*
תגית: גרא גינזבורג
ריח
הוא גר ברחוב יאנוש קורצ׳אק מספר 8. פרטים נוספים עליו אינם ידועים לי ואני לא ממש מעוניין בידיעתם. פרטים רבים מדי מעמיסים על המערכות שלי וסיפורי הצלחה בחיים גורמים לי לבחילה ממש. אבל הוא נכנס עם ריח חזק של שמפו אפרסק לימונים, הוא תמיד מתקלח לפני יציאה לשדה ואפילו מאחר מעט לצאת למונית שממתינה לו כבר כמה דקות כי אני מאוד משתדל ומחשב את הזמן בדייקנות ומגיע תמיד כמה דקות לפני המועד. סע כאן שמאלה הוא אומר ותחסוך את הרמזור הארוך ההוא שם ואני לא מתווכח רק אומר שוויז שלי מראה אחרת, בכלל לביטחון שלו יש ריח שאני לא אוהב ואני שותק, רק הבעיה היא שהריח הרענן של המקלחת שלו מתחלף פתאום בריחם של גרביים שמתגבר ומשמיד לחלוטין את הלימון ואת האפרסק, עומד בינינו בחלל הצר והסגור ואני פותח מעט את החלון כדי לא להעליב ובתנועת יד קלילה מוסיף ריבוע קטן למזגן. הוא מתקשר למישהו שנשמע כמו חבר המרצה הבכיר ומספר לו בין היתר שבנו קיבל מצטיין דיקאן בסמסטר שעבר ושהסמסטר הזה עוד לא ידוע ועוד דברים מעורפלים שמובנים רק לבעלי סודות משותפים וממש לא איכפת לי, רק שהריח מהרגליים שלו נחלש פתאום ונכנע לריח ברור של רקבון נורא. בהתחלה חשבתי על סתם ריח פה של אוכלי הנבלות או שיניים רקובות אבל הגרביים נעלמו כאילו נכנעו לריח החדש הזה ואני מתכווץ במושב הנהג וחושבת שרק תסתיים כבר הנסיעה הזאת, כבר עמוק בלילה ונגיע בעוד שמונה עשרה דקות ואני חייב לשאת את הנסיעה הזאת ואת האדם עצמו מיאנוש קורצ׳אק 8, בית קרקע מוקף גדר לא חדירה לעין עם מרפסת עץ יפיפייה וגן ירוק מטופח. אני שואל את עצמי למה אנשי השכונות גרים ברחוב תמר או תפוח או סתם סמטת סיגלית וכל אלה שגרים בסמלי הציונות הדגולים או בשמות מפוצצים כמו טאגור, אופנהיימר, שדרות ציונות או פשוט בן צבי מפיצים את כל הריחות האלה, למה בשכונה שלי אין רחוב יאנוש קורצ׳אק ויש רק אגס ותפוח ותמר, בכלל לא מגיע לו את השם הזה כי הוא לא מכסה ולא אמור לכסות את הריח של הרקבון שנודף לי ממנו, כי בסך הכל הוא לא מחשיב אותי כבעל שיח כלשהו חוץ מרמזורים וחתימה על פתק נסיעה מוזמנת מהחברה. אני מתרכז במסלול ואורות הדרך, מתבונן בקו הפרדה בין הנתיבים, שומר על זרימה חלקה לידו, מתמכר לריצת המלבנים הלבנים לקראתי, מקים מחסום בטון בינינו ואנחנו מגיעים לבסוף. אני פותח את תא המטען ולא עוזר לו להוציא את המזוודה הכבדה שלו, אומר נסיעה טובה וחוזר לרכב, פותח לרווחה את החלונות, מוסיף מזגן ונוסע משם, בורח לאוויר הלילה בדרכי לתחנה וריח השתן שבסביבתה קל יותר הלילה, אולי בגלל ריח החורף המתקרב.
