ארכיון רשומות מאת: geraginzburg

אודות geraginzburg

Computers, writing, yoga

דייט

תזמיני מה שבאה לך, בשבילי הפוך ועוגיה כלשהי ליד.
ביקשת שאספר קצת על עצמי… את יודעת, חיים ארוכים, לא יודע מאיפה להתחיל. הייתי נשוי פעם ויש לי בת נשואה ושני נכדים. עברו כבר שמונה שנים מאז שאישתי נעלמה לאי-שם בייקום ורק עכשיו אני מנסה לשנות משהו בחיי. לא, לא, היא לא באמת נעלמה, מתה מהתקף פתאומי כמו שאומרים, זמן רב לא התאוששתי מזה. כן, מאוד אהבתי אותה. כולם אמרו לי פשוט למצוא בת-זוג חדשה, אבל זמן רב כל מחשבה על כך גרמה לי לזעזוע של בגידה בזכרון של טינקי, טניה, כך היה רשום בתעודת הזהות שלה, אני בעצמי גנבתי בשבילה את התעודה הזאת.
הייתי נשוי… את יודעת, אי-אפשר להחביא מאחורי שתי מילים האומללות האלה את הייקום השלם של מה שזה היה. מצטער אם זה יהיה ארוך מדי עבורך או רגשני מדי, ואם כך זה יהיה מבחינתך, אז אפשר שאשלם חשבון ונפרד בשלום בזאת. את לא חייבת לשמוע עד הסוף, לזאת כוונתי. ואם יהיה לך מעניין לשמוע את הסיפור עד הסוף, אולי יש לנו סיכוי להמשך כלשהו. סליחה, חמודה, אני בכלל לא בודק אותך, פשוט קצת פותח את הלב. אני כבר מחבב אותך ולא מבין אחרת.
טוב, אשתדל בקווים כלליים אם אצליח. זה היה בשנת 1970, בתחילתו של חודש אוגוסט, בשמונה לחודש, בעיר על שפת הים השחור. אז בדיוק השתחררתי משרות סדיר שלי ועליתי על החוף כדי להתכונן לנסיעתי הביתה ולבקר את חברתי. פתאום בעיר היו המון חיילים, משטרה ומשמר הגבול. אנשים הסבירו לי שיש מגפת כולרה וכדאי שאברח מייד. מעון סטודנטים בו גרה החברה שלי היה מוקף צבא, אין יוצא ואין בא ואחרי בירורים ארוכים נאמר לי שחברתי infected לפי לשונם, שהיא הועברה לבית חולים שדה מיוחד אי-שם בערבות הדרום, ואם לא מתה עדיין, אז תמות בעוד יום לכל היותר, לגשת אליה אסור בתחליט האיסור ועדיף שאשכח ממנה לתמיד. עמדתי שם שעה ארוכה, צפיתי מרחוק איך חיילים במדי הגנה כימית מלאה מעמיסים גופות על משאית גדולה, איך המשאית נעלמת בענני אבק של דרך עפר שהובילה לשום מקום במרחבים שוממים נטולי כל עץ ושיח. החיילים צעקו לי להסתלק, לא היה לי מה לעשות יותר במקום הזה. הרמתי קיטבג על הכתפיים וצעדתי העירה לתחנת הרכבת. המשאית לקחה את תמונת החיים העתידיים שלי, צועדתי לריק לא מוכר, מלא במבוכה, ובפעם הראשונה בחיי ליבי התכווץ ונשאר כך כל הדרך למרכז העיר.
מוכרת משקאות לבושה חלוק לבן ומסכה מזגה לי כוס גדולה של קוואס מקומי ובזמן ששתיתי לחשה לי במבטא כפרי אוקראיני, בני, רוץ לתחנת רכבת, רוץ מהר, אומרים יש רכבת צפונה לאנשהו, אומרים שמחר כל העיר נכנסת לעוצר, בטח יגייסו אותך שוב, תברח מהר, מהר! נכנעתי להפצרותיה של האישה הרחמניה.
התחנה המה אדם, הרכבת באמת עמדה על הרציף מספר שלוש, סגורה ומסוגרת, משטרה חסמה גישה לרציף והבריחה המונים ע״י יריות באוויר. עמדתי מאחורי הקהל, ממתין לסימן כלשהו לעליה. היה חם ומחניק, האוויר היה לח ומתוח. כולם היו לחוצים נורא, היה ברור שלא כולם יצליחו להכנס וריבים מקומיים פרצו פה ושם כל הזמן. אני לא יודע אם הייתה לך פעם הרגשה שמישהו מביט עלייך, אך אם קורה הדבר, אתה מייד מביט לכיוון המדוייק, תמיד מדוייק. כך קרה גם הפעם. היתה זאת נערה בשמלה פרחונית ארוכה. היא מייד הורידה עיניים אבל הספקתי עוד לראות את סוג של תחינה דוממת בפניה. היא עמדה קרוב והספקתי לראות את לובן הלא רגיל של פניה, את שיערה האסוף בצבע של חיטים זהובים וילקוט בית הספר על כתפיה הדקות. זכורה לי היטב מחשבתי הראשונה, כמה צעירה חשבתי, והמחשבה המיידית השניה, למה היא לבד בכל האסון הזה? מי את, שאלתי. היא הרימה אליי עיניים ופתאום ריקמת המציאות נקרעה, נעלמה מהכרתי, שמעתי איך היא אומרת 'טינקי', קרוב, כל כך קרוב לאוזניי, ולא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה, עיניי תכלת גדולות עם אותו גוון מוזהב של שיערותיה, עיניים לא אפשריות, כמו שלא אפשרית היא בעצמה, נסיכת השלג והשמש במקום המיוזע והמגוכח כל כך עבורה. שמעתי את עצמי שואל אותה, למה את פה, למה את לבד, לאן את נוסעת, וגם תשובתה ממרחבי השלג שלה, ברחתי מפנימיה, אך פתאום דלתות של הרכבת נפתחו והתחילה תדחוקת וצרחות, זעם פתאומי אחז בי, בואי צעקתי, תפסתי את ידה ובצעקות 'משטרה!, תנו לעבור! פנו דרך למשטרה!', זה היה מוזר ופתאומי מגבר במדי הים שלי אבל התחלנו להתקרב לאחד החלונות הפתוחים, אנשים איכשהו נדחקו הצידה וכאשר הגענו לחלון, צעקתי לבכור מגודל לידי, תעזור לי עם האסירה, שנינו הרמנו את טינקי ודחפנו לחלון הפתוח, רק הספקתי לומר 'תתפסי לנו מקום' והיא כבר היתה בפנים. זעם והפחד לאבד את טינקי, האדם היחיד שנשאר לי בחיים, דחק אותי להשתמש בכל הכוח כדי לפלס את דרכי לדלת הקרון, מרחוק ראיתי אותה צורחת על מישהו 'זה מקום של אחי, זוז מפה מייד!', איני זוכר איך הגעתי אליה בתנועות של קוף בין הספסלים העליונים, עוד שמעתי שוב היריות של המשטרה בחוץ ושריקות נואשות של אנשי התחנה, וכאשר התיישבתי ליד טינקי לבסוף, הרכבת התחילה לנוע. כעבור שעה קלה כולם השתתקו, מאושרים. טינקי נרדמה על כתפי השמאלית, פחדתי לזוז שעות ארוכות וכאשר שוב פתחה את עיניה היה ברור לי שאני לא סתם עזרתי לנערה במצוקה, אני מאוהב בה עד כלות נשימתי.

