טיול עם כלב בליל ירח

כל ערב, בשש וחצי

השכן מימין מנגן צ'לו

מיתר ארוך

מושך את המאור הכתום מטה

 

          בוא, כלב חמוד. הלילה קורץ לך. גם לי. היום יצא לו קונטראסט טוב. איזה חדות! בטח DPI 9600. אחרי אלף של ככה-ככה, סוף-סוף יצא משהו טוב. אפילו כתמים על הירח. איזה קיטש! בהיר מאוד ולבן. מציץ בין ענפים בירוק כהה. קומפוזיציה מושלמת. ממש חורשה בוורינדוואן [1] . מעוף עטלפים דוממים. ציפור לילה –  צוויץ, צוויץ. שותקת. ושוב – צוויץ, פה ושם. כתמי אור של פנסי רחוב, רדומים. לרגע  אפילו רוח קרירה, שיהיה  כאילו. בימוי מצוין, אין ויכוח. אחרי יום מיוזע, בוס צעיר, להוט . אשתו שוב בהריון, מתעצבן. מטרטר כל חמש דקות בטירוף. ביס נתקע בגרון. ועכשיו מערכה שלישית, מנחמת. איזה צחוק! להעלות אדם תמים על המכונה העצומה הזאת, עם סוכריות צבעוניות, הסיבוב המשוגע הזה. וקצת נחת. רזולוציה, קונטרסט, קצת רוח,  שלא יֵרֵד מהפסים. עובדים עלינו. מה זה עובדים, חבל לך על הזמן. כמו נסיעה בהודו. איזה רוח ואיזה נסיעה. כל רגע אחרון בחייך. תחזיק את ידה. לפחות לא תמות לבד. נתפסת בין משאיות, אופניים, ריקשות, איך תרד עכשיו באמצע החיים?   אז תסתובב. קח לך איזו  תקווה אחרת. אולי שבועיים על הר בשוויץ. שם יש קונטראסט רוב הזמן. רק שהירח שמן יותר. הבוס לא פה. אורב מרחוק.

בוא, כלב. על מה אתה חושב? הדשא ירוק,  עם ריח עשבים מתקררים. לא אכפת לך,  אני יודע. יש שם אלף ריחות. בכלל לא ירוקים, אני ואתה הולכים ביחד. בעולמות אחרים, לא דומים בכלל. מה זה בימוי טוב. אבל  אתה יודע, אני באמת אוהב אותך,  ולא אכפת לי להרים את הקקי שלך. בוא נסכים –  אתה מחבב אותי. אני אף פעם לא מרגיז אותך,  כי אתה לא מבין הומור. גם אני, בעצם, לא כל-כך מבין את ההומור הזה. שישים שנה מסתובב ולא מבין. כל רגע יכול איזה דרנצ', קוונצ' וגמרנו. קצת כואב, אחר-כך שוכחים וזהו. מחליפים הצגה. חובות פה, חובות שם. צריך לחזור, לשלם איזה מינוס בינינו, איך תרד?

          אתה לא חייב לסמן כל מקום בולט. עזוב  את התחרות הזאת. אל תתחרה. זאת הבעיה שלך. לא חייבים להוכיח כלום. יש לך מה להגיד? תשאיר משהו. אחרים יבואו אחריך. יריחו חמישה אחוז. גם להם יש מה להגיד. לא נשאיר חובות. אחרת יימשכו אותך באוזן, לא תברח. גם בין המימדים.  כשזמנך יגיע, תבקש. כמו שהצלתי אותך ממוות, אציל אותך גם מהחיים. לא נהיה מטרד נודף ריח רע. נשאיר זיכרונות רומנטיים,  מעורפלים. ריח אפטרשייב נחמד. נעזוב בריאים. תוך רגע. קבענו.

          בוא, נלך הביתה. תחלום על איזה עצם. גם אני. אתה יודע, בוא לא נחזור. מספיק. נלך למירהביי[2],  אחריה. הבמאי כלל במחזה הזה גם קוברה וגם רעל. וגם ביקש שנקפוץ לנהר. היה מחזה טוב. אפילו הבוסים בכו, לא תאמין. נלך למירהביי. נשיר, נרקוד איתה לאהוב בלילות, במקדש. הלילה הוא שלנו ושל מירה. עדיין לא נלקחו מאיתנו הלילות. וְנֵעָלֵם.

          מה נשאיר? אני אשאיר שיר. ואתה  –  קולר אדום. תשתחרר,  אל תדאג. זה כלול בעסקה. אני אהיה השיר,  ואתה תהיה חלק ממנו. מתאים? קולר ושיר. הם ישהו באוויר של המקדש כמה לילות אחרינו. נוצת טווס בתוכם [3].

 

          בוא כלב אהוב. בוא.

/

[1] Vrindavan  – מקום ילדותו של האל קרישנה במערב הודו.

 [2]  Meerabai – משוררת הודית ממאה חמש עשרה,  בין חסידותיו של האל קרישנה.

[3]  קוברה, רעל, נהר, שירה בלילות, טווס וכו' – מאפיינים מחייה של מירהביי אשר לילה אחד נעלמה ממקדש סגור.

לילה

.
   הם היו ברכבת. הכיוון היה ידוע, אבל לא היעד המדויק. יוּ היה שליו והביט מבעד לחלון, כהרגלו הוא התמקם ליד. מעבר לחלון הייתה תחילתו של החורף והוא שמח שיוּ אוהב לשבת כאן, בחמימות המוארת של הקרון ולנסוע. הם תמיד היו יחד. מאז לידתו של יוּ הם מעולם לא נפרדו, רק לפעמים, בלילות כאשר יוּ ישן, הוא היה עוזב בזהירות  לזמן-מה, כדי לא לשכוח ולרענן את הידע. כבר קרה בעבר שהוא היה שוכח ומזהה את עצמו לחלוטין עם יוּ. זה היה עלול להזיק ליוּ ובשנים אחרונות הוא היה מאוד זהיר ושמר בדרך כלל על מרחק-מה ביניהם.

   לפעמים דלתות הקרון נפתחו, הנוסעים היו עולים ויורדים, אך הם המשיכו לנסוע, מצפים לתחנה הנכונה. באחת התחנות עלומות-השם הוא הרגיש דחף פנימי כלשהו, היה זה סימן ברור, הם קמו ויצאו לרציף. הרציף היה ריק מאדם,  רוח קרה סחררה מערבולות שלג ארוכות. הם המתינו לעזיבתה של הרכבת והלכו לאורך הרציף, עברו מבנה דומם של שומר התחנה, הגיעו למעבר וחצו את המסילה על ריצוף ישן מקורות עץ ספוגות זפת. מסביב שררה שממה והוא הצטער שליוּ קר עכשיו והוא נאלץ להרים את הצווארון הקצר ולתחוב את ידיו עמוק לכיסים. הם פנו שמאלה וצעדו במרווח בין שיירות של קרונות קפואים. כאן הרוח הייתה קלה יותר וערמות שלג קטנות נחו ליד פסי הרכבת. השלג כיסה מעט את החצץ; ההליכה הפכה לקשה יותר ובמהרה  החל יוּ להתחמם. הקרונות הסתיימו, הם המשיכו ללכת בשפלה אפורה קודרת בין המסילות כשרגליהם טובלות בשכבת שלג דקה. יוּ כבר התחמם לגמרי בעקבות ההליכה הממושכת ופסע שמח יותר. לבסוף הם הגיעו למסילת עזר ישנה ופנו אליה. יוּ צעד על קורות עץ בין פסי רכבת, הוא נאלץ לפסוע בצעדים קטנים יותר. חורשות דלילות התנועעו מול עיניו. הוא החל להתעייף, אך הם כבר הגיעו.