טהוניה
(קטע מסיפור בכתובים)
אני מתגעגע לטהוניה. בהתחלה שאלתי את חבריי בתחנה איפה טהוניה אבל אף אחד לא ראה או שמע משהו על נסיבות היעלמותה הפתאומית. לא נראה לי שחטיפתה יכולה לבוא בחשבון, היא לא הייתה יפה במיוחד או מעוררת רגשות מיוחדים כלשהם. אף פעם לא הגבלנו את תנועותיה וגם אם יכולנו לאף אחד לא היה כל עניין לעשות זאת וטהוניה עצמה לא יכלה לסבול כל סוג של מגבלה בחופש הבחירה המוחלט והכל כך טבעי בעיניה ובעיני כולם בעצם. המקום התייתם והתרוקן מטהוניה ואחרי ימים מעטים בלבד בכלל זכרתי את ימי טהוניה המאושרים בעיניי ובכל פעם שאני נכנס למשרד התחנה, הדבר הראשון שממש קופץ לעיניי הוא הריקות התמוהה של קופסת הפלסטיק של הדואר היוצא בו ישנה ברוב שעות הלילה והצהריים החמים, ממש לצד ידו הימנית של הסדרן התורן, מקופלת כמו שבלול עם הראש צמוד לבטן וזנבה מקופל גם הוא לכיוון הראש והגב עם עיניה העצומות. כשהייתי נכנס היא לא הייתה מגיבה באמת, רק קצה זנבה נע מעט ימינה ושמאלה כסימן יחיד לחיבתה המאופקת. היא סבלה בשקט את נגיעותיהם של אנשי התחנה עם סימני העצבנות הברורים ובמקרים קיצוניים יותר סמרה את פרוותה השחורה המאובקת. אני מתגעגע לטהוניה ובעיניי רבים הדבר יכול להיראות כמוזרות גדולה ואיני יכול לומר מילה או לשאול שאלה כלשהי נוספת אפילו, אבל כך או אחרת היעלמותה הפתאומית פערה חלל גדול ריק ומכאיב כל פעם שאני חוזר לתחנה מנדודי הדרכים שלי. איני סבור שלוכדי החתולים מטעם העירייה הצליחו לתפוס אותה בעזרת מזון חתולים מפתה כלשהו ועם הכלובים הערמומיים שלהם, כי אנשי התחנה יכולים לסבול במידה מסויימת של סבלנות את ההאכלה של רכוש המקום, אבל כל ניסיון לקחת דבר מה ולשנות את תמונתה הרגילה של התחנה, יהיה זה כיסא משופשף או אפילו חתיכת אבן תחתיה שומרים את המפתח בשעות הבוקר של יום שבת, יכול לעורר זעמם הלא מרוסן של עובדי המקום שנמצאים כאן את רוב שעות היום והלילה ואני יכול לומר במידה רבה של וודאות שלוכדי החתולים מכל סוג אף פעם לא יתקרבו לשטח התחנה וכל חתולי המקום יכולים לחיות בשלווה מוחלטת. ההבנה הזאת גורמת לפליאתי הגדולה עוד יותר לנסיבות היעדרותה הארוכה כל כך בעיניי. דבר אחד מכל אלה ברור לי מעכשיו – שהייתה זאת הבחירה החופשית של טהוניה עצמה, דבר שפוער חלל גדול עוד יותר בהבנתי האומללה את טיבעה המסתורי כמעט של היצור המופלא הזה שאפילו שמה לא ידעתי ובתמימות מוחלטת קראתי לה בשם טהוניה, שהגיע אלי בהפתעה יום אחד מחברות קצרת הימים בינינו.