אחרי שלוש שנים של שרות במרחק אלפי קילומטרים מהבית, ללא ביקור אחד אפילו, גם המרחק המנטלי גדל עד לאין סוף וטינקי הפכה לקשר היחיד הממשי. בכל זאת נסענו לעיר הולדתי. שמרתי עליה כאילו היתה האוצר והבית היחיד שלי. גם היא לא הורידה את ידה ממני, אולי בפעם הראשונה בחייה.
אחר כך התחילו שנות הלימודים שלנו, היתה גם החתונה, וגם נולדה לנו טומקה, דומה שתי טיפות מים לטינקי בעצמה.

השנים עברו כמו בחלום. אהבתי דייג. לילה אחד קמתי לצאת לנהר הרחב לדייג של בוקר. טינקי היתה תמיד קמה עבורי ודאגה לכל דבר חשוב בעיניה. היא תמיד היתה יפה, בכל שעות היום והלילה. פתאום היא נגשה אליי ואמרה בקול ערני וברור, טים, אמרה, לפני יומיים ראיתי חלום, המלאך בא ומסר לי את תאריך מדוייק של עזיבתי. זה ב 2012, שנים רבות לפניך. ביקשתי רק חיים ארוכים בשבילך והוא אמר ׳כן׳. שמור על האפר שלי, אני רוצה שכאשר גם זמנך יגיע, שטומקה תערבב את האפר שלי ושלך ותפזר מעל ערבות הדרום, שם אלוהים הפגיש אותנו. כבר אמרתי לה, לטומקה, שתקח את נכדים ושיבואו לשם פעם בשנה, אחרי עונת הגשמים, בזמן בו פרחים רבים כל כך מתעוררים משינת החורף, ושתגיד להם – תראו, זאת אהבתם של סבא וסבתא שלכם, תאהבו כמוהם. הבטחתי לה שכך יהיה…
עברו מאז שמונה שנים ארוכות. היא אף פעם לא באה לי בחלום בשנים האלה. אבל לפני כחצי שנה חלמתי עליה לבסוף, היא לא אמרה מילה, הבנתי שאין צורך במילים שם, היה פרח הפלא ביד אחת שלה וביד השניה היא הצביעה לאנשהו, ואני הבנתי, מספיק, אל תתריד אותי יותר עם הגעגוע הקשה שלך, אני עולה למעלה, הגעגוע שלך קושר, שחרר אותי ואת עצמך, לך קדימה ותמשיך בחיים. היה כל כך הרבה אהבה בסביבתה ובמילים שלה. לא אשכח זאת.
והינה אני כאן, בבית קפה הנחמד הזה. שוב חופשי ושמח. אני יודע שהכל נכון.
בואי נשתוק דקה קלה ואחר כך ספרי על עצמך, אם את רוצה כמובן.