         היה זה קטר ישן עם חדר מכונות ותא נהג מלפנים. הם עלו בשלבי מתכת של סולם קצר. להפתעתו של יוּ, דלת הנהג נפתחה בקלות וללא חריקות, על צירים משומנים היטב. הם עלו לקבינה. בפנים היה נקי וקר. באמצע עמדה כורסא, לפניו ומעט בצד היה המנוע. יוּ הבין מייד שהמנוע הזה מיוחד במינו. מידותיו היו כגודל מנוע של סירה גדולה,

גופו עשוי מתכת כהה כבדה למראה, בחלקו העליון דמה לפרבולואיד מעוגל עם שתי בליטות בצדדים שהעניקו לו מראה של ראש עגל מתבגר עם לשונית ציפוי בהירה בין שתי ידיות היגוי קצרות. המנוע הפיץ עצמה ושלווה. הוא הצביע ליוּ על המפתח. ללא היסוס יוּ הכניס את המפתח לחריץ היחיד בצד וסובב. המנוע הופעל. ליתר דיוק, דבר לא השתנה מבחוץ, אך ליוּ  היה נדמה שהוא שומע את אוושת המנוע. תאורת המכשירים האירה ברכות, גם  מערכת ההסקה  החלה לעבוד, ויוּ הרגיש באוויר החמים שהחל לעלות מרצפת הקרון. יוּ התיישב בכורסא,  הקרון החל לנוע.

         הוא שמח למראהו של  יוּ שנהנה מהתנועה האיטית ומן המנוחה. חורשה קטנה חלפה על פניהם. הם נסעו בין שדות קפואים והוא החל נזכר מדוע הביא את יוּ לכאן והראה לו את המנוע הזה. הקרון נסע מהר יותר, תקתוק הגלגלים התמזג ברחש הרוח בחלונות. אורות הרמזורים הירוקים החלו להופיע לעתים תכופות יותר. המהירות גברה.  רעש הגלגלים דעך יותר ויותר, עד שלבסוף גווע כליל. הם היו כבר באוויר. החשיך. הם העפילו מעלה ויוּ ראה כוכבים ואדמה כהה-אפורה למטה. הוא לא הסיר את עיניו מיוּ, ראה את מבטו המאושר וחייך. הוא נזכר למה המציא את הרכבת, את הדרך המעייפת ואת המנוע.

         כאשר התעורר,  שמע את נשימתה של אשתו ובזהירות שיחרר את  ידו שנרדמה. מעבר לחלון היה לילה.  בלי להביט על השעון הוא ידע שהשעה היא שלוש. השמיים היו בצבע כחול-דיו, כמעט שחורים. הכוכבים לא נראו. לאט, כדי לא להעיר את  האישה, הוא הסתובב על גבו, חש את חום ירכה ועצם את עיניו.

 

משהו מזיכרוני

השביל מתפתל בין הסלעים וצמחיה נמוכה, רעננה מגשמי לילה ורוח לחה מהמפרץ. נעלה לשם לאט עם השביל, נשמור על נשימה סדירה ועל קצב שלא יפריע לשמוע את השריקה הקבועה של הרוח באוזניים, נשב שם על הבד הגדול, גזור ממפרש של סירת דייגים ישנה, מקופל לארבע, נשב עליו כמו פעם, קרוב כל-כך, נתכסה במעיל גשם, שרוול לכל אחד, מעיל גדול מבד עבה משופשף, ונקשיב. לדפיקות  רחוקות של דלי על דפנות הבאר, מתנדנד ברוח קרה מהים, לצליל כהה של חתיכה חלודה של פסי-רכבת שתלויה ליד ביתו של דאפי הזקן, בכיכר המרוצפת היחידה בכניסה לשוק, הרוח מניעה אותה והיא נתקלת בפח, את הקול הזה את גם מכירה כל השנים האלה. היום יום ראשון ולא צריך לצאת לים, שם אמות פעם, כמו קודמיי, מסערה גדולה. נשתה ונתחמם מהרוח ומהגשם ונאכל מעל  מפה פרוסה על דשא ירוק כמו תמיד, ונשתוק יותר, ונדבר פחות, הרבה פחות, כאן הבית, הגבעה והשביל והים ולחות הרוח, פנים שלך ושלי. לא צריך לדבר, הרוח קוראת את המחשבות שלנו ומערבבת אותן ופעם גם אנחנו נתערבב עם הרוח ונשרוק בעשבים ירוקים, ירוקים.

אירלנד, 1924

ציור של Cora Murphy

פרפר לילה

            היום אספר לך על פרפר לילה שחור שפגשתי באחד מלילות הסתיו כשהייתי נער ועדיין גרתי בבית הוריי ביחד עם שני אחים ואחות קטנה. אבא שלי, הסבא שלך, בנה תוספת קטנה צמודה לבית, מן בקתה מוגנת מרוח ומגשם, בנה בעצמו מחומרים משומשים, עם רצפת עץ לא צבועה, קירות מקרשים ודיקטים בשתי שכבות עם חלון גדול אחד ודלת. רק מיטה אחת מספיקה לשני ילדים ומעבר צר היו בחדרון הקטן הזה תחת עץ התפוחים השופע. נהגתי לישון שם בכל לילות הקיץ והסתיו, תמיד עם שמיכת חורף גדולה, הלילות היו קרים ולא פעם התעוררתי מגשם לילי מתופף ללא הרף על הגג הדקיק ומתנועת העלים הסוערת מרוחות חזקות ומנפילתו של התפוח הכבד המכה על אדמת הגן בצניחתו מגובה רב.  אבל אותו הלילה היה שקט, כאילו סערה גדולה או גשם חזק עם ברקים ורעמים מתקרב והטבע כולו משתתק בפחד מכוחות אדירים אלה. התעוררתי משקט פתאומי, העלים לא נעו ברוח, הלילה היה שחור וראיתי רק אור ירח חיוור וכוכב רחוק ממצמץ רדום מעל עץ שזיפים צעיר, שחור גם הוא בלילה. הייתי מוכן שוב להירדם בשקט הבטוח הזה, אבל הלילה היה קר מן הרגיל, השמיכה לא התחממה עדיין מגופי והבטתי בחלון, הכתם הבהיר היחיד בחלל השחור של הבקתה. ענפי עץ התפוחים רכנו נמוך, העלים הגדולים שלו היו שחורים עכשיו ולא נעו בהעדרה של הרוח. היה נדמה לי שראיתי צל שחור נע בין העלים. מופתע, התיישבתי במיטתי, עטוף בשמיכה עד צווארי. דקות ארוכות לא ראיתי דבר משתנה בציור הלילה השחור עם צלליות העלים וכוכב בודד מעל. שוב ראיתי את תנועת השחור בין השחור וכאשר עיניי התרגלו לחושך והתחלתי להבחין בפרטים נוספים, פתאום ראיתי אותו.