מצות
מצות עושים מקמח ומים ולילד בגיל שמונה וקצת לא נותנים לגעת בבצק ולא להתקרב לתנור רוסי בוער כל כך פתאום באמצע יום אביבי חדור שמש קרירה. כל נשות המשפחה עטופות סינרים פרחוניים השתלטו על המטבח והסלון, לשות בצק עד שלא נדבק לידיים, מוסיפות קמח ופורסות עיגולים גדולים על משטחי פח מגולוון. הילדים מסתובבים בין העננים הלבנים ולא נשאר להם אלא להמתין בסבלנות גדולה ולראות איך אבא מניח דפי פח על גחלים של התנור הפתוח, סוגר את דלת התנור ומתפלל לארובות שהגויים מהסביבה לא ילשינו לאיזה בעל סמכות שיכור ובסיום תפילתו פותח את התנור ובעזרת כף עץ ענקית המשמשת לפינוי שלג בימי החורף, מוציא מצה גדולה לוהטת מהתנור, מניח על ערימה תופחת של אחיותיה ולפעמים מרחם עלינו ומחלק לנו מהשאריות הקטנות שנושרות פה ושם מתנועתו הלא זהירה כי מאמין באמונתו העיקשת שלפני כניסת החג אסור לאכול מצה, או אולי מחשש מוצדק שבדרך הזאת בסוף לא יישאר הרבה עד ערב החג עצמו. המצה נשברת בקלות על השיניים וטעמה התפל מופלא בעינינו ואי-אפשר שלא לבקש שוב ושוב ולקבל לבסוף במסורה הבלתי אפשרית הזאת. עד הלילה בוער התנור ועד שעות הבוקר הקרות עומד באוויר ריחה המסעיר של המצה הטרייה. ולמחרת מתחילה תהלוכה של הקרובים והרחוקים שאת חלקם רואים רק פעם בשנה. הם באים עם סדינים לבנים גדולים נקיים מקופלים היטב בתוך תיקים תמימים ואבא מחלק להם מצות ביד רחבה וקושר את הסדינים. הם מחליפים כמה מילים רוחשות ונעלמים מהר בצעדי חתולים מפוחדים וריחן של המצות מתערבב עם ריחו של הפחד שעומד באוויר ואינו מתפוגג עד הערב. חג פסח בפתח.
השעון
בוא, שב מישנקה, סתיו עכשיו, האוויר קריר כאן באלפים, אבל בצהריים השמש חזקה על ההר, נשב על הספסל, נוף יפה כאן ורוח נעימה. תוריד את הצעיף, אפשר אפילו לפתוח את המעיל, נשב לנו קצת, נדבר, חם לך, פניך וורודות והתחלת להזיע, ילד מתוק, אל תוריד את המעיל, שלא תצטנן, הרוחות מסוכנות כאן ומזג האוויר משתנה במהירות. הנוף יפה, העצים למטה מצהיבים, מאדימים, יפה. אתה יודע, אני נולדתי בנוף דומה, רק שהרים באמת לא היו לנו, גבעות ומישורים גדולים וגם ואדיות עם נחלים קטנים, שיחקנו הרבה שם, כל הזמן בחוץ, רק עם רדת הלילה היינו חוזרים הביתה רעבים נורא ואכלנו תפוחי אדמה מבושלים עם בצל מטוגן בשמן רותח, מאוד טעים היה, דבר לא נשאר בצלחת. אני חייב לספר לך את זה, כי זאת ההיסטוריה שלי ושלך, ואם לא אספר לך אז למי אוכל לספר? הייתי אז מבוגר ממך בשנה או שנתיים ואבא שלי הפסיד במשפט.
