רפואה נסיונית

(תסריט לסרט קצר)

 מיקום: איטליה. מבנה מבודד מוארך ללא כל אופי, דומה למחסן באזור תעשייה בהתהוות בין גבעות שוממות עם צמחייה דלה.

 גיבורים:

 ג'ובאני, אדם מעט מאפיר, בנוי היטב, לא יפה מדי.

 ג'וליה: קצת יותר צעירה, מושכת, חיוורת.

 אבדונו: מסתיר את השם האמיתי. העובד היחיד.  חליפת מגן מלאה. המראה אינו ידוע.

 תמונה ראשונה.

       מכונית נוסעים סובבת בין הגבעות. מוזיקה, כינור בודד ושקט, ככל שהמכונית מתקרבת, מופיעים קולות פעימות הלב, וכשהמכונית קרובה למחסן מתווסף במפתיע צ'לו עוצמתי והכל משתתק כשהמכונית בחריקה נעצרת לפתע ליד הדלת וג'ובאני רץ ממנה. אין שום פעמון. הוא מקיש בדלת. על הדלת נייר גדול חבוט ברוח עם הכיתוב: 'בית חולים עירוני מס 2. המחלקה לרפואה ניסיונית'.  ג'ובאני מקיש שוב, בהתעקשות רבה יותר. אין תשובה. הוא נושם בכבדות, בהתרגשות. מקיש פעם שלישית, חזק מאוד. לבסוף נשמעים בריחים ומנועלים והדלת נפתחת. על הסף אבדונו. הוא שותק, רק עיניו נראות.

 ג'. (נרגש).  הנה, דוקטור, יוליה, היא מרגישה לא טוב, לא מקבלים אותנו בשום מקום, אמרו לי לקחת אותה לכאן.

 (אבדונו מגלגל איזו מיטת קרשים של בתי סוהר על הגלגלים, מתקרב למכונית, ממתין עד שג' יפתח את הדלת, עוזר לו להעביר את ג'וליה למיטת עץ, וצועד מלפנים.

 א: קח אותה אחרי.

 ג': אני לא יודע מה קרה, (עדיין נרגש) היא הייתה בריאה לפני שלושה ימים, ופתאום חולשה, חום, כאבים בחזה והתחילה להחנק, יולנקה, אלוהים, דוקטור, תעזור לה מהר!

 א: (בשלווה), זהו וירוס,COVID , אל תדאג, היא תמות בעוד שלושה ימים.

 ג': (נעצר באימה) איך ?!  למה?  זהו יולנקה!  (באופן משכנע) היא לא יכולה למות!

 א: (סוגר את הדלת מבפנים. מאוד רגוע), גם אתה תמות אם תישאר כאן עוד חמש דקות.  הנה, מלא את הטופס ותעלם מייד.

 ג': (מסתכל סביב, רואה שורות של אותן מיטות, עליהן אנשים בתנוחות שונות, חלקם נאנקים או נושמים בכבדות. צ'לו נכנס שוב, בהתחלה בשקט, ואז חזק יותר ויותר).  וירוס ארור, ארור!  איפה אנחנו?

 א: (אדיש).  זה לא בית חולים ואני לא רופא.  זו מחלקת הטהור.  יכולתי להרוג את כולם, אבל החוק לא מאפשר זאת.  אני מחכה עד שהם ימותו ושורף את גופם, זה הכל.  נותר רק רישום ביומן ואפר שלא תקבל.

 ג': (מבועת) תעזור! משהו!

 א: אם לא תעזוב מייד, תידבק ממש, אצטרך לסגור אותך כאן ותמות יום אחרי אשתך.

 ג': (צועק).  אני לא אלך לשום מקום!  (פתאום רגוע, כל מילה בנפרד).  תן לי מים חמים נקיים, מגבונים סטריליים והשאיר משהו לאכול ליוליה, אני לא אזוז מהמיטה שלה אפילו צעד אחד.  היא לא אשתי, היא חברה שלי, אני אוהב אותה כך שאתה אפילו לא חלמת. אתה, מה שמך?

 א: (רגוע לחלוטין ואדיש).  כרצונך.  שמי אבדונו.  זה לא השם האמיתי שלי ואתה לא תרא את פניי.  כל מה שאתה צריך תמצא טבארון ההוא שם, זה לא הרבה, אבל זה מה שיש.  מאחורי הדלת ההיא תמצא מים מינרליים ומלאי של ביסקוויטים.  איכשהו תחזיק מעמד שלושה ימים. אם תתנהג בהגינות, אני ישרוף אותך ללא תור ותולעים לא יספיקו לטרוף את פניך. מצטער, אני צריך ללכת. (שוב, צ'לו איטי. המסך מתערפל. מופיע צ'לו, רק חלק מתיבת התהודה והיד הנשית של הצ'לנית).

תמונה שניה.

       ערב. הירח נראה מאחורי סורגי החלונות.  ג' מנגב זיעה קרה מפניה של יוליה, מזרועותיה וכתפיה. היא נושמת בכבדות, פניה הפכו איכשהו למלאיי סבל ורוחניות.  א' מתקרב כאילו עולה מרחוק. נשמעות פעימות הלב נדירות וקוצר הנשימה של יוליה. פניו של ג' עייפות ועקשניות.  פונה לצד א' המתקרב.