            היה זה פרפר לילה גדול, גדול אפילו מהעלים הרחבים של עץ התפוח הוותיק. הוא ישב בין העלים מול חלוני, הכנפיים שלו היו שחורים לחלוטין עם שני כתמים עגולים מושלמים בצבע שבחושך השורר דמה לי לכתום עמוק וכמה נקודות קטנות נוספות באותו הצבע מפוזרים פה ושם בחסכנות מינימליסטית מופלאה. שחור הכנפיים והגוף שלו היו בצבע קטיפתי עמוק בולע כל רמז של אור הירח והכוכבים, צבע, שכנראה לא אצליח לתאר לך אפילו עכשיו, אחרי שנים של זיכרון וניסיון כושל לתאר אותו במילים חסרות אפילו לעצמי.  עיניו היו גדולות כל כך, שחורות גם הן, האורות הדלים של הלילה זרמו לתוכן ללא הרף אך לא החזירו ברק הקטן ביותר אפילו, כאילו היו אלה בולעני חלל שחורים ללא תחתית והם הביטו ישירות עליי. כך ישבנו שנינו, ארוכות, קפואים ללא נוע, לא מעיזים להפחיד אחד את השני, עד שנעלמה לי תחושת הזמן ולא הרגשתי יותר לא את גופי ולא את קור הלילה. פתאום החשיך עוד יותר, אולי ענן כבד הסתיר את הירח והכוכבים ולא ראיתי אותו לכמה רגעים מייסרים. אך באותו המקום שקודם היה הפרפר שלי, התחיל איזה נוגה חיוור, התחזק לאיטו, ולבסוף שוב ראיתי את הפרפר, היה זה פרפר אחר, קורן בכל גופו, דבר לא נשאר מצבעו השחור, רק אור לבן מסנוור כמעט ונקודות שקודם חשבתי לכתומות היו למרכזי זוהר לבן ובוהק כך, שלא יכולתי להתבונן בהן כלל, אותה הקטיפה הרכה נשארה כקודם, לבנה וזוהרת, נעלמו קווי המתאר של קיומו בחלל, רק שחור הלילה  מסביב העיד על קווי גופו המאיר. יתכן ואחרי דקות ספורות פלט החוצה את כל האור שצבר בישיבתו הממושכת, זוהרו נחלש בהדרגה, הוא נעלם לרגע ושוב הופיע מולי, שחור כמקודם, הביט עליי כמה רגעים, כאילו רצה לוודא שראיתי, שהתחלתי להבין את סיבת התמזגותו עם שחור הלילה, משק בכנפיו, התרומם ונעלם בין הכוכבים  וצללים המוכרים של הגן.

.

ציור: איריס קובליו, פרפר, אקריליק על עץ, 2012

מכתב זיכרון

 

אהובתי,

היום אין סדנה

המסעדות סגורות

גם הסופרים סגורים

המשוררים המתחילים יושבים בבית

אולי סבא נחום וסבתא לאה מרוצים קצת

יום חם צהוב ואביך היה כל היום

אני שומע אוטובוס כבד למטה ודייסת כוסמת רותחת

צריך להתרגל לאכול לבד

רוח קרה פתאום מהחלון הפתוח

אקרא לחבר

וירטואלי,

וירטואלי לא ייעלב

אכתוב איזה סיפור משעשע

או עמוק ומיסטי

אולי אקרא לסבא נחום

הוא יישב על הספה ובשקט ישיר תהילים

וסבתא תסרוג מטפחת גדולה מפוך

היא תאהב את הכורסא

אנחנו נאכל ביחד

אבל הכוסמת לא קלויה והדייסה יצאה לא טעימה

אולי הם יאהבו  פיתות, זה בוודאי יהיה חדש להם

יש לי תה טוב, ודבש, זה יספיק לנו.

אדליק להם חימום, או קירור.

הם יפחדו לזוז בכל הלובן המוזהב

אבקש מסבתא לגעת בכל דבר, למשש

אני רואה איך היא מעבירה יד על מפת השולחן

על כיסוי מיטה מבד זהב בהיר ושמח

אני רואה איך נדלקות עיניה מכל העושר הזה

היא הולכת לאט, נוגעת אפילו בקירות,

יד כפרית זקנה, שפתיים  מאושרות

עוצרת במטבחון

לא מסוגלת לעזוב את הספלים והצלוחיות עם הוורדים הקטנים,

גם אני אהובתי,

אני משאיר את סבתא במקלחת

סבא מביט מסביב בסקרנות

ניגש לספרים

התנ"ך שלי  מסתתר אי-שם למעלה

הוא מלטף דפים מבריקים מאוירים להפליא

מדפדף ביד מיומנת, נותן כבוד לספר

אנחנו מדברים

הוא ניסה איתי יידיש, זה היה אבוד

אז עבר לרוסית איומה עם מבטא ביילורוסי כפרי כבד

אני מבין כל מילה

אמרתי שאני דומה לו נורא

"ודאי, ודאי" סבתא צועקת כמעט ונכנסת פתאום ובוכה

אני מושיב אותה בכורסא ושולף טישו, רך וריחני

סבתא  מבינה מיד, משתתקת, מריחה ופתאום בוכה שוב, ארוכות

מסתכלת על טישו ובוכה

סבא עומד לידה ומדבר איתה יידיש, היא עונה לו ולא מפסיקה.

אחר-כך אנחנו שותים תה עם פיתות קטנות עם חמאה ודבש

הם נחים קצת בכיסאות מעץ בהיר ואני שוב עושה להם תה בכוסות וורדים.

סבתא נהנית מהריחות, מהכוסות, מסוכר חום ומדבש הדרים מיד-מרדכי

 סבא מקשיב לי ואף-פעם לא אומר "גם את הגויים במידה מסוימת"

הוא יודע לקרוא מחשבות ויודע שאני אוהב אותו ואת סבתא,

עכשיו תמיד יש לי עם מי לדבר וסבתא שמחה ועושה לנו לביבות תפוחי-אדמה

הרגליים כואבות לה ובערבים היא אוהבת לראות תוכניות אופנה בטלביזיה הגדולה בסלון

אני לוקח את סבא לטיילת ליד הים והוא שואל כמה עולה סירה, אולי נקנה ונצא לדייג.

 

הגרמנים והמקומיים הרגו אותם עם גרזן וזרקו לבור. את כולם.

זה היה ב- 1942.

אני נולדתי ב- 1947.

נשארו שתי תמונות ישנות, של סבא נחום וסבתא חיה לאה.

אני באמת דומה לו.

. 