היה זה יום סתיו כמו עכשיו ואחי הבכור חזר מביה"ס ברחוב הארוך והמפותל הביתה ובדרכו נתקל בבנו של השוטר המקומי, אלכוהוליסט גמור שגר שם עם אשתו וילד והיינו חייבים לחלוף על פני ביתם שמאחורי גדר מקרשים מהודקים, אבל אף פעם לא עניין אותנו להציץ בחריצים, על חייהם שם מעבר לגדר ולסרוק אלו עצי פרי יש להם שם. מה כבר אפשר לצפות מגוי גמור, פוֹנקֵה גַאנֵף, כפי שאבא היה מכנה אותו ואת רוב שכנינו הרוסים. הריח של הסכנה והחשש המתמיד אפפו את ביתם, את השוטר השיכור והלא צפוי הזה שמרגיש שליטה מוחלטת בכל תושבי השכונה ובוודאי ביהודים שבה. אני מדמיין לעצמי איך הוא קם בבוקר, לובש את בגדיו הכחולים ובצעדי חמרמורת קשה מביא את עצמו לכניסה האחורית של חנות הדגים בשוק המקומי והמוכרת כבר יודעת, מבינה לנפשו ומוזגת לו וודקה בכוס זכוכית כבדה ומגישה לו דג מלוח ופרוסת לחם, הוא שותה בקושי, גופו מזדעזע וגועל מעוות את פניו, הוא אוכל את הדג ולא ממתין עד שהיא תפשוט את עורו המוזהב ונוטף השמן של הדג, היא מציעה לו את שארית הוודקה בבקבוק לדרך, אבל לרוב הוא מסרב, שומר על סודו הגלוי, מצבו משתפר והוא צועד לתחנת המשטרה שלו להתייצבות של הבוקר כדי לבדוק את מצב העניינים באזור שעליו הוא מופקד.
הבן של השוטר כנראה לא היה רחוק מאביו, ומה כבר יכול לצאת מילד שגדל בסביבה שכזאת עם הזנחה קשה ותסכול מתמשך בלימודים. המבט המרושע שלו ליווה אותנו בכל היתקלות מקרית ורק העובדה שהיינו שלושה לעומת אחד, גרמה לו להסתפק במלמול מילות הגנאי והעלבון ולסגת עם רגשות עליונות מוסתרים שאולי עברו אליו בתורשה מפוקפקת, או היו התוצאה הישירה של הפיגור המתמשך בלימודים שמצאו פתחון באותן מילות השנאה שנראו לנו כרעל מסוכן ואותה סכנת חיים נטפה במידה זהה מהשוטר המקומי במדים ואף מבנו רע המזג.
אתה יודע, מישקה יקירי, אבא שלי לא סיפר לנו הרבה, אולי חשב ששתיקתו המתמדת תשמור עלינו יותר ותשחרר אותנו מפחד שבידיעה המיותרת ואולי גם תאפשר לנו תמימות נקייה מִסָּפֵק כלשהו וחיינו יהיו קלים משלו, חיי יהודי שנתלש מהשטעטל עוד בילדותו, קצין בקבע עטור מדליות וזיכרונות הדם שלו ושל חייליו, שעלה לגדולתו לבסוף והתרסק לתפקיד מורה זוטר בבית ספר ערב של פועלי בניין, בגלל איזו מילה לא מספיק זהירה, בחברה לא מספיק בטוחה ורק התערבותו של נושא כליו הנאמן, חסר כל ההשכלה ובעל הלב הפשוט והחם הצילה את חייו ואת חיי משפחתו, החיים שלנו.
אני לא יודע איך בדיוק התגלגלו העניינים, אבל אחי הבכור חזר באותו יום סתווי מביה"ס לבד ובנו של השוטר שלא פסח על האפשרות להעליב ילד יהודי בודד ובוודאי לא אחד צעיר ממנו בשנה או אולי בשנתיים וכנראה זה מה שקרה גם הפעם. הייתה שם קטטה ביניהם, כי אחי הבכור חזק וספורטיבי וכלל לא פחד מהילד המגודל והלא מפותח מבחינה גופנית וגם לא מבחינת מיומנותו בקרבות רחוב כלשהם. אחי ניצח בקטטה הזאת וחזר הביתה נסער ובמצב רוח מלחמתי. אתה יודע מישקה, זה לא היה חדש בשכונה וגם לא בתקופה ההיא של עוינות גלויה בין חבורות הילדים, המסתובבים ומאיימים על החבורות השכנות. אפילו עכשיו בתקופתך ובמדינתך זה עדיין קיים ואולי כבר שמעת על מקרים כאלה. אחי ניצח בקרב ההוא. אבל הפעם נצחונו הפך להפסד של אבי. וגם שלי בעצם.