 

מאי 2020. כוכב יאיר.


רפואה נסיונית

(תסריט לסרט קצר)

 מיקום: איטליה. מבנה מבודד מוארך ללא כל אופי, דומה למחסן באזור תעשייה בהתהוות בין גבעות שוממות עם צמחייה דלה.

 גיבורים:

 ג'ובאני, אדם מעט מאפיר, בנוי היטב, לא יפה מדי.

 ג'וליה: קצת יותר צעירה, מושכת, חיוורת.

 אבדונו: מסתיר את השם האמיתי. העובד היחיד.  חליפת מגן מלאה. המראה אינו ידוע.

 תמונה ראשונה.

       מכונית נוסעים סובבת בין הגבעות. מוזיקה, כינור בודד ושקט, ככל שהמכונית מתקרבת, מופיעים קולות פעימות הלב, וכשהמכונית קרובה למחסן מתווסף במפתיע צ'לו עוצמתי והכל משתתק כשהמכונית בחריקה נעצרת לפתע ליד הדלת וג'ובאני רץ ממנה. אין שום פעמון. הוא מקיש בדלת. על הדלת נייר גדול חבוט ברוח עם הכיתוב: 'בית חולים עירוני מס 2. המחלקה לרפואה ניסיונית'.  ג'ובאני מקיש שוב, בהתעקשות רבה יותר. אין תשובה. הוא נושם בכבדות, בהתרגשות. מקיש פעם שלישית, חזק מאוד. לבסוף נשמעים בריחים ומנועלים והדלת נפתחת. על הסף אבדונו. הוא שותק, רק עיניו נראות.

 ג'. (נרגש).  הנה, דוקטור, יוליה, היא מרגישה לא טוב, לא מקבלים אותנו בשום מקום, אמרו לי לקחת אותה לכאן.

 (אבדונו מגלגל איזו מיטת קרשים של בתי סוהר על הגלגלים, מתקרב למכונית, ממתין עד שג' יפתח את הדלת, עוזר לו להעביר את ג'וליה למיטת עץוצועד מלפנים.

 א: קח אותה אחרי.

 ג': אני לא יודע מה קרה, (עדיין נרגש) היא הייתה בריאה לפני שלושה ימים, ופתאום חולשה, חום, כאבים בחזה והתחילה להחנק, יולנקה, אלוהים, דוקטור, תעזור לה מהר!

 א: (בשלווה), זהו וירוס,COVID , אל תדאג, היא תמות בעוד שלושה ימים.

 ג': (נעצר באימה) איך ?!  למה?  זהו יולנקה!  (באופן משכנע) היא לא יכולה למות!

 א: (סוגר את הדלת מבפנים. מאוד רגוע), גם אתה תמות אם תישאר כאן עוד חמש דקות.  הנה, מלא את הטופס ותעלם מייד.

 ג': (מסתכל סביב, רואה שורות של אותן מיטות, עליהן אנשים בתנוחות שונות, חלקם נאנקים או נושמים בכבדות. צ'לו נכנס שוב, בהתחלה בשקט, ואז חזק יותר ויותר).  וירוס ארור, ארור!  איפה אנחנו?

 א: (אדיש).  זה לא בית חולים ואני לא רופא.  זו מחלקת הטהור.  יכולתי להרוג את כולם, אבל החוק לא מאפשר זאת.  אני מחכה עד שהם ימותו ושורף את גופם, זה הכל.  נותר רק רישום ביומן ואפר שלא תקבל.

 ג': (מבועת) תעזור! משהו!

 א: אם לא תעזוב מייד, תידבק ממש, אצטרך לסגור אותך כאן ותמות יום אחרי אשתך.

 ג': (צועק).  אני לא אלך לשום מקום!  (פתאום רגוע, כל מילה בנפרד).  תן לי מים חמים נקיים, מגבונים סטריליים והשאיר משהו לאכול ליוליה, אני לא אזוז מהמיטה שלה אפילו צעד אחד.  היא לא אשתי, היא חברה שלי, אני אוהב אותה כך שאתה אפילו לא חלמת. אתה, מה שמך?