מדריך תליית כביסה לגבר

   אתה לא חייב לכבס ביד.  נכון,  גם דברי צמר חייבים כביסה ובמכונה אפשר לעשות זאת. אל תחכה שהיא או מישהי אחרת תעשה זאת במקומך. אתה גבר עצמאי ותהיה כזה גם בעתיד. תמיד. רק תפריד בין הכביסה הלבנה לבין  הצבעונית. ותשכח ממכבסה ציבורית. אל תחשוב שתשב לך באיזה בית-קפה עם הספר והכול יהיה פשוט וקל. אני אומר לך – תשכח ממכבסות וגם מניקוי יבש, אלא אם כן יש שם מישהי שמעניינת אותך. אבל זה סיפור אחר, אין לזה קשר לכביסה. אל תנסה לשכנע את עצמך שאתה אדם קטן וצנוע ואין לך הרבה בגדים ואתה בכלל לא מלכלך כל כך. דבר ראשון שאתה חייב לדעת עכשיו שאין שום קשר בין כמות הבגדים וכמות הכביסה, אף פעם לא היה, ובוודאי אין לזה שום קשר לצניעות או חוסר צניעות שלך. החדשות הגדולות הן – יש לך המון כביסה. הרבה יותר מאשר לאדם רגיל. תבין זאת בהמשך. קודם כל, אם אתה רוצה לנקות את הראש מהחיים הקודמים שלך, דבר ראשון שאתה צריך באמת זאת מכונת כביסה חדשה. קח את עצמך בידיים, תפסיק לפנטז ותתקין את המכונה החדשה, תקנה אבקת כביסה טובה, מרכך וחומר לניקוי כתמים. תשכח ממייבש, זהו רעיון אמריקאי מטורף, הוא לא מתאים לאקלים שלנו ויהפוך את כל הבגדים שלך לסמרטוטים ובדרך גם אותך וזה ממש לא מתאים לך.  אז תשכח מכל הרעיונות הטכנולוגיים שלך, הם לא יעשו את חייך קלים יותר, ההפך –  צערך יהיה גדול יותר משחשבת. אז בוא נחזור לענייני הכביסה ותליית הכביסה כי יש לזה סיבות רבות ומטרות נעלות.

אם אורך המרפסת שלך חמישה מטרים ואין לך מסתור כביסה, כמו שזה בדרך כלל משום מה אצל  רווקים,  משוך חבלים טובים שלוש פעמים, גם פעמיים יספיקו, אבל תעשה שלוש, אני אומר לך.

   עכשיו עליך לדעת דבר-מה חשוב ביותר. וקבל זאת כתשתית בדרכך לאושר העליון. חולצה, תחתונים וגרביים מחליפים כל יום. מכנסיים – פעם בשלושה ימים לפחות. עליונית או מעיל – פעם בשבוע לפחות. כל אלה חייבים להיראות חדשים תמיד. קנה בגד חדש פעם בחודש. ופעם בחודש זרוק משהו ישן או בלוי. כל כתם על הבגד הוא כתם על הפרצוף שלך. אתה מבין אותי. דינן של הנעליים לא שונה. אם הנעליים שלך נראות כמו חסר בית בדלהי, אז חדשות לי עצובות עבורך – אתה חשוב כמת.

ומה עם סדינים, ציפיות, כיסויי מיטה, מפות שולחן ושטיחונים? אתה יודע שיש לך בעיה רצינית ביותר. זאת הבעיה המרכזית של כל הצרות שבחייך. מובן מאליו שאת כל אלה אתה מכבס ומחליף פעם בשבוע לפחות, אולי לא כולל כיסוי מיטה, זה תלוי. מובן גם שאתה לא תיכנס למיטה מסריח מזיעה, סיגריות או סתם ריח עירוני אחר. יש כאלה שאוהבות ריח של זיעה, אל תסמוך על זה, ותהיה בטוח שאם כן – זה עדיין לא זיעה שלך, אבל אם זה יקרה לך פעם, תדע – יש סיכוי שהיא סובלת אותך וחצי דרך לאוורסט כבר עשית, אבל אל תשכח שרוב המטפסים נכשלו בחצי השני. זה הרי טבעי וברור.

אז ככה. אם בבוקר ברור לך מעבר לכל ספק שהאישה הזאת לא תיכנס יותר לביתך, דבר ראשון שעליך לעשות זה  לכבס את כל הבגדים שלך, את כל כלי המיטה, את כיסויי מיטה, לאוורר את כל השמיכות והכריות בשמש באוויר הצח, כולל כורסאות וכיסאות שהיא ישבה או שכבה עליהם, לכבס את מפת השולחן, לאוורר את הבית כמה שעות, לשטוף ביסודיות את כל הכלים, לפזר ריח טוב, לשטוף ריצפה בקפדנות, לשאוב אבק מהשטיח ובפינות הבית, לעשות לעצמך מקלחת טובה, לעבור על כל הבית, לסדר ולנקות, להוריד אשפה, וכל זה למה? כדי שמחר תוכל להמשיך לאותן הפסגות המושלגות והנוצצות מרוב אושר ועושר. רצית להיות גבר עצמאי ובלתי תלוי רגשית. אתה רוצה משהו כמעט בלתי אפשרי – משהו שבטעות קוראים לו אהבה גדולה, שהיא בעצם משהו מעבר לזה. זה  מצד אחד, ומאידך אתה רוצה להיות גבר עצמאי ובלתי תלוי באף אחת. אז עכשיו אתה מתחיל להבין למה יש לך יותר כביסה מכל גבר נשוי. וטוב שכך. אז בוא נהיה מעשיים כמו שאנחנו באמת.

כשאתה תולה כביסה, אל תכעס, אל תאמר: בשביל  מה אני צריך לעשות את זה, וכל מיני  מחשבות מסוג זה. זו טעות. תירגע ותהנה מתהליך. תליית הכביסה זאת אמנות בפני עצמה ואתה תהנה מזה כשתלמד. גם חייך הם אמנות גדולה כפי שאתה יודע ולא דבר מעצבן כפי שאתה חושב כרגע, ותליית כביסה היא אמנות מדהימה, יותר טובה מפיסול בקרח ובניה בחול הים. ויש בה  סיפוק וגם תגמול, תגלה זאת בעצמך.

דבר ראשון, יש לעבור במטלית לחה על החבלים, הרבה פיח ואבק בעיר הזאת ואחרי שעבדת קשה, תהיה מזועזע אם בסוף תגלה שאת רוב הכביסה תצטרך לשטוף   מחדש אם לא תעשה כפי שאני ממליץ לך עכשיו. אז קודם כל מטלית. גם על המחשבות שלך. ממש ככה. התחלה טובה.

קנה לך גיגית בצבע אדום ובגודל מתאים לארון הכלים שלך. צבע אדום נראה טוב על רקע צבעי שמיים, גם בקיץ וגם בחורף. חשוב רגע, גיגית אדומה בקומה שש (נניח) על רקע שמי חורף סגולים, כהים, קודרים – זה יעשה לך טוב בעיניים. ואתה כבר מתחיל להבין אותה. תוציא את הכביסה מהמכונה ישר לגיגית וצעד לך למרפסת בטכס מלא משמעות, כי אתה מביא אודם לשמי חורף, זה אלוהי.

תניח את הגיגית עם הכביסה על שולחן עץ צבוע תכלת ליד כסאות בצבע תואם (מה?,  אין לך? אתה נראה לי ממש בדיכאון, מסכן…)  ותנשום. זה רגע מאושר בחייך. ולא היחיד.

תנשום את ריחה של הכביסה הרטובה מעורבב בלחות של רוח ים קרה מעורבבת בריחו של אספלט רטוב אחרי הגשם מעורבב בעוד משהו שאין לך הסבר, ואתה כבר מרגיש את הטעם של הרטיבות הזאת על לשונך ובחלל הפה, הטעם מעורבב במשקה האיטלקי האדום המרגש והמסעיר הזה מבית-קפה למטה, זה יזכיר לך משהו ואתה מתחיל להבין אותי, תודה לך.