כמה ימים לאחר הקטטה אבא קיבל זימון לבית המשפט ובו נטען שאחי הבכור גנב מבנו של השוטר שעון יד. לבנו של השוטר מעולם לא היה שעון יד, בתקופה הזאת לילדים לא היו שעונים, בוודאי שלא לאחד מן העם כמו בנו של השוטר הפשוט ובטח שלא לנו, ילדים של משפחת מורים, משכילים יותר מהסביבה ועניים עד בכי. אבא נכנס לכוננות הקרב, לבש עניבה וחליפה מעוטרת במדליות, עטף את עצמו בכל שנות היושר והגבורה והתייצב בבית המשפט העירוני. אך דבר לא עזר והשוטר המקומי ניצח את אבי, אלוף משנה לשעבר, נקי כפיים ומר הניסיון. למחרת הוא הלך לאחייניתו שגרה בקצה הרחוק של העיר לבקש כסף וקנה שעון חדש לבנו של השוטר. הייתי כבן תשע שנים בסתיו ההוא. טקס הבר מצווה שלי והעלייה לתורה היו רחוקים עדיין וגם אסורים בתכלית האיסור במקום ובתקופה ההם ולכן לא התקיימו מעולם.
בוא, מישנקה יקירי, הרוח מתחזקת, שלא תתקרר חלילה.
עָנָן נִשְׁעַן עַל גַּב הַהַר
.
עָנָן נִשְׁעַן עַל גַּב הַהַר
נֵרוֹת דּוֹלְקִים
יוֹרֵד הַלַּיְלָה
כֹּל שֶׁהָיָה – הָיָה נָכוֹן
אֲפִילּוּ אִם אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה
איריס קובליו, אקוורל, 2001
נוֹאֶלִי
באותו קיץ גִ’י אֶם החליט לקנות רכב. אחרי לימודיו במכללה הוא עבד שתי עונות כמאמן במועדון המקומי ורצה קצת לנוח ולנקות ראש. הוא הרגיש את עצמו כבד, העיר נמאסה עליו והוא נמשך לשממת דרכי היערות. ג'י אם התמחה באתלטיקה קלה, ולפני שהתקבל למכללה התאמן בדרכי השדה בפרברים, שבקרבתם התגורר. בשנות הלימודים רדפו אותו ריחות של עשבים רטובים, עצים ואדמה לחה, הוא זכר שאון מים זורמים, ונשימתו שהיתה תענוג מתמשך. בשנה הראשונה שלפני המכללה הוא זכר אותה כאושר צרוף. עכשיו הוא רצה חופשה, רצה לזרוק לרכב שק שינה ולנדוד בדרכים שכוחי אל, לעצור איפה שבא לו, להתאמן מדי פעם ואולי להחזיר לעצמו את אותה נשימה צעירה שכל-כך חיזקה אותו בשנות לימודיו. להשתמש בגרוטאה הישנה שלו – לא בא בחשבון בכלל. וקניית רכב חדש הייתה כרוכה בהוצאות. גִ’י אֶם החליט אם כן למצוא עבודה נוספת. הוא שלח קורות חיים לכמה כתובות בלי תקווה מיוחדת להצלחה. להפתעתו, אחרי מספר ימים התקשרו מביה"ס הדתי לבנות וקבעו איתו פגישה. הוא היה מופתע עוד יותר, כאשר התקשרו אליו אחרי הפגישה עם המנהלת הנחמדה, הודיעו שהוא התקבל והוצעה לו משרה מלאה. גִ’י אֶם הסכים בשמחה – המשכורת הייתה טובה יותר ובנוסף, בערבים יכול היה להמשיך לעבוד במועדון.
