דייט

תזמיני מה שבאה לך, בשבילי הפוך ועוגיה כלשהי ליד.
ביקשת שאספר קצת על עצמי… את יודעת, חיים ארוכים, לא יודע מאיפה להתחיל. הייתי נשוי פעם ויש לי בת נשואה ושני נכדים. עברו כבר שמונה שנים מאז שאישתי נעלמה לאי-שם בייקום ורק עכשיו אני מנסה לשנות משהו בחיי. לא, לא, היא לא באמת נעלמה, מתה מהתקף פתאומי כמו שאומרים, זמן רב לא התאוששתי מזה. כן, מאוד אהבתי אותה. כולם אמרו לי פשוט למצוא בת-זוג חדשה, אבל זמן רב כל מחשבה על כך גרמה לי לזעזוע של בגידה בזכרון של טינקי, טניה, כך היה רשום בתעודת הזהות שלה, אני בעצמי גנבתי בשבילה את התעודה הזאת.
הייתי נשוי… את יודעת, אי-אפשר להחביא מאחורי שתי מילים האומללות האלה את הייקום השלם של מה שזה היה. מצטער אם זה יהיה ארוך מדי עבורך או רגשני מדי, ואם כך זה יהיה מבחינתך, אז אפשר שאשלם חשבון ונפרד בשלום בזאת. את לא חייבת לשמוע עד הסוף, לזאת כוונתי. ואם יהיה לך מעניין לשמוע את הסיפור עד הסוף, אולי יש לנו סיכוי להמשך כלשהו. סליחה, חמודה, אני בכלל לא בודק אותך, פשוט קצת פותח את הלב. אני כבר מחבב אותך ולא מבין אחרת.
טוב, אשתדל בקווים כלליים אם אצליח. זה היה בשנת 1970, בתחילתו של חודש אוגוסט, בשמונה לחודש, בעיר על שפת הים השחור. אז בדיוק השתחררתי משרות סדיר שלי ועליתי על החוף כדי להתכונן לנסיעתי הביתה ולבקר את חברתי. פתאום בעיר היו המון חיילים, משטרה ומשמר הגבול. אנשים הסבירו לי שיש מגפת כולרה וכדאי שאברח מייד. מעון סטודנטים בו גרה החברה שלי היה מוקף צבא, אין יוצא ואין בא ואחרי בירורים ארוכים נאמר לי שחברתי infected לפי לשונם, שהיא הועברה לבית חולים שדה מיוחד אי-שם בערבות הדרום, ואם לא מתה עדיין, אז תמות בעוד יום לכל היותר, לגשת אליה אסור בתחליט האיסור ועדיף שאשכח ממנה לתמיד. עמדתי שם שעה ארוכה, צפיתי מרחוק איך חיילים במדי הגנה כימית מלאה מעמיסים גופות על משאית גדולה, איך המשאית נעלמת בענני אבק של דרך עפר שהובילה לשום מקום במרחבים שוממים נטולי כל עץ ושיח. החיילים צעקו לי להסתלק, לא היה לי מה לעשות יותר במקום הזה. הרמתי קיטבג על הכתפיים וצעדתי העירה לתחנת הרכבת. המשאית לקחה את תמונת החיים העתידיים שלי, צועדתי לריק לא מוכר, מלא במבוכה, ובפעם הראשונה בחיי ליבי התכווץ ונשאר כך כל הדרך למרכז העיר.
מוכרת משקאות לבושה חלוק לבן ומסכה מזגה לי כוס גדולה של קוואס מקומי ובזמן ששתיתי לחשה לי במבטא כפרי אוקראיני, בני, רוץ לתחנת רכבת, רוץ מהר, אומרים יש רכבת צפונה לאנשהו, אומרים שמחר כל העיר נכנסת לעוצר, בטח יגייסו אותך שוב, תברח מהר, מהר! נכנעתי להפצרותיה של האישה הרחמניה.
התחנה המה אדם, הרכבת באמת עמדה על הרציף מספר שלוש, סגורה ומסוגרת, משטרה חסמה גישה לרציף והבריחה המונים ע״י יריות באוויר. עמדתי מאחורי הקהל, ממתין לסימן כלשהו לעליה. היה חם ומחניק, האוויר היה לח ומתוח. כולם היו לחוצים נורא, היה ברור שלא כולם יצליחו להכנס וריבים מקומיים פרצו פה ושם כל הזמן. אני לא יודע אם הייתה לך פעם הרגשה שמישהו מביט עלייך, אך אם קורה הדבר, אתה מייד מביט לכיוון המדוייק, תמיד מדוייק. כך קרה גם הפעם. היתה זאת נערה בשמלה פרחונית ארוכה. היא מייד הורידה עיניים אבל הספקתי עוד לראות את סוג של תחינה דוממת בפניה. היא עמדה קרוב והספקתי לראות את לובן הלא רגיל של פניה, את שיערה האסוף בצבע של חיטים זהובים וילקוט בית הספר על כתפיה הדקות. זכורה לי היטב מחשבתי הראשונה, כמה צעירה חשבתי, והמחשבה המיידית השניה, למה היא לבד בכל האסון הזה? מי את, שאלתי. היא הרימה אליי עיניים ופתאום ריקמת המציאות נקרעה, נעלמה מהכרתי, שמעתי איך היא אומרת 'טינקי', קרוב, כל כך קרוב לאוזניי, ולא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה, עיניי תכלת גדולות עם אותו גוון מוזהב של שיערותיה, עיניים לא אפשריות, כמו שלא אפשרית היא בעצמה, נסיכת השלג והשמש במקום המיוזע והמגוכח כל כך עבורה. שמעתי את עצמי שואל אותה, למה את פה, למה את לבד, לאן את נוסעת, וגם תשובתה ממרחבי השלג שלה, ברחתי מפנימיה, אך פתאום דלתות של הרכבת נפתחו והתחילה תדחוקת וצרחות, זעם פתאומי אחז בי, בואי צעקתי, תפסתי את ידה ובצעקות 'משטרה!, תנו לעבור! פנו דרך למשטרה!', זה היה מוזר ופתאומי מגבר במדי הים שלי אבל התחלנו להתקרב לאחד החלונות הפתוחים, אנשים איכשהו נדחקו הצידה וכאשר הגענו לחלון, צעקתי לבכור מגודל לידי, תעזור לי עם האסירה, שנינו הרמנו את טינקי ודחפנו לחלון הפתוח, רק הספקתי לומר 'תתפסי לנו מקום' והיא כבר היתה בפנים. זעם והפחד לאבד את טינקי, האדם היחיד שנשאר לי בחיים, דחק אותי להשתמש בכל הכוח כדי לפלס את דרכי לדלת הקרון, מרחוק ראיתי אותה צורחת על מישהו 'זה מקום של אחי, זוז מפה מייד!', איני זוכר איך הגעתי אליה בתנועות של קוף בין הספסלים העליונים, עוד שמעתי שוב היריות של המשטרה בחוץ ושריקות נואשות של אנשי התחנה, וכאשר התיישבתי ליד טינקי לבסוף, הרכבת התחילה לנוע. כעבור שעה קלה כולם השתתקו, מאושרים. טינקי נרדמה על כתפי השמאלית, פחדתי לזוז שעות ארוכות וכאשר שוב פתחה את עיניה היה ברור לי שאני לא סתם עזרתי לנערה במצוקה, אני מאוהב בה עד כלות נשימתי.