נער כל פריט בניעור אנרגטי אחד או שניים לפני שאתה תולה אותו, אל תחסוך באטבים ואל תתחכם בכלום, פשוט תתלה בקצוות כך שיהיו פחות קיפולים ושכבות וקצת תמתח על החבל אם זה אפשרי. זה הכול. אל תהיה מפגר ואל תתלה דבר על דבר כדי לחסוך במקום, אתה רק תפסיד מזה. ראה, זה תלוי אחד ליד השני, לאורך המרפסת, פשוט כל-כך, לא מושלם בכלל, החבלים שוקעים, צונחים בגלל הכביסה, עושים קשת, אז מה? ניסית פעם לאהוב מישהי מושלמת? אתה רואה, אפילו לא ניסית. בסוף אנחנו נבין אחד את השני מצוין.

כאן אנחנו מגיעים למשהו שהוא שיא. נניח בטח תלית את כל הכביסה הלבנה בצבע שנוטה למוזהב קליל. ואנחנו מבינים בדיוק למה זה כל-כך קרוב ללבך וחגיגי כל-כך בעיניך. כל הסדינים והציפיות שמפרידים בינך לעולם החיצון עכשיו מעניקים לך הרגשת קירבה וביטחון. אבל תשאיר מקום אחד פנוי. ממש פנוי שם באמצע וקצת ימינה. רגע  האושר הגדול מגיע. קח את הבד לשמלת הסארי שקנית במזרח  והיום החלטת לכבס סוף-סוף, הוא בצבע יין אדום כהה באורך חמש מטר עם ערבסקות רחבות מזהב בשני הקצוות ופס צר יותר לכל האורך, ותתלה שם. תפרוס אותו קצת, לא חשוב. תהדק לחבל. ועכשיו לך הצידה. תביט במעשה ידיך, בשמיים מעוננים מעל, תוריד את הגיגית מהשולחן ותכנס הביתה. שתה כוס קפה, תאכל כריך עם גבינה ורוקט, תביט החוצה דרך החלון הגדול למרפסת, תראה את הכביסה המתייבשת לאט, תראה את הכתם הנפלא של הסארי נע ברוח. יש לך בית. עשית אותו.

תראה, אם תשאיר את הכביסה ללילה, אני אבין אותך. להתעורר בבוקר ולראות שוב את היצירה הזאת זהו פיתוי לא קטן. רק קח בחשבון שתיאלץ לצאת מהעבודה בצהריים כדי להוריד. כי אם תחזור כרגיל מאוחר, הכביסה שוב תהיה לחה ולהשאיר את כל זה ליומיים זה ממש אווילי ופתטי.  אבל תעשה מה שנוח לך ואל תתעמק יותר מדי, אלו רק סמלים, אתה יודע. אז חמישי בלילה או שישי בבוקר זה בסדר מבחינתי, אבל אתה תעשה את החשבון ותחליט.

 

ועדיין לא דיברנו באמת על להוריד. אתה תהיה טיפש גדול אם תעשה זאת בחיפזון. כי אתה שוב תפסיד. כך מפסידים גם את החיים, ואני לא צריך לספר לך את זה. אז תוריד, כאילו יש לך את כל הזמן שבבריאה ויש לך, כפי שאתה יודע. תוריד ותריח. זהו ריחו של ניקיון, ואילו לאושר היה ריח הוא בוודאי לא היה רחוק מזה של הכביסה שלך, אז תקפל, תריח ותשתוק. כמו דבורה שהגיעה לצוף, שותה וכבר לא מזמזמת, לא צריך. אז תשתוק ותגהץ לך כמה חולצות למחר.

 

דיברנו קצת, מה יש. 

שׁוּפִי הינשוף ופָּארִי הפרפר

היה זה בוקר יפה להפליא. פָּארִי גילה פתאום שהוא פרפר עם כנפי תכלת יפים. בהתחלה פַּארִי חשב שהוא שמיים. אבל הכנפיים היו יפים בהרבה והיו להם כתמים וקוים מקסימים כל-כך שבא לו ממש לצחוק מרוב שימחה. קשה מאוד לתאר את צבעם של כנפי הפרפר, הייתה בהם כְּחוֹלֶת בהירה וחמימה, התערבבו בהם עב לבנה, שמי בוקר ושתי טיפות של אור שמש כתומה. "פלא", חשב פארי הפרפר ובאותו רגע זה גם היה לפלא, כי כל מה שפארי חשב, מייד נהפך לאמת עבורו. וזה לא פלא כלל וכלל לייצור שנולד זה עתה  בבוקר, אפשר  לומר אפילו ביחד עם הבוקר.  הכנפיים עדיין לא התייבשו מספיק והוא נהנה מאוד מקרן אור חמימה. וכאשר עיניו התרגלו סוף-סוף לזוהר המסנוור של אור הבוקר, הוא ראה את עצמו ישוב על עלה ירוק ומבריק וכל-כך שמח, שאמר שוב את המילה היחידה שידע, "פלא!", ומייד זה הפך לאמת ולפלא. וכך היה יושב לו ונהנה מכל הדברים האלה  לולא שמע לפתע  מישהו לידו:

 "קְחָה, אתה ממש מצחיק אותי".

"מי אתה ומה מצחיק אותך?" שאל פארי  יצור גדול בעל נוצות רבות.

"קוראים לי שופי ואני ינשוף. ואתה ממש מצחיק אותי. אתה פרפר ופרפרים חיים רק יום או יומיים. לא יותר. אין לך ממה לשמוח בכלל."

"תודה", ענה לו הפרפר, "לא ידעתי זאת. אני בכלל לא יודע הרבה. נולדתי רק היום יחד עם הבוקר. זה מאוד משמח אותי."

"אל תהיה טיפש. מזלך שבבוקר אין לי תיאבון, רק בלילה. אז יש לך יום שלם להחכים קצת."

"תודה לך.  לא ידעתי שאחרי יום יש לילה. בבקשה תלמד אותי עוד דברים נפלאים."

"שתה קצת טל" אמר לו שופי הינשוף בתגובה, "רואה את הנקודה הנוצצת הזאת לידך, בקצה הגבעול?"

הפרפר טבל  את מחושיו  בקרן אור מתנוצצת  בטיפת טל ואמר "טעים. תודה לך. אתה מלמד אותי המון  דברים נפלאים."

"לא בדיוק" אמר הינשוף, "אני פשוט לא אוהב מזון יבש."

"ובכל זאת תודה לך" אמר הפרפר.

"וחוץ מזה," הוסיף הינשוף, "אתה בכלל לא הרבה מזון עבורי."

"אתה יכול לאכול את גופי" אמר לו הפרפר בפליאה, "אבל אתה לא יכול לאכול אותי!"

"אני אולי לא, אבל אחרים כן", ענה לו הינשוף אחרי שחשב קצת.

"איני יכול להסכים אתך. אומנם יש לי ניסיון רק מהבוקר." ואחרי הרהורים שאל "תאמר לי בבקשה, וכמה ימים אתה חי?"

"לא זוכר. מסוכן לזכור יותר מדי. אבל אמרו לי שהרבה מאוד."

"אז אתה ממש פלא" השיב לו הפרפר והשתתק, מאושר.

"קחה" אמר הינשוף, ושוב "קחה" ובקול מהסס משהו אמר "אתה יודע… אתה יכול לעוף לך קצת. לפרפר, כמו שאומרים. אחרת תהיה חולה, ואני לא אוכל פרפרים חולים."

"טוב שאמרת זאת, בלעדיך לא הייתי יודע" שמח הפרפר, "אני באמת רואה כמה כתמים כחולים ואדומים. הם מושכים אותי מאוד," אמר הפרפר ועף לעברם.

