועובדים פה אנשים, אבל הגיון כבר עזב אותי, חולשה בברכיים ובטן תחתונה כבר מתכווצת כמו באותה צלילת לילה בים, גם אז לא היה בזה כל הגיון, ניסיתי לומר שזה רק ים, מטרים ספורים מחול ואדמה מוצקה אך דבר לא עבד, רק פחד שחור ללא תחתית, מפלצת שחורה וענקית מתקרבת והסוף מביט עליי מכל כיוון ובעוד רגע יגיע ויחתום על החיים, מפלצת השחור הרכה בכל מקום וכבר מלקקת בלשונות קרים ומלוחים את פניי, את הידיים ורגליים, טועמת את החזה והבטן, בטן! לברוח מהר, לחזור לעולם מוכר, מהר, מהר! הו כבישים ריקים, אורות מתים ודפיקות של פנס תאורה השורד היחיד אי-שם במרחב! הו בדידות הגדולה והמוות האחרון חסר משמעות וטעם! המפלצת כבר כאן וצריך לברוח, לברוח מהר!

כבר חשבתי להסתובב ולחזור לרחוב של היישוב עם האורות המרגיעים מהחלונות כשפתאום היה פיתול חד ופנס יחיד של תאורת רחוב שנשאר כאן מימים טובים יותר ובאור הרוקד שלו ראיתי דמות עם יד מורמת – תמונה סוריאליסטית כאילו צוחקת מגורלי. למזלי היתה זאת אישה. מטריה קרועה מעל ראשה. נשים וזוגות לא מסוכנים בדרך כלל . עצרתי. פעולה אוטומתית. אי-אפשר לדעת מה צפוי לך במצבים כאלה. היא התיישבה לידי וביקשה ״קח אותי מכאן מהר, שלא יתעורר״. המשכתי במסלולי בלי לשאול דבר ורק כשהיינו כבר על הכביש המואר שאלתי לאן היא צריכה והאם היא רוצה מונה או מחיר. יש לי מאה שקל, אמרה, והעבירה לי את השטר. גנבתי ממנו כדי לברוח.
– רגע, אמרתי, לאן את צריכה?
– לא יודעת, הפתיעה אותי, לאן אתה נוסע, שאלה.
– התכוונתי הביתה, אבל עכשיו את, זה מוזר. יש לך בית?
– היה לי, עכשיו אין, באתי לכמה ימים ומחר בערב יש לי טיסה.
– יש לך איפה לישון היום, יש לך כסף?
– אין לי כלום, אמרתי לך שברחתי. אתה נראה לי אמין, אפשר לישון אצלך הלילה?
היא הורידה את הכובע של המעיל, ראיתי אישה עם שתי צמות מיושנות בצבע צהוב בהיר והרגשתי תפיכה רכה ופתאומית בבטן.
– תשמעי, אמרתי, את בטוחה לגבי מחר ויש לך כרטיס טיסה?
– כן, היא הוציאה דרכון מכיס פנימי כלשהו, בתוכו היה כרטיס לקייב למחרת בערב וכרטיסי המשך למלזיה וסין. חברות זולות.
טוב, אמרתי בהיסוס, תוכלי לישון אצלי על הספה, רק תבטיחי שתסתלקי מחר, אקח אותך לשדה, אמרתי, ממלא אני עובד שם.

נסענו בשקט, היא לא סיפרה על נפתולי חייה ואני לא שאלתי. בנסיעת לילה אין לך זמן להתבונן בנוסע שיושב לידך, זה מסוכן, יכולתי רק להעיף מבט חטוף וכאשר עייניי חזרו לכביש שוב הרגשתי תפיכה מוזרה בבטן ומחט כלשהיא חדרה פתאום לליבי ונעלמה בהשאירה חרדה קלה ולא מוסברת.
פתחתי מעט חימום כדי שתתייבש מעט. פעולת נימוס רגילה, אבל היא אמרה תודה ופרסה בגדים רטובים שנדבקו לה לחזה, לכתפיים ורגליים. אישה רוסייה, חשבתי. מאיפה את, שאלתי. עברית שלה היתה טובה עם מבטא קליל כמו אצל עובדת זרה מוכשרת. אני מבלרוס, אמרה והרגשתי שהיא מסתכלת עליי כמה רגעים. גם אני, אמרתי. לא יתכן שאני מכיר אותה, חשבתי , היא צעירה ממני בשלושים שנים בערך, היא נולדה כשכבר עזבתי או היתה תינוקת אז, וחוץ מזה נשים רוסיות דומות אחת לשניה.