 ג': אני מתחנן, עזור לפחות במשהו, אני חושב שמצבה החמיר.

 א: בשביל זה באתי.  אתה לא יכול לעזור לה בשום דבר, אף אחד לא יכול.  אני מבין שעליך לעשות משהו, או לפחות להעמיד פנים שאתה עושה. הנה צינורית, מצא והכנס אותה לקנה הנשימה שלה, נשוף את האוויר לתוכו בכל פעם שהיא מתחילה להיחנק.  וזה, כפי שאתה רואה, הסוללה מהרכב ושני מחברים, הארק אותה אליה כאשר אתה לא תשמע את ליבה.  אני מצטער, איננו בית חולים ואין לנו מכשירים.  זה כמובן לא יעזור והם צודקים, כל מי שאתה רואה כאן ימות היום או מחר, מה ההבדל.

 ג': (יבש).  תודה. (קצת יותר כעוס)  למה אתה עובד כאן, אתה תידבק ותמות כמו כל אלה!

 א: משלמים לי על זה, משלמים טוב, זה אלפי דולרים ביום, מעולם לא עשיתי כל כך הרבה כסף.  שלחתי את אשתי ואת ילדיי הרחק לאיים באוקיאנוס, אני שולח להם את רוב הכסף בכל יום.  גם אם אמות בעבודה הזו, הם יוכלו לחיות שנים עם הכסף הזה.  אתה רואה את חליפת המגן הזו?  אני צריך להזיע בזה, לחטא ולהחליף כל שעתיים, זה מעייף, אבל איני יכול לטעות.  אתה מחשיב את הנגיף הזה כקללה, אבל עבורי ובני משפחתי זו ברכה גדולה.

 ג': (שותק). אתה מפלצת.

 א: כן, כמובן.  עקוב אחר הדופק והנשימה שלה.  ואל תשלה את עצמך.  (הולך).

 ג': (מתייחס ליוליה).  יוליה מתוקה, הנה, שתי מים.  אני אחזיק בידך, אני צריך לשמוע את הדופק שלך.  אני אעזור לך לנשום.  (שוב, מוזיקה. המסך נמס. הקדמה שקטה, שוב מופיעים תיבת התהודה והיד הדקיקה של הצ'לית).

 תמונה שלישית.

 בוקר.  החלון הופך בהיר יותר.  נראים עננים ושמי סתיו.  ג' נרדם בכסא של בית חולים ליד המיטה של יוליה, הוא ממשיך ללחוץ את ידה, הצינורית תלויה מפיה.  לפתע הוא נרעד ממשהו, הביט באימה בפניה של יוליה. לוחש.

 ג': יוליה, יוליה, יקירה, את חיה?

 ג'וליה: (פתאום פוקחת את עיניה, מבטאה בבירור).  כן.  תן לי לשתות.

 ג': (בחיפזון).  כן, כמובן, יקירה, כן, כן!  (הוא מכניס מפית רטובה לפיה, טובל אותה ונותן אותה שוב, ואז מביא את הכוס).  שתי, רק מעט, בזהירות.  )יוליה שותה מעט).

 ג'וליה: אני רוצה לאכול.

 ג': (טובל ביסקוויט במים).  תאכלי יוליה, אהבתי, תאכלי, תאכלי.

 ג'וליה: בוא נצא מכאן.

 ג': (צועק לצד).  אבדונו!  אבדונו!

 א: (מתקרב לאט).  מה, היא כבר מתה … (עוצר פתאום, רואה את יוליה שותה, פירורים מביסקוויט על שפתיה).  אני לא מבין, איך זה…

 ג': היא חיה, חיה!  אתה מבין, היא חיה!  אנחנו עוזבים מפה!

 א: (מביא את המדחום, תחילה ליוליה. אחר כך ל ג', ממלמל).  אבל איך זה …

 ג': (עוזר לה לקום, תומך בה, הולכים לאט לאט לכיוון היציאה).  אתה מבין, אמרתי לך, יוליה לא יכולה למות, נלך הביתה, אני אתן לה תה חם ואשכיב אותה למיטה, זו שפעת פשוטה, זה יעבור בקרוב, נכון, מתוקה?

 א: (מדדה מאחוריהם, מלמל).  איך זה ... זה היה KOVID , זה ברור, לא הייתה שום טעות, הם אף פעם לא טועים שם. איש לא עזב את המקום הזה לפני כן.  (פותח את הדלת החוצה, לפתע אור חזק, שמש).

ג': בוא נלך מתוקה, לאט לאט, ככה, ככה, כל הכבוד …

א: (צועק אחריהם).  אני לא אספר לאף אחד!  אחרת הם יאנו אתכם עם הנוגדנים שלכם!  כל הדם ייקחו לכם!  (ממשיך למלמל) הם ישתו לכם את כל הדם, עד הטיפה האחרונה, אני מכיר אותם … אני יודע …

    המכונית נוסעת סובבת בין הגבעות, נעלמת ומופיעה שוב, לבסוף נעלמת בהדרגה. לצידו של המסך שוב תיבת התהודה. וידה מופלאה של הצ'לנית. מוסיקה.  כיתובים.

— 

גרא גינזבורג – Gera Ginzburg