הבוקר כבר פסק מלסנוור את עיניו הגדולות של הינשוף ואור היום היה בהיר ורך כאשר שוב חזר הפרפר לאותו העלה המוכר, עצוב ועייף קצת.

"אתה נראה עצוב. קרה לך משהו?" שאל שופי והביט בפארי בלי למצמץ כלל.

"פגשתי פרפרית נפלאה, כחולה בדיוק כמוני והיינו חברים" ענה פארי והוריד כנפיים. ואחרי שתיקה קלה הוסיף "אבל היא עפה ממני. לא  פלא שאני עצוב."

"קחה", אמר הינשוף בתגובה, "כבר צהריים ואתה רוצה שפרפר לא יתפרפר? אפילו שאני יושב לי כאן, על ענף בטוח, מתיינשף כל היום ודי נהנה מזה, אבל גם אתה תעוף ממני עוד מעט."

"ובכל זאת", ענה לו פארי העצוב, "יש לה כנפיי תכלת יפים כל-כך. וחוץ מזה אצלכם הינשופים יש מספיק זמן. ולנו הפרפרים – אין. אני חי רק יום אחד או יומיים, לא יותר, וכל דבר הוא חד-פעמי עבורי, אם היא לא תחזור עד הערב, בבוקר אולי אהפוך למשהו אחר והיא לא תראה אותי ואני לא אראה אותה שוב. אני חושש שינשופים לא מבינים את הפרפרים."

"קחה", אמר שוב  הינשוף, "תן לזמן לעשות את שלו."

"השאלה היא לא מה שהוא יעשה לי , אלא מה אני אעשה  עם הזמן,

  אתה לא חושב כך? אני נולדתי רק אתמול ולא מבין בזה הרבה.  אפשר לומר שאני לא מבין הרבה בהרבה דברים, אולי אפילו בכולם."

"נורא", אמר הינשוף, "תלמד מילה חדשה. הכול נורא, ולא כמו שאתה חושב."

"כן, אתה צודק" השיב לו הפרפר, "הכול נורא פלא, גם הבוקר וגם הצהריים, רק האור משתנה, וזה גם פלא".

"קחה" השיב לו הינשוף ברוגז, "זה נורא מאכזב שאי-אפשר להסביר לך את זה. כל מה שנשאר זה רק לטרוף אותך בלילה."

פארי היה שוב מהורהר ושאל "אני לא אכלתי כלום מאז שנולדתי  הבוקר. אולי ידוע לך מה אוכלים הפרפרים?"

"פעם ראיתי פרפר אוכל עלה ירוק ורך. אבל אני אישית חושב שפרפרים ניזונים מאור השמש, וכאשר האור הזה נעלם בלילה, הם פשוט נרדמים. החושך מרדים אותם. אותי הוא דווקא מעורר. אולי בגלל שאני ניזון מאחרים. אבל, אתה יודע, בלילה יש אור אחר, נפלא, כמו שאתה אומר. אבל אתה לא צריך לדעת את זה."

"אנסה לאכול" אמר פארי, "השמש חזקה כל-כך. היא מחלישה אותי" ועף בחיפושיו אחרי מזון פרפרים, מתנת יום שמש בהירה.

אחרי שעה ארוכה, כאשר חזר הביתה לאותו עלה ירוק, אמר פארי לינשוף "למדתי לכרסם עלים ירוקים ורכים. למדתי שירוק בהיר טעים ונפלא עבורי, אבל מזון מכביד על המעוף שלי. הייתי מעדיף לא לאכול את האחרים, אבל היום עוד לא נגמר וגם אני צריך קצת כוח."

"אתה חייב לאכול" השיב לו הינשוף, "אחרת תהיה רזה ולא טעים."

 אבל פארי עצם את עיניו ואחרי כמה רגעים שוב פקח אותן ואמר "לפעמים אני נרדם וחולם את הלילה שיבוא. הוא מפחיד אותי."

"קחה" השיב לו שופי, "אל תמהר להירדם. וגם תזכור שלשנות את זה לא תוכל. תן לחלום הזה לחלוף."

"אני נלחם בחלום, אבל לא מצליח באמת." השיב הפרפר בשקט.

"אתה לא נולדת להיות לוחם החלומות. נולדת להיות פרפר, אז תהיה פרפר טוב. עדיף שתספר לי את מה שראית".

"ראיתי ילדים רצים אחרי הפרפרים. לפעמים אני חושב שבלעדינו הפרפרים האחו לא היה יפה דיו. זה נפלא להרגיש כך. אפילו שזה רק יום אחד וכל החיים. אולי גם בגלל זה."

"אתה חושב ממש הפוך ממני. אתה נהנה שרואים אותך ואני נהנה רק כאשר לא רואים אותי בכלל. לא נראה לי שממש אכפת לך אם אוכל אותך אפילו. לא פלא שאתה חיי רק יום אחד. לא היית מחזיק מעמד יותר."

"התעייפתי", אמר פארי הפרפר, "איזה יום ארוך היה לי…"

ליל פרפרים ירד. החשיך. עיניו של פארי נעצמו בעצמן. מתיקות השינה החלה להתפשט בכל גופו.

"עכשיו אני רואה אותך הרבה יותר ברור" אמר הינשוף. "אתה מרגיש טוב?" שאל.

"נ פ ל א . . ." לחש  בקושי רב הפרפר.

 ושופי הינשוף  ענה , ספק לפארי  ספק לעצמו:  "קשה ללמד ינשוף משהו חדש. ובכל-זאת. לילה טוב לך פארי. שעת הצייד של הינשופים הגיעה."

איור: איריסיה קובליו

6:20

בשעה הזאת עדיין ישנת כנראה. בפעם הראשונה התעוררתי כרגיל ב- 5:30, אבל על כך אספר לך בהמשך, בינתיים אתחיל מהסוף, מ- 6:20, בדיוק, כי דקה או שתיים אחרי זה כבר סיפור שונה וכרגע לא אצליח לספר לך כל דקה ודקה. לא, לא אמרתי שהיא, זאת  אומרת 6:21,  לא הייתה ראויה או ראויה פחות, להפך, גם היא הייתה ראויה באותה מידה, אבל הן מתחלפות מהר מדי ואני חייב לעצור אחת מהן ולהניח לאחרות לחלוף בינתיים ולחזור אליהן מתישהו כשהזמן הזה יהיה יותר בשליטתי, ואין ספק שאגיע לשם כמו כולנו ואת יודעת שאין בכוונתי לשנות זאת בינתיים. אז נתחיל מ- 6:20.