בתחילת יולי כבר המתין לו הרכב החדש במוסך, גִ’י אֶם סיים את כל הסידורים בעיר, העמיס את כל הציוד ונסע לחופשתו הראשונה – הוא זכה בה ביושר. דרכי היער והאגמים שאת שמם לא ידע, נשארו כפי שהיו, מאומה לא השתנה מאז, רק הוא עצמו נעשה גדול ומבוגר יותר. הוא הביט בחיבה במקומות המוכרים, נהנה מהשקט, מהאוויר והעביר את זמנו באימונים קלים, קריאה ורחצה בטוהר הצונן של האגמים הקטנים.
הזמן עבר מבלי ששם לב לכך ובסוף אוגוסט הוא חזר העירה, מלא באנרגיה. למען האמת, הבדידות קצת העיקה עליו, אך שממת הפינות הנסתרות של היער עדיין עמדה מול עיניו והחזרה הייתה מוזרה בעיניו. גִ’י אֶם התגבר על ספקות לא ברורים והתכונן לשנת הלימודים. את אן פארקר הוא פגש בביה"ס.
זה היה השיעור הראשון שלו, הוא תכנן אותו בקפדנות והקדים להגיע כדי להכין ציוד. אן לימדה בקורס המקביל, הם הכירו במכללה וכאשר ראה אותה כאן, באולם הספורט של ביה"ס הקטן, חש גִ’י אֶם שמחה גדולה כאילו פגש בן אדם קרוב. אחרי השיעור הם קבעו להיפגש.
אחרי שבוע הוא לא הבין, איך יכול היה שלא לשים לב לגזרתה, לאופן דיבורה הרך, איך יכול היה שלא לראות את הפלא הזה, את תופעת הטבע הזו – אן, לא הבין איך לשונו ממשיכה לנוע ולהסתובב לכיוונים הנכונים, להגות ולבטא נכון מילים. שניהם חשבו שספורט לא נוצר לתחרויות, אלא כדי להפוך בני אדם לבריאים יותר ובסופו של דבר – למאושרים יותר. לקראת החורף דבר כבר לא הפריד ביניהם, הקרבה הייתה טבעית להם ובאביב הם התחתנו.
הטקס נערך בכנסייה המקומית. ההורים של אן לא היו בחיים, שלו – הסתפקו בברכה, לכן בחתונה נכחו רק כמה חברים ועמיתים לעבודה. הקהילה המקומית הייתה חביבה עליהם, אך הם העדיפו שלא לגור בעיר ובתחילת יולי נפרדו בצער מכל מכריהם ונסעו לגור בג'קסונוויל, מיין. שם גרו פעם הוריה של אן וביתם עמד עדיין. אחרי מות אמה , גרה אן עם סבתה, אביה נפטר לפני כעשר שנים. נסיבות המוות של הוריה היו ידועים לה באופן קלוש. היא ידעה רק שאמה מתה בתאונה כלשהי כאשר הייתה בת ארבע. היא פגשה את אביה פעם בשנה ובהדרגה הקשר התרופף, וכאשר הודיעו על מותו היא וסבתה התאבלו עליו קצת ושכחוהו במהרה.
הבית עמד נטוש שנים רבות אך השניים היו נלהבים לשפץ אותו, לבנות ולצבוע. הקיץ היה קצר והם עמלו קשה. פה ושם היו צריכים לקחת פועלים אך בדרך כלל היו מלאי רצון לעשות את רוב העבודה בעצמם.
הבית היה מוזר – את חלקו הגדול תפס קמין ענקי עם איזה-שהם מעברים שתכליתם לא ברורה. גִ’י אֶם רצה לבנות אותו מחדש, אך הקבלן המליץ לא לעשות זאת, לשם כך יצטרכו להרוס ולבנות את כל הבית מחדש, הסביר.
בסתיו, הבית היה כמעט מוכן, נשארו עוד כמה סיומים, אבל הוא בהחלט התאים למגורים. הניסיון שהיה לג'י אם בעבודה עם ילדים הועיל לו והוא מצא עבודה ללא קושי מיוחד. אן המשיכה לשפץ ולשפר את הבית, גִ’י אֶם הצטרף אליה בערבים ובחופשות ולקראת החורף הכול היה גמור והם יכלו לנוח.