אחרי שלוש שנים של שרות במרחק אלפי קילומטרים מהבית, ללא ביקור אחד אפילו, גם המרחק המנטלי גדל עד לאין סוף וטינקי הפכה לקשר היחיד הממשי. בכל זאת נסענו לעיר הולדתי. שמרתי עליה כאילו היתה האוצר והבית היחיד שלי. גם היא לא הורידה את ידה ממני, אולי בפעם הראשונה בחייה.
אחר כך התחילו שנות הלימודים שלנו, היתה גם החתונה, וגם נולדה לנו טומקה, דומה שתי טיפות מים לטינקי בעצמה.

השנים עברו כמו בחלום. אהבתי דייג. לילה אחד קמתי לצאת לנהר הרחב לדייג של בוקר. טינקי היתה תמיד קמה עבורי ודאגה לכל דבר חשוב בעיניה. היא תמיד היתה יפה, בכל שעות היום והלילה. פתאום היא נגשה אליי ואמרה בקול ערני וברור, טים, אמרה, לפני יומיים ראיתי חלום, המלאך בא ומסר לי את תאריך מדוייק של עזיבתי. זה ב 2012, שנים רבות לפניך. ביקשתי רק חיים ארוכים בשבילך והוא אמר ׳כן׳. שמור על האפר שלי, אני רוצה שכאשר גם זמנך יגיע, שטומקה תערבב את האפר שלי ושלך ותפזר מעל ערבות הדרום, שם אלוהים הפגיש אותנו. כבר אמרתי לה, לטומקה, שתקח את נכדים ושיבואו לשם פעם בשנה, אחרי עונת הגשמים, בזמן בו פרחים רבים כל כך מתעוררים משינת החורף, ושתגיד להם – תראו, זאת אהבתם של סבא וסבתא שלכם, תאהבו כמוהם. הבטחתי לה שכך יהיה…
עברו מאז שמונה שנים ארוכות. היא אף פעם לא באה לי בחלום בשנים האלה. אבל לפני כחצי שנה חלמתי עליה לבסוף, היא לא אמרה מילה, הבנתי שאין צורך במילים שם, היה פרח הפלא ביד אחת שלה וביד השניה היא הצביעה לאנשהו, ואני הבנתי, מספיק, אל תתריד אותי יותר עם הגעגוע הקשה שלך, אני עולה למעלה, הגעגוע שלך קושר, שחרר אותי ואת עצמך, לך קדימה ותמשיך בחיים. היה כל כך הרבה אהבה בסביבתה ובמילים שלה. לא אשכח זאת.
והינה אני כאן, בבית קפה הנחמד הזה. שוב חופשי ושמח. אני יודע שהכל נכון.
בואי נשתוק דקה קלה ואחר כך ספרי על עצמך, אם את רוצה כמובן.

 

מאי 2020. כוכב יאיר.

אודות geraginzburg


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: