קטגוריה: מכתבים

**

.

פעם, לפני זמן רב

שני כוכבים נפלו

ממרום

הם גרים עכשיו

ברחוב תפוח 70

עם מרום

.

.

איריסיה קובליו, אקוורל, פרט, 2000

איריסיה קובליו, אקוורל, פרט, 2000

מודעות פרסומת

רוח מישורים

 

בקר טוב אהבתי,

 

אל תאמרי- תשוקה

אל תאמרי- אהבה מתעוררת

תאמרי- רוח מישורים

היכתה על השפתיים

 

 

22.7.1832


מכתב

.

בוקר אפור, הים קודר ורפוי

אולי נאכל אצלי ביחד?

ערפילים היום

טוב שצבעתי כיסאות בתכלת

ישנם מקומות אצלך שאני אוהב לנשק במיוחד

.

.


מטיילי סדנת הזמן

בוקר טוב אהבתי המתוקה,

מטיילי סדנת הזמן כבר עברו בשדרה מוקדם בבוקר,

הם הולכים לאט, כבר אלף שנה,

פניהם לא משתנים, כך גם הליכתם,

לבושם הספיק להתיישן ואפשר לחשוב

שאלה שחקני תיאטרון שהרגע יצאו מהצגת לילה

בדרכם להצגה הבאה, אי-שם בקצה העיר,

הם עייפים, אבל החוזה חתום מזמן

וסיום עונת ההצגות נראה רחוק מאי-פעם,

אולי הוא לא יבוא אף-פעם

התחלתי להכיר אחדים אישית,

לפעמים אני מצטרף אליהם בהליכתי בבוקר,

על גב' רובין כבר סיפרתי לך פעם,

על טינקי, הילדה הבהירה, שקופה כמעט, אספר לך פעם אחרת,

היא מביטה קדימה, כל הזמן קדימה,  

אולי היא פוחדת לאבד את שביל הזמן הנכון,

רק קרול, המטפלת הפיליפינית (?) שלה

זורקת לי לפעמים מילה אחת או שתיים,

ממשיכה לדחוף את העגלה המיושנת,

רואים עליה שכבר לא חושבת על עצמה כלל,

אבל אני לא ממשיך איתם, זה מסוכן,

הזמן שלהם נעצר בשביל שטינקי בוחרת,

הם לא יכולים לחיות אחרת

או למות כמו כולנו

וצער רב אוחז את ליבי בלראותם

מכורים להליכתם, לשקט של הזמן העומד בדרכם,

ולילדה הבהירה המיוחדת – טינקי,

שאי-אפשר לא לאהוב את הרזון הבהיר שלה,

ואת עיניה הבהירות כמוה, שמביטות לנקודה אחת במרחב

והכול סוד, סוד.

 

אהבתי


מכתב זיכרון

 

אהובתי,

היום אין סדנה

המסעדות סגורות

גם הסופרים סגורים

המשוררים המתחילים יושבים בבית

אולי סבא נחום וסבתא לאה מרוצים קצת

יום חם צהוב ואביך היה כל היום

אני שומע אוטובוס כבד למטה ודייסת כוסמת רותחת

צריך להתרגל לאכול לבד

רוח קרה פתאום מהחלון הפתוח

אקרא לחבר

וירטואלי,

וירטואלי לא ייעלב

אכתוב איזה סיפור משעשע

או עמוק ומיסטי

אולי אקרא לסבא נחום

הוא יישב על הספה ובשקט ישיר תהילים

וסבתא תסרוג מטפחת גדולה מפוך

היא תאהב את הכורסא

אנחנו נאכל ביחד

אבל הכוסמת לא קלויה והדייסה יצאה לא טעימה

אולי הם יאהבו  פיתות, זה בוודאי יהיה חדש להם

יש לי תה טוב, ודבש, זה יספיק לנו.

אדליק להם חימום, או קירור.

הם יפחדו לזוז בכל הלובן המוזהב

אבקש מסבתא לגעת בכל דבר, למשש

אני רואה איך היא מעבירה יד על מפת השולחן

על כיסוי מיטה מבד זהב בהיר ושמח

אני רואה איך נדלקות עיניה מכל העושר הזה

היא הולכת לאט, נוגעת אפילו בקירות,

יד כפרית זקנה, שפתיים  מאושרות

עוצרת במטבחון

לא מסוגלת לעזוב את הספלים והצלוחיות עם הוורדים הקטנים,

גם אני אהובתי,

אני משאיר את סבתא במקלחת

סבא מביט מסביב בסקרנות

ניגש לספרים

התנ"ך שלי  מסתתר אי-שם למעלה

הוא מלטף דפים מבריקים מאוירים להפליא

מדפדף ביד מיומנת, נותן כבוד לספר

אנחנו מדברים

הוא ניסה איתי יידיש, זה היה אבוד

אז עבר לרוסית איומה עם מבטא ביילורוסי כפרי כבד

אני מבין כל מילה

אמרתי שאני דומה לו נורא

"ודאי, ודאי" סבתא צועקת כמעט ונכנסת פתאום ובוכה

אני מושיב אותה בכורסא ושולף טישו, רך וריחני

סבתא  מבינה מיד, משתתקת, מריחה ופתאום בוכה שוב, ארוכות

מסתכלת על טישו ובוכה

סבא עומד לידה ומדבר איתה יידיש, היא עונה לו ולא מפסיקה.

אחר-כך אנחנו שותים תה עם פיתות קטנות עם חמאה ודבש

הם נחים קצת בכיסאות מעץ בהיר ואני שוב עושה להם תה בכוסות וורדים.

סבתא נהנית מהריחות, מהכוסות, מסוכר חום ומדבש הדרים מיד-מרדכי

 סבא מקשיב לי ואף-פעם לא אומר "גם את הגויים במידה מסוימת"

הוא יודע לקרוא מחשבות ויודע שאני אוהב אותו ואת סבתא,

עכשיו תמיד יש לי עם מי לדבר וסבתא שמחה ועושה לנו לביבות תפוחי-אדמה

הרגליים כואבות לה ובערבים היא אוהבת לראות תוכניות אופנה בטלביזיה הגדולה בסלון

אני לוקח את סבא לטיילת ליד הים והוא שואל כמה עולה סירה, אולי נקנה ונצא לדייג.

 

הגרמנים והמקומיים הרגו אותם עם גרזן וזרקו לבור. את כולם.

זה היה ב- 1942.

אני נולדתי ב- 1947.

נשארו שתי תמונות ישנות, של סבא נחום וסבתא חיה לאה.

אני באמת דומה לו.

.