זה קרה באביב. השלג נמס כבר וגִ’י אֶם החליט לצבוע את הקיר האחורי – רוחות החורף ומזג-אוויר לח פעלו ללא רחם על הקיר והצבע התקלף ונשר. היה יום שמש בהיר, לקראת הערב מעל האגם בשקט עלה הירח. השמש עמדה לשקוע מעל היער הרחוק. נוכחותן של שתי שמשות בו-זמנית מילאו אותו באיזה אי-שקט. הוא התכוון כבר לסיים להיום, כאשר שמע צעקה.
צעקה אן. לרגע הוא לא זיהה את הקול, אך זאת הייתה אן, קולה היה מלא בפחד. גִ’י אֶם זינק אל הבית.
אן שכבה על הרצפה, ראשה היה מופנה בתנוחה לא טבעית, שפתיה מלמלו חרישית, היא ניסתה לומר משהו, אך לא הספיקה, הוא ראה איך צבע החיים בלחייה הולך ומחוויר, עוזב את פניה. ג'י אם ניסה לבצע בה הנשמה, בדק את דופק הלב, וניסה להחיותו. הפעיל את כל שיטות העזרה הראשונה שהיו ידועות לו. אחר תפס טלפון, קרא לאמבולנס והמשיך בניסיונותיו הנואשים להחזיר אותה לחיים, ביקש שלא תמות, שתחזור. זה נמשך כעשרים דקות. בסוף הוא הבין שהכול נגמר. אן שלו מתה. הוא התיישב על הרצפה ליד גופתה ובכה.
הרופא שהגיע ביצע בדיקה ראשונית ורשם דו"ח סיכום. מעט אחריו הגיע השריף עם ציוותו. הם ביקשו לא לגעת בכלום, במיומנות נעו בתוך הבית ושוחחו ביניהם בשקט. גִ’י אֶם הרגיש את עצמו באיזה סרט נוראי שבו הוא משחק תפקיד אבסורדי. השריף בדק בקפדנות את ידיו המוכתמות בצבע , שאל כמה שאלות ובדממה מילא טפסים. גִ’י אֶם לא הבין איך אפשר לארוז את אן אהובתו בשק פלסטיק, אך האנשים עשו זאת בתנועות מורגלות, והתנועות האוטומטיות האלה עצרו את המילים שעמדו להתפרץ מגרונו. השריף פנה אליו ואמר – אל תדאג בחור, לקח את אנשי הצוות ונסע. גִ’י אֶם נשאר לבד.
בלילה הזה הוא לא ישן. בהתחלה הסתובב בבית ללא מטרה, נעצר ליד הקמין, סגר סורג שנשכח, התחיל משום מה לטאטא את שאריות האפר והפיח על הרצפה, אחר-כך שוב עבר בחדרים. בכל מקום היו סימנים של נוכחותה, נדמה היה לו שהוא רואה איך אן נעה בתנועות רכות ואופייניות. הוא התעייף, סגר את כל הדלתות והחלונות. לבסוף התיישב בכורסה, הביט בחושך של הלילה במבט עיוור. הכאב עמד בגרונו , הוא לא היה מסוגל לחשוב, מבוכה כבדה לא הרפתה ממנו. הוא לא ניסה להירדם. הלילה ייסר אותו בריקנות קיומית. לקראת הבוקר, כאשר השחר הפציע מעבר לחלון, הוא נרדם בלי משים, בתנוחה לא נוחה, מעייפת.
העיר אותו צלצול. התקשרו מחברת לוויות. כל היום למחרת היה עסוק וטרוד בטרחות שונות. באו שכנים ומכרים, הוא לא היה לבד, שוב הגיע השריף עם מסמכים לחתימה, שוב באו אנשים. הוא התפלא כמה אנשים הכירו את הפארקרים. הם לא שאלו כלום. הוא ניסה למצוא אצלם תשובות לשאלות רבות שעינו אותו, אבל הם משכו בכתפיים ורק טד מהחנות היחידה בסביבה טפח על כתפו ואמר – תבוא אחר-כך, נדבר.
