(קטע מסיפור בכתובים)
אני מתגעגע לטהוניה. בהתחלה שאלתי את חבריי בתחנה איפה טהוניה אבל אף אחד לא ראה או שמע משהו על נסיבות היעלמותה הפתאומית. לא נראה לי שחטיפתה יכולה לבוא בחשבון, היא לא הייתה יפה במיוחד או מעוררת רגשות מיוחדים כלשהם. אף פעם לא הגבלנו את תנועותיה וגם אם יכולנו לאף אחד לא היה כל עניין לעשות זאת וטהוניה עצמה לא יכלה לסבול כל סוג של מגבלה בחופש הבחירה המוחלט והכל כך טבעי בעיניה ובעיני כולם בעצם. המקום התייתם והתרוקן מטהוניה ואחרי ימים מעטים בלבד בכלל זכרתי את ימי טהוניה המאושרים בעיניי ובכל פעם שאני נכנס למשרד התחנה, הדבר הראשון שממש קופץ לעיניי הוא הריקות התמוהה של קופסת הפלסטיק של הדואר היוצא בו ישנה ברוב שעות הלילה והצהריים החמים, ממש לצד ידו הימנית של הסדרן התורן, מקופלת כמו שבלול עם הראש צמוד לבטן וזנבה מקופל גם הוא לכיוון הראש והגב עם עיניה העצומות. כשהייתי נכנס היא לא הייתה מגיבה באמת, רק קצה זנבה נע מעט ימינה ושמאלה כסימן יחיד לחיבתה המאופקת. היא סבלה בשקט את נגיעותיהם של אנשי התחנה עם סימני העצבנות הברורים ובמקרים קיצוניים יותר סמרה את פרוותה השחורה המאובקת. אני מתגעגע לטהוניה ובעיניי רבים הדבר יכול להיראות כמוזרות גדולה ואיני יכול לומר מילה או לשאול שאלה כלשהי נוספת אפילו, אבל כך או אחרת היעלמותה הפתאומית פערה חלל גדול ריק ומכאיב כל פעם שאני חוזר לתחנה מנדודי הדרכים שלי. איני סבור שלוכדי החתולים מטעם העירייה הצליחו לתפוס אותה בעזרת מזון חתולים מפתה כלשהו ועם הכלובים הערמומיים שלהם, כי אנשי התחנה יכולים לסבול במידה מסויימת של סבלנות את ההאכלה של רכוש המקום, אבל כל ניסיון לקחת דבר מה ולשנות את תמונתה הרגילה של התחנה, יהיה זה כיסא משופשף או אפילו חתיכת אבן תחתיה שומרים את המפתח בשעות הבוקר של יום שבת, יכול לעורר זעמם הלא מרוסן של עובדי המקום שנמצאים כאן את רוב שעות היום והלילה ואני יכול לומר במידה רבה של וודאות שלוכדי החתולים מכל סוג אף פעם לא יתקרבו לשטח התחנה וכל חתולי המקום יכולים לחיות בשלווה מוחלטת. ההבנה הזאת גורמת לפליאתי הגדולה עוד יותר לנסיבות היעדרותה הארוכה כל כך בעיניי. דבר אחד מכל אלה ברור לי מעכשיו – שהייתה זאת הבחירה החופשית של טהוניה עצמה, דבר שפוער חלל גדול עוד יותר בהבנתי האומללה את טיבעה המסתורי כמעט של היצור המופלא הזה שאפילו שמה לא ידעתי ובתמימות מוחלטת קראתי לה בשם טהוניה, שהגיע אלי בהפתעה יום אחד מחברות קצרת הימים בינינו.
וָרוֹד ודְיוֹ 