עכשיו חורף אצלי ואולי את קצת מכירה מה עושה לאדם חורף ביפו, במיוחד בבוקר המוקדם הזה – השמש בעלייה אי-שם מאחורי העננים שאתמול הביאו כל-כך הרבה גשם. אני לא מבין איך להקה של סנוניות הנמל מסתדרת על עץ הפיקוס העתיק, הראשון בשדרה, למה בחרה דווקא את העץ הזה, אני יודע שיש שם בערך ארבע להקות קטנות יותר וביחד הם רבּים כך-כך שלפעמים ממש משחירים לי את החלון ואת האור האחרון של היום השוקע והים נורא מפחיד אותי בערבים. כמו כנף של ציפור ענקית  נחה על המים, אני יודע שיש שם מים, אבל הציפור – שחורה. אז ענני גשם כבדים הסתירו את האופק ואני לא מבין איך הסנוניות יודעות שקצה האודם עדיין שם רחוק מאחורי העננים, והן במעוף לא פוסק, מתפצלות לשתים, שלוש, ארבע קבוצות ומתחברות שוב ללהקה גדולה, הן מתקרבות לחלוני ומתרחקות במהירות בקווים מעוגלים וכל-כך ביחד שנדמה כאילו מנוהלות בתוכנה מושלמת של מחשב סופר-מהיר, ואני הרי יודע שאין מחשב כזה, מספיק ניסיתי ולא מעט נפעמתי, אבל תמיד ראיתי פגם, והפגם הזה היה האדם שמאחורי, אבל הן מושלמות, ואני לא רוצה להשתמש במילה 'מופלאות', הן כבר על העץ, אני שומע את קולותיהן, הן מדברות, כולן ביחד ועושות לי 'בית', 'בית', 'בית', ואם הייתי רגיש כמוך בוודאי הייתי מתרגש מאוד, לוקח להן שעה ארוכה להירגע מהיום הארוך, זאת את מכירה וּודאי תביני יותר טוב ממני.

אבל עכשיו שש ועשרים בבוקר והן כבר מזמן התעוררו ועפו, אני לא יודע לאן, אולי לראות את הזריחה, אני הייתי במקומן עושה אותו הדבר, כי העננים מאתמול חזרו. צריך להיות הלום שינה כמוני כדי לדעת לראות כמוהן, דבר אחד ובבת אחת את כולו. כי העננים הסתדרו בשורות-שורות עם מרווחים גדולים, השורות הארוכות והעננים בצבע ורוד בלתי-אפשרי והמרווחים בצבע טורקיז לא אפשרי גם הוא, לצבעים האלה כלל אין שם באף קטלוג של צבעי מים, ראיתי לא מעט כאלה, הם לא נמצאים שם, אולי רק בחורף שלי ב- 6:20 בבוקר וגם זה למשך פחות מדקה. לכן, זהו הדבר הראשון שרציתי לספר לך, כי אם יום אחד תרצי להתעורר ביחד ולראות את הטורקיז ואת הורוד האלה, בוודאי לא תוכלי לחזור יותר למיטתך כמוני בתקווה להחזיר עוד כמה דקות חוב לאלוהי השינה.

כי היה זה כמעט שעה לפני כן ואני התעוררתי בפעם הראשונה ב- 5:30 כפי שכבר אמרתי לך, איני זקוק לשעון, פשוט פעם אחת לפני שנים רבות אמרתי לעצמי שאתעורר בשעה זאת כדי להספיק להתקלח לפני כולם, להחליף לבגדים נקיים וללכת בשבילים רטובים למפגש של הבוקר, מאז דברים רבים השתנו ורק אני מתעורר עדיין באותה השעה עם אותו האור הראשון ואיכשהו אותו עורב על עץ אשוח ממול הפך ללהקה של הסנוניות המופלאות, ולי אין לצערי מלה אחרת עבורן, אני מביט עליהן זמן רב בהשתאות בלתי פוסקת כבר ימים ארוכים, בשעה זאת הן רובן כבר לא כאן, אני שומע רק כמה מהן אומרות עדיין 'עכשיו', 'עכשיו' ובאמת מתרוממות כל אחת לדרכה, מכוּונות למטרה ברורה ולמקום הסודי והמזין, אני מביט על גלי הים שבאמת נרגעו מעט מאתמול ואומר לעצמי שהייתי מוכן לצאת וללכת על המים רחוק רחוק באיזה קו ישר, תמיד אהבתי קווים ישרים ופעם אפילו מצאתי שיטה מתמאטית שמוכיחה מעבר לכל ספק ששני קצבות של הקו הזה מתקרבים ונפגשים בסופו של דבר, רק שהדבר הוא באין-סוף. אבל עכשיו באמת חורף בחוץ והבקשה היחידה שלי שלא יהיה לי קר בדרך ופתאום הוא בא ואומר שלא יהיה לי קר כלל, להפך יהיה חמים בהתחלה ונעים בהמשך בהתאם לצורך. בסדר אני אומר ואנחנו יוצאים לדרך והוא לא מפריע לי לחשוב על כל דבר שעולה בדעתי, איני שומע אפילו את מחשבותיו ובעצמי פוסע לעט בקצב שלא קוטע לי את הסיפור, רגליי נוגעות במים, מוגנות נעליים קלות ולא חדירות לרטיבות ומלח, ברבורים קטנים שראיתי מרחוק מביטים בחיבה, גם אני מחבב אותם וכך אנחנו הולכים, אני בקו הישר המדומה שלי והם מתרוממים ומצליחים להתגלגל מעט לכיוון החוף, ואני לא אומר להם דבר כי גם הם צריכים להישבר פעם על החוף וגם לא בא לי לעזוב את הסיפור לרגע, שיהיה זה סיפור ילדים, כי סיפורי מבוגרים תמיד מסתיימים באיזה אסון או שבר או לפחות ברמז לאפשרות כזאת, וסיפור ילדים שלי יכול להתחיל ברמז על אפשרות למשהו רע ותמיד בדרך הפלא הכול מסתדר בסוף  ואפשר לחגוג את החיים, אז מבחינתי זאת האפשרות היחידה לצאת בשלום מהחוף וללכת בקו ישר בים הפתוח שכל-כך משחרר מריחות של השדרה ומריח הדגים והשום של המטפלת הפיליפינית של השכן הזקן בכיסא גלגלים, שקורא לה קרין ואף-פעם לא שוכח להציג אותה כאשתו, הבן שלו קצת יותר צעיר ממני, מביט בי במבט חטוף ויש לו פוקר-פייס של איש עסוק. אבל אנחנו כבר רחוק בים והגלים רחבים ושקטים יותר, אני לא מרגיש קושי לעלות ולרדת בין הגלים, צועד בלי להתחשב בהם וקטעי הסיפור שלי עולים ושוקעים על דפי הזיכרון, הגיבורים שלי מבקשים לחיות את חייהם במלואן ואני חושב איך לספר אותם בכל-כך מעט מילים ואנחנו עושים כל-מיני קונצים ביחד וכל דבר מופלא ברור וטבעי לנו, ממש כלום, אני מסתיר חיוך רחוק בקצה העין, הם יודעים זאת ועושים כמוני וכאשר נגמר הסיפור והמשפט האחרון מוסכם על כולנו, אפשר להרים ראש והביט לצדדים. אז אני רואה שכל הדרך הזאת לא הייתי לבד, שהוא כל הזמן שתק לידי, הלך במקביל ושמר מרחק, אבל עכשיו סיימתי ורציתי להחליף איתו כמה מילים. אני מעביר את תשומת הלב שלי אליו והוא מייד יודע זאת ופותח פתח רחב בחלל בינינו ואנחנו עוד שותקים מעט שנינו, לא ממהרים, המחשבות שלו בהירות ולבסוף אני פותח ואומר שלא קר לי בכלל למרות החורף והרוח הקרה, להפך, הקרירות נעימה ואני מרגיש ממש מוגן בבגדים המצוינים האלה. כן, הוא אומר לי, הוא לא ממהר וגם כלל לא איטי, ההשהיות והכניסות שלו מדויקות כפי שתמיד רציתי מעצמי, כן, הוא אומר, אמרתי לך,  אתה יודע, איני מבטיח דבר, ומי יכול?, אין לי צורך לשקר לאף אחד, בוודאי לא לך. הוא השתתק לרגע וראיתי אותו חושב משהו, בדיוק כמוני, ואחרי הרהור קצר אמר, ספק לי, ספק לעצמך, מעט דברים אפשר להבטיח, אפילו כאן, ובוודאי לא שם, על החוף שלכם, ופתאום, את יודעת איך זה קורה, שנינו חשבנו אותה המחשבה, שבאמת מעט מהדברים שאפשר להבטיח תקפים אצלו וגם אצלי שם, על החוף שרועש קבוע כל-כך, ולא להפך, בכלל לא להפך, ובכל זאת יש שם משהו קבוע באמת, זה הרעש הבלתי-פוסק ושגם לזה יש סיבה, סיבה טובה, אפילו שאיני יכול לפתוח חלונות לשדרה כדי שהרוח תכנס בחופשיות ותפסיק סוף-סוף לשרוק וליילל כמו איזה חיה אבודה והציפורים לא יפחדו יותר ממנה ויוכלו לצאת מסבך של ענפי עץ הפיקוס הארץ-ישראלי העתיק הזה ונוכל סוף-סוף לעוף ולהתחמם ולהפסיק לרעוד מכוסים בכנפיים ונוצות קלילות.