 א: (רגוע לחלוטין ואדיש).  כרצונך.  שמי אבדונו.  זה לא השם האמיתי שלי ואתה לא תרא את פניי.  כל מה שאתה צריך תמצא טבארון ההוא שם, זה לא הרבה, אבל זה מה שיש.  מאחורי הדלת ההיא תמצא מים מינרליים ומלאי של ביסקוויטים.  איכשהו תחזיק מעמד שלושה ימים. אם תתנהג בהגינות, אני ישרוף אותך ללא תור ותולעים לא יספיקו לטרוף את פניך. מצטער, אני צריך ללכת. (שוב, צ'לו איטי. המסך מתערפל. מופיע צ'לו, רק חלק מתיבת התהודה והיד הנשית של הצ'לנית).

תמונה שניה.

       ערב. הירח נראה מאחורי סורגי החלונות.  ג' מנגב זיעה קרה מפניה של יוליה, מזרועותיה וכתפיה. היא נושמת בכבדות, פניה הפכו איכשהו למלאיי סבל ורוחניות.  א' מתקרב כאילו עולה מרחוק. נשמעות פעימות הלב נדירות וקוצר הנשימה של יוליהפניו של ג' עייפות ועקשניות.  פונה לצד א' המתקרב.

 ג': אני מתחנן, עזור לפחות במשהו, אני חושב שמצבה החמיר.

 אבשביל זה באתי.  אתה לא יכול לעזור לה בשום דבר, אף אחד לא יכול.  אני מבין שעליך לעשות משהו, או לפחות להעמיד פנים שאתה עושה. הנה צינורית, מצא והכנס אותה לקנה הנשימה שלה, נשוף את האוויר לתוכו בכל פעם שהיא מתחילה להיחנק.  וזה, כפי שאתה רואה, הסוללה מהרכב ושני מחברים, הארק אותה אליה כאשר אתה לא תשמע את ליבה.  אני מצטער, איננו בית חולים ואין לנו מכשירים.  זה כמובן לא יעזור והם צודקיםכל מי שאתה רואה כאן ימות היום או מחר, מה ההבדל.

 ג'(יבש).  תודה(קצת יותר כעוס)  למה אתה עובד כאן, אתה תידבק ותמות כמו כל אלה!

 א: משלמים לי על זה, משלמים טוב, זה אלפי דולרים ביום, מעולם לא עשיתי כל כך הרבה כסף.  שלחתי את אשתי ואת ילדיי הרחק לאיים באוקיאנוס, אני שולח להם את רוב הכסף בכל יום.  גם אם אמות בעבודה הזו, הם יוכלו לחיות שנים עם הכסף הזה.  אתה רואה את חליפת המגן הזו?  אני צריך להזיע בזה, לחטא ולהחליף כל שעתיים, זה מעייף, אבל איני יכול לטעות.  אתה מחשיב את הנגיף הזה כקללה, אבל עבורי ובני משפחתי זו ברכה גדולה.

 ג': (שותק). אתה מפלצת.

 א: כן, כמובן.  עקוב אחר הדופק והנשימה שלה.  ואל תשלה את עצמך.  (הולך).

 ג': (מתייחס ליוליה).  יוליה מתוקה, הנה, שתי מים.  אני אחזיק בידך, אני צריך לשמוע את הדופק שלך.  אני אעזור לך לנשום.  (שוב, מוזיקה. המסך נמס. הקדמה שקטה, שוב מופיעים תיבת התהודה והיד הדקיקה של הצ'לית).

 תמונה שלישית.

 בוקר.  החלון הופך בהיר יותר.  נראים עננים ושמי סתיו.  ג' נרדם בכסא של בית חולים ליד המיטה של יוליה, הוא ממשיך ללחוץ את ידה, הצינורית תלויה מפיה.  לפתע הוא נרעד ממשהו, הביט באימה בפניה של יוליה. לוחש.

 ג'יוליה, יוליה, יקירה, את חיה?

 ג'וליה: (פתאום פוקחת את עיניה, מבטאה בבירור).  כן.  תן לי לשתות.

 ג': (בחיפזון).  כן, כמובן, יקירה, כן, כן!  (הוא מכניס מפית רטובה לפיה, טובל אותה ונותן אותה שוב, ואז מביא את הכוס).  שתי, רק מעט, בזהירות.  )יוליה שותה מעט).

 ג'וליהאני רוצה לאכול.

 ג': (טובל ביסקוויט במים).  תאכלי יוליה, אהבתי, תאכלי, תאכלי.

 ג'וליהבוא נצא מכאן.

 ג': (צועק לצד).  אבדונו!  אבדונו!

 א: (מתקרב לאט).  מה, היא כבר מתה … (עוצר פתאום, רואה את יוליה שותה, פירורים מביסקוויט על שפתיה).  אני לא מבין, איך זה…

 ג': היא חיה, חיה!  אתה מבין, היא חיה!  אנחנו עוזבים מפה!

 א: (מביא את המדחום, תחילה ליוליה. אחר כך ל ג'ממלמל).  אבל איך זה …

 ג': (עוזר לה לקום, תומך בה, הולכים לאט לאט לכיוון היציאה).  אתה מבין, אמרתי לך, יוליה לא יכולה למות, נלך הביתה, אני אתן לה תה חם ואשכיב אותה למיטה, זו שפעת פשוטה, זה יעבור בקרוב, נכון, מתוקה?

 א: (מדדה מאחוריהם, מלמל).  איך זה ... זה היה KOVID זה ברור, לא הייתה שום טעות, הם אף פעם לא טועים שם. איש לא עזב את המקום הזה לפני כן.  (פותח את הדלת החוצה, לפתע אור חזק, שמש).

ג'בוא נלך מתוקה, לאט לאט, ככה, ככה, כל הכבוד …

א: (צועק אחריהם).  אני לא אספר לאף אחד!  אחרת הם יאנו אתכם עם הנוגדנים שלכם!  כל הדם ייקחו לכם!  (ממשיך למלמל) הם ישתו לכם את כל הדם, עד הטיפה האחרונה, אני מכיר אותם … אני יודע …

    המכונית נוסעת סובבת בין הגבעות, נעלמת ומופיעה שובלבסוף נעלמת בהדרגה. לצידו של המסך שוב תיבת התהודהוידה מופלאה של הצ'לנית. מוסיקה.  כיתובים.

— 

גרא גינזבורג – Gera Ginzburg


בשחור הלילה

בשחור הלילה

לזויקה

       נסעתי והאשמתי את עצמי שבכלל בחרתי בדרך הזאת בין השדות אי-שם בסביבות נען עמוק בלילה של גשם מתופף בטירוף על הפח הדק של הרכב, שופך באכזריות וזעם נהרות של מים על הגג והחלונות. היה קשה לשמוע את האפליקציה ורעש המונוטוני של המנוע נבלע, נעלם לחלוטין בשאגת הרוח והטיפות הגדולות של המים שמכים ללא הרף, והרכב בוכה, חורק בין הבורות של הכביש ההרוס. והעיקר – השחור בלי ירח וכוכבים נטול תאורה כלשהי כאילו הלילה בלע אותי עם הרכב שבקושי רב מטיל עלומות אור חלש של פנסי הדרך לכמה מטרים ספורים לפנינו. בדידות ואומללות בין השדות השחורים והדוממים, רק שלט פתאומי ״זהירות, השדה מרוסס״ נתפס כנוכחות אדם יחידה שהיתה כאן פעם ואיננה עוד. ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר, גרים ועובדים פה אנשים, אבל הגיון כבר עזב אותי, חולשה בברכיים ובטן תחתונה כבר מתכווצת כמו באותה צלילת לילה בים, גם אז לא היה בזה כל הגיון, ניסיתי לומר שזה רק ים, מטרים ספורים מחול ואדמה מוצקה אך דבר לא עבד, רק פחד שחור ללא תחתית, מפלצת שחורה וענקית מתקרבת והסוף מביט עליי מכל כיוון ובעוד רגע יגיע ויחתום על החיים, מפלצת השחור הרכה בכל מקום וכבר מלקקת בלשונות קרים ומלוחים את פניי, את הידיים ורגליים, טועמת את החזה והבטן, בטן! לברוח מהר, לחזור לעולם מוכר, מהר, מהר! הו כבישים ריקים, אורות מתים ודפיקות של פנס תאורה השורד היחיד אי-שם במרחב! הו בדידות הגדולה והמוות האחרון חסר משמעות וטעם! המפלצת כבר כאן וצריך לברוח, לברוח מהר!