בחורף אני משאיר דוד דולק, זה שוחק אותו, אבל תמיד יש מים חמים ואפשר להתחמם מהר לפני השינה. הוצאתי מגבת גדולה נקיה ואחת קטנה יותר, הראתי לה את חלוק הרחצה שלי. אני אכין משהו לאכול בינתיים, אמרתי, את בטח רעבה, יש לי תה טעים. נשים כאלה זריזות, מסתדרות מהר בכל מקום ולא צריכות הרבה הסברים. חיממתי מים בקומקום, אורז מהבוקר וטיגנתי לנו פרוסות חלומי עם תבלינים. אני אוהב לארח, זה דורש ריכוז ותכנון מהיר וכאשר היא יצא ממקלחת הכל היה כבר מוכן. החלוק הלבן הגדול שלי ישב נחמד עליה, שארות הבהירות שלה בצבעי חיטה בשלה של הסתיו היו מפוזרות עדיין והיא עשתה טורבן ממגבת קטנה יותר ופתאום הבנתי שאני לא רוצה שתעזוב בכלל. הכיסופים היו בבטן, הייתי צריך להתמודד עם געגוע עתיק שהתעורר פתאום מחדש. היא פרסה את בגדיה על הכיסה מול רוח חמימה מהמזגן והתיישבה מולי ליד השולחן הקטן שלי עם מפה מוזהבת קליל. התבוננו אחד בשני ושוב גל עבר בגופי, הפעם גל חום זיעזע אותי.
זוייקה, לחשתי, זו את? כן, השיבה אישה בפשטות. עד לרגע האחרון עוד כיוויתי משוממה שהיא תצחק ותגיד שאני חולם ומבולבל, אבל היא אמרה כן ולא היה לי ספק שזאת היא, זויה.
היא היתה אהבת ילדות הראשונה שלי. תמיד ביקשתי מהמורים לשבת בכיתה ליד שולחן אחד איתה, אמי היתה מורה באותו בית ספר, הם לא צחקו, רק חייכו בהבנה וחום ותמיד מילאו את בקשתי. כל המורים ידעו. שולחן שני באמצע. תמיד שתי צמות בצבעי חיטה צהובה עם סרטים מסודרים היטב בקצוות, שביל עובר ביניהן מאחורי הראש, עיניים כחולות, יפה. שני תלמידים מצטיינים. היא תמיד עשתה שיעורי בית ואני ידעתי הכל ולא הקפדתי, המורים ידעו ולא כעסו עליי על השיעורים. בכל השנים האחרונות, אחרי כל הפרידות והגירושים פתאום התנפל עליי געגוע כבד לזוייקה, זויינקה, הארץ המכורה שלי, בית.
איך הגעת לפה, שאלה סתמית, כדי לשבור שקט נורא. היא פרצה פתאום בבכי נורא, דמעות זלגו גם מעייניי ללא הרף, ניסיתי להתאפק, אבל היא כיסתה את פניה בידיים ובכי מר התפרץ מגרונה, כתפיה רעדו. קמתי, חיבקתי אותה חזק ולא יכולתי, התייפחתי בעצמי. כך בכינו דקות ארוכות. בסוף אמרתי די, די, בואי לא נבכה. היא ניסתה ומדי פעם הבכיה התפרצה שוב ושוב. הבאתי תה חם ושתינו מאותו ספל במרווחים בין הדמעות. זויינקה, מלמלתי, אהבתי המתוקה, בואי לא נפרד יותר, חיכיתי לך כל השנים המטורפות האלה והיא רק הרימה אליי עייניים שוב מלאות בדמעות. טים, אמרה, אני אסביר לך הכל מחר, עכשיו בוא למיטה, אני רוצה שנאהב, לא, לא, אני לא רעבה, אחר כך, הכל אחר כך.