המשכנו עוד שעה ארוכה על הגלים, השמש התחילה לעלות מאחורי ענני דיו כהים, פתאום הכול השתנה, הרמתי את עיניי, רציתי לשאול, אך רק אמרתי שבאמת לא קר לי עכשיו, אבל הוא הבין הכול ואמר בלי לחשוב כמעט, כן, עשינו כבר דרך ארוכה, אבל אל תדאג, אתה תחזור לשם מהר, הרבה יותר מהר ממה שחשבת, בשביל זה אני כאן, וטוב שדיברנו. ראיתי רסיסי צחוק בין קמטי העיניים שלו ובאמת חשבתי כמוהו שלא ממש דיברנו, שהחלפנו אולי מילים בודדות, אבל אף פעם קודם לא קרה שדיברתי עם מישהו כאילו עם עצמי, כמו שסיפרת לי פעם על הזמרת שעושה מיקס כל כך מושלם בין כמה מהקולות של עצמה, שאפשר באמת לחשוב שמקהלה שלמה שרה בדיסקים שלה.

את רואה, אני כאן ולא נעלמתי באופק עם האיש הנחמד הזה.  אבל כבר הרבה אחרי שמונה ואולי באמת לא כדאי לאחר. כאן, על החוף, אנשים חושבים בדרך מסוימת ולא כדאי להפר חוקים.

אז בוקר טוב לך, אהובתי.

3.3.2012

אקוורל: איריסיה קובליו

תשוקה לאופניים

  תשוקה עזה, לא נשלטת. פעמים בודדות ידעת אותה.

הראשונה הייתה זו התשוקה לאופניים. הייתם שלושה בנים ואינקה, האחות הקטנה. חיי המורים לא קלים בשום מקום, בוודאי לא בביילורוסיה, מקום שהיה רחוק מקדמה טכנולוגית או תרבותית גדולה. ובכל זאת מקום של שירת ציפורים בבקרים רעננים אחרי גשם לילי, שהרדים אותך כל-כך, ולא היה לא רעם ולא ברק שהיו יכולים להעיר אותך בשעות הלילה רצופות טיפוף בלתי פוסק של טיפות המים על הגגון הדק של בית-הגן הקטן, שרק מיטה זוגית ישנה ומעבר צר היו בו, ורק נפילה פתאומית של תפוח בשל מעץ התפוחים תחתיו עמד בית-הגן שלך, הייתה בכל זאת מצליחה להעיר אותך והמחשבה עליו, על התפוח הרענן הממתין לך על אדמה רטובה, ממש ליד הדלת, הרדימה אותך עוד יותר בהרגשת אושר, אותה מחשבה גם העירה אותך השכם בבוקר, שמא מישהו אחר, זריז יותר, יקדים וימצא אותו לפנייך, קר ושטוף מגשם הלילה, ולנעוץ בו שיניים דבר ראשון על הבוקר. אז לא ידעת בדיוק מה זה מלווה ממשלתי, ואיך קורה שלפעמים יש הגרלה וכמה אנשים בכל זאת זוכים בחמש מאות רובלים ואבא שלך זכה בהם, אוצר גדול כל-כך, כמעט חמש משכורות עלובות של אבא, שירד פתאום מכל תפקידיו הרמים והחביא את כל המדליות שחלילה לא יילקחו ממנו ולא יישאר דבר וזכר מאותן שנים של מלחמה וגבורה ודם, שלו ושל האחרים; לא, לא ידעת, אבל ידעת שאבא זכה פתאום, ודבר ראשון הלך וקנה זוג אופניים לארבעת ילדיו, אופניים מאותו סוג יחיד שלא ניתן להשגה בשום דרך, אבל אבא בא, חזר מאי-שם ובידיו זוג אופניים חדשים, פתאום נעלם העולם, רק ידיות פלסטיק חומות, שני גלגלים ומסגרת כחולה משומנת עדיין, אופניים, אופניים, אבל אתם שלושה וזכות הבכורה שאבא ניסה ליישם בתור לנסיעה ראשונה כלל לא קיימת בעולמך שבבת אחת הצטמצם לשני גלגלים אלו, מושב צר, ריח של שמן מכונות,  וציפייה לשריקת הרוח באוזניים.

 ניצחת איכשהו. תפסת את הידיות החדשות בטירוף ילדים שלא ניתן להסבר, לא לך ולא לאחרים, ולא היה כוח בעולם שידע להפריד ביניכם, בינך ובין הידיות הפשוטות האלה, והם ויתרו לבסוף. רק שנים לאחר מכן הבנת, שבעצם קבעת בעלות וזכות ראשונים על הכלי הנחשק הזה, שהייתה זאת אהבתך ותשוקתך הראשונה ושיעבור לו זמן רב, אולי רב מדי אפילו, עד שתדע שוב את אותה האחיזה, סופנית כל כך, שכל הסובבים נסוגו בהסכמה אילמת שאין דבר הניתן לעשותו, אלא רק לעמוד מנגד ולהניח לך להחזיק באוצר העליון כמעט בעיניך. הם רק עמדו והביטו בפליאה איך אחרי כמה נפילות על אדמת עשבים רכים פתאום אתה כבר מצליח לשמור על שיווי המשקל, דוהר לאורך הרחוב ונעלם מעבר לפינה רחוקה.

בדרך נס אף לא אחד דרש ממך הפעם חלוקה שוויונית יותר של השלל, רק פעמים, כשביקשו ממך בכל זאת להתחלק עם אחיך, ויתרת על זכותך הקנאית בחוסר רצון בולט במיוחד ועקבת בעין לא מתפשרת אחר כל תנועה של האחרים כדי להשיב לעצמך את בעלותך הבלתי מעורערת ברגע של חולשה, ולו הקטנה ביותר, של מתחריך. 

לפעמים היית נופל, פעם בגלל חוסר תשומת לב שברחה לה פתאום, פעם בגלל שביל חמר חלקלק מדי אחרי הגשם ופעם אולי בגלל שיחי פטל בר קוצניים שננעצו בגופיה ובמכנסיים וריחמת עליהם.  אופני "אוֹרְליוֹנוֹק",  חבר ראשון, לא אנושי.