כבר חשבתי להסתובב ולחזור לרחוב של היישוב עם האורות המרגיעים מהחלונות כשפתאום היה פיתול חד ופנס יחיד של תאורת רחוב שנשאר כאן מימים טובים יותר ובאור הרוקד שלו ראיתי דמות עם יד מורמת – תמונה סוריאליסטית כאילו צוחקת מגורלי. למזלי היתה זאת אישה. מטריה קרועה מעל ראשה. נשים וזוגות לא מסוכנים בדרך כלל . עצרתי. פעולה אוטומתית. אי-אפשר לדעת מה צפוי לך במצבים כאלה. היא התיישבה לידי וביקשה ״קח אותי מכאן מהר, שלא יתעורר״. המשכתי במסלולי בלי לשאול דבר ורק כשהיינו כבר על הכביש המואר שאלתי לאן היא צריכה והאם היא רוצה מונה או מחיר. יש לי מאה שקל, אמרה, והעבירה לי את השטר. גנבתי ממנו כדי לברוח.
– רגע, אמרתי, לאן את צריכה?
– לא יודעת, הפתיעה אותי, לאן אתה נוסע, שאלה.
– התכוונתי הביתה, אבל עכשיו את, זה מוזר. יש לך בית?
– היה לי, עכשיו אין, באתי לכמה ימים ומחר בערב יש לי טיסה.
– יש לך איפה לישון היום, יש לך כסף?
– אין לי כלום, אמרתי לך שברחתי. אתה נראה לי אמין, אפשר לישון אצלך הלילה?
היא הורידה את הכובע של המעיל, ראיתי אישה עם שתי צמות מיושנות בצבע צהוב בהיר והרגשתי תפיכה רכה ופתאומית בבטן.
– תשמעי, אמרתי, את בטוחה לגבי מחר ויש לך כרטיס טיסה?
– כן, היא הוציאה דרכון מכיס פנימי כלשהו, בתוכו היה כרטיס לקייב למחרת בערב וכרטיסי המשך למלזיה וסין. חברות זולות.
טוב, אמרתי בהיסוס, תוכלי לישון אצלי על הספה, רק תבטיחי שתסתלקי מחר, אקח אותך לשדה, אמרתי, ממלא אני עובד שם.