שכבנו מחובקים במיטתי הלבנה, שמחתי שלא קר לה, ראשה היה מונח על כתף הימין שלי, התנשקנו מדי פעם. כבה את האור, ביקשה ובאור הכחלכל הקלוש של מערכת האזעקה ראיתי את כתפיה, את הזרוע הימין ופניה מופנות אליי עם קמטים קטנים מסביב לעייניים ועל הרקות. זויינקה, מתוקה, איך הגעת לכאן, שאלתי. היא הביטה אי-שם למעלה ואמרה – לא ברחתי מאף אחד, שמעתי את הגעגוע שלך, הוא היה חזק כל כך שאחז גם אותי, הכאב שלך עבר אליי, לא יכולתי יותר להמשיך כך וביקשתי נורא לבוא אליך ולו ליום אחד. שם, איפה שאני גרה עכשיו, הדבר אינו מקובל, זה מפר את הסדר הרגיל, אך הרצון שלי היה עז כל כך, הם נתנו לי את הכדור הזורח שלנו ואפשרו. והינה, אני כאן אצלך. מחר נלך ביחד לשביל האורנים, נראה את כל הפרחים, פרגים בארבעת הצבעים, מרוודים של כלניות בשלל הצבעים, את כל השפע הירוק, נשמע לחש הרוח בין ענפי האורנים, נראה את השמש החמימה, ונאהב כל העת. ולקראת הערב אתה תיקח אותי לשדה תעופה. עכשיו תנסה לישון, כך גם אני. מחר אני אסביר לך הכל. תנסה לישון, אהובי.
לא הצלחתי לישון, היא שכבה לידי עם עיניים עצומות, הקירבה שלה הרעידה את חושיי ורק מוקדם בבוקר, כאשר החלון מעל המיטה התחיל להתבהר, נעצמו עייניי מעצמן וכנראה ישנתי שעה קלה. התעוררתי מציוצי הציפורים ביער ואור חזק מהחלון. זוייקה כבר קמה וטרחה במטבח. בגדיה התייבשו בלילה ברוח חמימה של המזגן, אך היה נדמה לי שאלה בגדים אחרים, יפים כל כך. בשמלה פרחונית, צעיף מסביב לצוור, נעליי הליכה רכות, גרביונים של חורף ומעיל בצבעי פטל ומגנטה על הכיסא. צעירה ויפה כל כך. עקבתי אחרי כל תנועה שלה, ראיתי איך היא מסדרת לנו שולחן, לא יכולתי להוריד עיניים מפניה, מידיה הנעות בדיוק מופלא, ראיתי איך היא אוכלת ושותה מהספל והכל היה נס, נס בלתי נסבל ביופיו. היא הכריחה אותי לבלוע משהו והצלחתי רק בקושי רב.
אחרי הטיול שוב ישבנו ליד השולחן, היא היתה מעט חיוורת רצינית וסירבה ממזון כלשהו.
טים, אמרה, אתה כבר הבנת שאני מתה. זה קרה לפני כשלושים שנה, וכך נשארתי. התרגלתי לגיל הזה ולא רציתי לשנות את דמותי, זה היה גם בשבילך. הזמן שלנו ביחד חזר ליום אחד וגם הוא יסתיים עוד מעט. לא, לא, אל תחשוב אחרת, אני אמיתית היום, באותה מידה כפי שאמיתי העולם בו אתה חיי עכשיו. זה נפלא לאלה שאוהבים לחיות במישור הזה, לבכות ולשמוח. אני אוהבת אותך, אך לא שייכת כבר למישור שלך וחייבת לחזור. בעולם שלי יש הכל מה שאהבתי, מוסיקה נפלאה, כל הפרחים שאהבתי, ואהבה עצמה שזורמת בכל מקום והכל עשוי ממנה, רק ממנה. אני מאושרת שם ולא מתכננת לחזור בינתיים. אל תציק לי יותר עם הגעגוע הכואב, אני שומרת עכשיו על הכדור הזורח שלנו. יש לך עדיין שנים לא מעטות, אך כאשר תגיע, נכנס שנינו לתוכו, ולא נחזור יותר.
מזוודה לא היתה לה וכדי לא לעורר חשדות נתתי לה את תיק הגב שלי, הכנתי כמה כריכים, כלי רחצה וספר אחרון שלי. בשדות תעופה מותר להתחבק ארוכות, לא שמים לב על זה כאן, זה יפה. היא עלתה לטיסה לקייב, משם היא תקח מטוס למלזיה ומשם לסין.
למחרת קראתי בחדשות שמטוס מלזי נעלם בדרך לסין. אני יודע למה היא בחרה במסלול המוזר הזה.
אני אוהב אותך זויקה.

מרץ 2020. כוכב יאיר