נסענו בשקט, היא לא סיפרה על נפתולי חייה ואני לא שאלתי. בנסיעת לילה אין לך זמן להתבונן בנוסע שיושב לידך, זה מסוכן, יכולתי רק להעיף מבט חטוף וכאשר עייניי חזרו לכביש שוב הרגשתי תפיכה מוזרה בבטן ומחט כלשהיא חדרה פתאום לליבי ונעלמה בהשאירה חרדה קלה ולא מוסברת.
פתחתי מעט חימום כדי שתתייבש מעט. פעולת נימוס רגילה, אבל היא אמרה תודה ופרסה בגדים רטובים שנדבקו לה לחזה, לכתפיים ורגליים. אישה רוסייה, חשבתי. מאיפה את, שאלתי. עברית שלה היתה טובה עם מבטא קליל כמו אצל עובדת זרה מוכשרת. אני מבלרוס, אמרה והרגשתי שהיא מסתכלת עליי כמה רגעים. גם אני, אמרתי. לא יתכן שאני מכיר אותה, חשבתי , היא צעירה ממני בשלושים שנים בערך, היא נולדה כשכבר עזבתי או היתה תינוקת אז, וחוץ מזה נשים רוסיות דומות אחת לשניה.
בחורף אני משאיר דוד דולק, זה שוחק אותו, אבל תמיד יש מים חמים ואפשר להתחמם מהר לפני השינה. הוצאתי מגבת גדולה נקיה ואחת קטנה יותר, הראתי לה את חלוק הרחצה שלי. אני אכין משהו לאכול בינתיים, אמרתי, את בטח רעבה, יש לי תה טעים. נשים כאלה זריזות, מסתדרות מהר בכל מקום ולא צריכות הרבה הסברים. חיממתי מים בקומקום, אורז מהבוקר וטיגנתי לנו פרוסות חלומי עם תבלינים. אני אוהב לארח, זה דורש ריכוז ותכנון מהיר וכאשר היא יצא ממקלחת הכל היה כבר מוכן. החלוק הלבן הגדול שלי ישב נחמד עליה, שארות הבהירות שלה בצבעי חיטה בשלה של הסתיו היו מפוזרות עדיין והיא עשתה טורבן ממגבת קטנה יותר ופתאום הבנתי שאני לא רוצה שתעזוב בכלל. הכיסופים היו בבטן, הייתי צריך להתמודד עם געגוע עתיק שהתעורר פתאום מחדש. היא פרסה את בגדיה על הכיסה מול רוח חמימה מהמזגן והתיישבה מולי ליד השולחן הקטן שלי עם מפה מוזהבת קליל. התבוננו אחד בשני ושוב גל עבר בגופי, הפעם גל חום זיעזע אותי.
זוייקה, לחשתי, זו את? כן, השיבה אישה בפשטות. עד לרגע האחרון עוד כיוויתי משוממה שהיא תצחק ותגיד שאני חולם ומבולבל, אבל היא אמרה כן ולא היה לי ספק שזאת היא, זויה.
היא היתה אהבת ילדות הראשונה שלי. תמיד ביקשתי מהמורים לשבת בכיתה ליד שולחן אחד איתה, אמי היתה מורה באותו בית ספר, הם לא צחקו, רק חייכו בהבנה וחום ותמיד מילאו את בקשתי. כל המורים ידעו. שולחן שני באמצע. תמיד שתי צמות בצבעי חיטה צהובה עם סרטים מסודרים היטב בקצוות, שביל עובר ביניהן מאחורי הראש, עיניים כחולות, יפה. שני תלמידים מצטיינים. היא תמיד עשתה שיעורי בית ואני ידעתי הכל ולא הקפדתי, המורים ידעו ולא כעסו עליי על השיעורים. בכל השנים האחרונות, אחרי כל הפרידות והגירושים פתאום התנפל עליי געגוע כבד לזוייקה, זויינקה, הארץ המכורה שלי, בית.
איך הגעת לפה, שאלה סתמית, כדי לשבור שקט נורא. היא פרצה פתאום בבכי נורא, דמעות זלגו גם מעייניי ללא הרף, ניסיתי להתאפק, אבל היא כיסתה את פניה בידיים ובכי מר התפרץ מגרונה, כתפיה רעדו. קמתי, חיבקתי אותה חזק ולא יכולתי, התייפחתי בעצמי. כך בכינו דקות ארוכות. בסוף אמרתי די, די, בואי לא נבכה. היא ניסתה ומדי פעם הבכיה התפרצה שוב ושוב. הבאתי תה חם ושתינו מאותו ספל במרווחים בין הדמעות. זויינקה, מלמלתי, אהבתי המתוקה, בואי לא נפרד יותר, חיכיתי לך כל השנים המטורפות האלה והיא רק הרימה אליי עייניים שוב מלאות בדמעות. טים, אמרה, אני אסביר לך הכל מחר, עכשיו בוא למיטה, אני רוצה שנאהב, לא, לא, אני לא רעבה, אחר כך, הכל אחר כך.
שכבנו מחובקים במיטתי הלבנה, שמחתי שלא קר לה, ראשה היה מונח על כתף הימין שלי, התנשקנו מדי פעם. כבה את האור, ביקשה ובאור הכחלכל הקלוש של מערכת האזעקה ראיתי את כתפיה, את הזרוע הימין ופניה מופנות אליי עם קמטים קטנים מסביב לעייניים ועל הרקות. זויינקה, מתוקה, איך הגעת לכאן, שאלתי. היא הביטה אי-שם למעלה ואמרה – לא ברחתי מאף אחד, שמעתי את הגעגוע שלך, הוא היה חזק כל כך שאחז גם אותי, הכאב שלך עבר אליי, לא יכולתי יותר להמשיך כך וביקשתי נורא לבוא אליך ולו ליום אחד. שם, איפה שאני גרה עכשיו, הדבר אינו מקובל, זה מפר את הסדר הרגיל, אך הרצון שלי היה עז כל כך, הם נתנו לי את הכדור הזורח שלנו ואפשרו. והינה, אני כאן אצלך. מחר נלך ביחד לשביל האורנים, נראה את כל הפרחים, פרגים בארבעת הצבעים, מרוודים של כלניות בשלל הצבעים, את כל השפע הירוק, נשמע לחש הרוח בין ענפי האורנים, נראה את השמש החמימה, ונאהב כל העת. ולקראת הערב אתה תיקח אותי לשדה תעופה. עכשיו תנסה לישון, כך גם אני. מחר אני אסביר לך הכל. תנסה לישון, אהובי.
לא הצלחתי לישון, היא שכבה לידי עם עיניים עצומות, הקירבה שלה הרעידה את חושיי ורק מוקדם בבוקר, כאשר החלון מעל המיטה התחיל להתבהר, נעצמו עייניי מעצמן וכנראה ישנתי שעה קלה. התעוררתי מציוצי הציפורים ביער ואור חזק מהחלון. זוייקה כבר קמה וטרחה במטבח. בגדיה התייבשו בלילה ברוח חמימה של המזגן, אך היה נדמה לי שאלה בגדים אחרים, יפים כל כך. בשמלה פרחונית, צעיף מסביב לצוור, נעליי הליכה רכות, גרביונים של חורף ומעיל בצבעי פטל ומגנטה על הכיסא. צעירה ויפה כל כך. עקבתי אחרי כל תנועה שלה, ראיתי איך היא מסדרת לנו שולחן, לא יכולתי להוריד עיניים מפניה, מידיה הנעות בדיוק מופלא, ראיתי איך היא אוכלת ושותה מהספל והכל היה נס, נס בלתי נסבל ביופיו. היא הכריחה אותי לבלוע משהו והצלחתי רק בקושי רב.
אחרי הטיול שוב ישבנו ליד השולחן, היא היתה מעט חיוורת רצינית וסירבה ממזון כלשהו.
טים, אמרה, אתה כבר הבנת שאני מתה. זה קרה לפני כשלושים שנה, וכך נשארתי. התרגלתי לגיל הזה ולא רציתי לשנות את דמותי, זה היה גם בשבילך. הזמן שלנו ביחד חזר ליום אחד וגם הוא יסתיים עוד מעט. לא, לא, אל תחשוב אחרת, אני אמיתית היום, באותה מידה כפי שאמיתי העולם בו אתה חיי עכשיו. זה נפלא לאלה שאוהבים לחיות במישור הזה, לבכות ולשמוח. אני אוהבת אותך, אך לא שייכת כבר למישור שלך וחייבת לחזור. בעולם שלי יש הכל מה שאהבתי, מוסיקה נפלאה, כל הפרחים שאהבתי, ואהבה עצמה שזורמת בכל מקום והכל עשוי ממנה, רק ממנה. אני מאושרת שם ולא מתכננת לחזור בינתיים. אל תציק לי יותר עם הגעגוע הכואב, אני שומרת עכשיו על הכדור הזורח שלנו. יש לך עדיין שנים לא מעטות, אך כאשר תגיע, נכנס שנינו לתוכו, ולא נחזור יותר.
מזוודה לא היתה לה וכדי לא לעורר חשדות נתתי לה את תיק הגב שלי, הכנתי כמה כריכים, כלי רחצה וספר אחרון שלי. בשדות תעופה מותר להתחבק ארוכות, לא שמים לב על זה כאן, זה יפה. היא עלתה לטיסה לקייב, משם היא תקח מטוס למלזיה ומשם לסין.
למחרת קראתי בחדשות שמטוס מלזי נעלם בדרך לסין. אני יודע למה היא בחרה במסלול המוזר הזה.
אני אוהב אותך זויקה.

מרץ 2020. כוכב יאיר


צעדים בשלג- מהעיתונות

 

מאמר ביקורת של תמר רותם 1

*


צעדים בשלג. תמונות מלידת ספר

 

בימים אלו יצא לאור ספר הסיפורים שלי "צעדים בשלג" בהוצאת "אבן חושן", בלווית ציוריה של איריס קובליו. עריכה הגר ינאי.

הספר יגיע לכל חנויות הספרים בשבוע הבא. השקה חגיגית נערוך לקראת סוף ספטמבר.

הנה תמונות ראשונות מבית הדפוס שם היינו נוכחים בלידתו הפיזית של הספר.

_

_

1

וכאן התכנסנו ספונטנית בביתה של נורית זרחי כדי לקרוא כמה מהסיפורים ולהרים כוסית ראשונה.

 

השקה אצל נורית.jpg

 

 

 


מה זה היה

הדיילת ישבה בפה פעור ולא האמינה שאנחנו כבר באוויר ושהרכב כלל לא על הכביש ואנחנו עפים ונוגעים בעננים, כאשר הדייל מימין אמר "אתה יכול לנסוע קצת יותר מהר, אני קצת ממהר אולי…", "כן" עניתי, "אשתדל" ולא עשיתי דבר כדי להפסיק את הנסיעה הזאת, אבל הוא התעקש ואמר משהו על הגיל שלי, ושבמקומי הוא לא היה לוקח את ההגה. לא השבתי לו, אבל פתאום הרכב נגע בכביש ומד המהירות שוב הראה מאה קמ"ש והכל נגמר. רק הדיילת נאנחה בכבדות כאילו חזרה שוב לנשום ושאלה "מה זה היה"?
לא עניתי.

מה זה היה


היא

היא עמדה במטבח וכשנכנסתי האור דלק, רק מאוחר יותר חשבתי שהיה זה בכוונה. הייתי עייף. מאוד עייף, ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב על כל הורוד והכחול שלה כי למרות השעה הקטנה של הלילה היא נראתה כאילו עכשיו בוקר יום אביב והגשם הסתיים רק לפני שעה קלה. היא הביטה עלי בדממה בלי לומר מילה ומבלי לנוע כלל. לא יכולתי לשאת את שתיקתה הרועמת ולבסוף שאלתי – מה?! -לא כלום, היא ענתה והמשיכה להתבונן בציפייה כלשהיא לא ברורה. הורוד שלה היה נוטה לכיוון כתום רענן ובוהק והכחול  משך את דמיוני לים עמוק כהה והשמיים הנקיים ובהירים מעל פיורדים שמעולם לא ראיתי באמת.

  • מה?, שאלתי שוב, מה את רוצה לומר לי?
  • אתה לא יכול סתם כך לשבת לידי ולשתוק כל הזמן.
  • אני יכול, אמרתי.
  • לא. אתה לא רואה שאני יפה?
  • כן, אני רואה, אמרתי.
  • לא. אתה לא מבין. תגיד משהו.
  • את באמת יפה, אין ספק, אמרתי.
  • זה לא מספיק. אתה חייב להגיב באמת, להגיב נכון.
  • כן, אמרתי, את מאוד יפה היום, מאוד מאוד יפה.
  • אתה לא מבין, היא נאנחה בכבדות. שמעתי בכי מתקרב בקולה היורד.
  • תקשיבי, אמרתי, את רק ציפור, ציפור גן עדן. ואת לא יכולה להתנהג כאילו את נסיכה אמיתית.
  • אני יכולה, היא אמרה. קולה היה ברור וצלול עכשיו.