למחרת הייתה הלוויה. חברת הלוויות השתדלה מאוד. יופייה השיישי של אן הדהים אותו, היא דמתה בעיניו לאלה מתה. גִ’י אֶם עמד חסר-ישע ליד הבור בחליפה שכורה לא נוחה ורק כאשר סגרו את הארון והתחילו להורידו למטה, הוא תפש פתאום שכל זה אמיתי, שאן מתה, ומישהו הרג אותה. גִ’י אֶם התנדנד ובקושי נתמך על איזו יד מושטת בזמן. התכווצות הכאב עברה בכל גופו, הוא בקושי הדחיק התייפחות. לבסוף נשאר בהכנעה ליד ערמת הפרחים. אן שכבה מתחתיה. הוא שמע את דברי התנחומים הקצרים. אנשים התפזרו. הוא נשאר לבד ליד הקבר. הכומר ליווה אותו הביתה וגִ’י אֶם הודה לו. שוב הגיעו שכנים ומכרים, גברים לחצו את ידו, חלקם ניסו לעודד אותו. נשים הגישו משקאות, ההשתתפות השקטה שלהן נגעה לליבו. התחיל להחשיך. הוא הרגיש מותש. האנשים הבינו והתחילו להיפרד. הוא ניסה לעצור ספקות. מחר, חשב לעצמו, ילך לטד. גִ’י אֶם שקע בתרדמה כבדה.
היה בוקר מאוחר ושומם. קונים לא היו. טד הגיש לו שתייה קרה והם התיישבו. גִ’י אֶם הביט בו בשאלה אילמת. טד לגם מהורהר, חיכך בגרונו והתחיל לדבר.
"בחור, הסיפור הזה ארוך, מקומיים מכירים אותו, לכן עליך להתאזר בסבלנות ולהקשיב. זה קרה לפני שנים רבות. הפארקרים תמיד גרו כאן, ואת הבתים האלה בנו אבות אבותינו, בנו ביחד. בחופשות, היו באים ותוך יום היו מקימים בית. המקומות האלה קרים במיוחד, אתה יודע, לכן דבר ראשון הרכיבו קמין. בעצם לא קמין אלא תנור אמיתי. היה להם מומחה, מאסטר גדול, אין כאלה עכשיו. תנורים אלה הם סוג של אומנות – כמה בולי-עץ חיממו את כל הבית, והחום נשמר עד הבוקר. אנשים ניסו לחקות ולא יצא להם כלום – הסוד אבד. על מה אני מדבר? על כך שפארקרים לא היו שונים בהרבה מאחרים. היו להם שתי בנות. הצעירה הייתה אן – יפיפייה וחכמה, אתה בעצמך יודע, אך עם הגדולה נפלה טעות. למה? לאלוהים הפתרונים.
קראו לה נואלי, היא נולדה מונגולואידית ואף-פעם לא למדה לדבר כמו שצריך, רק גועה וזבה רוק. האם שמרה עליה היטב וריחמה עליה. נואלי תמיד הייתה שבעה ולבושה נקי. והכול היה טוב אילולא הירח. בליל ירח מלא נואלי הייתה בלתי נשלטת – לא אכלה, לא ישנה, כל הזמן ניסתה לטפס על הגג. תודה לאל שזה נמשך רק כמה ימים בחודש, אחרת הייתה מטריפה דעתם של הוריה לגמרי. נואלי הייתה כמעט בת שתיים עשרה ואן הייתה קרוב לארבע, כאשר ארע האסון.
הייתה זו תחילת האביב. בשעות היום הייתה התחממות, אך בלילה כפור כיסה את הכול. לנואלי היה התקף קשה מאוד. לא ניתן היה להרגיע אותה. באותו הלילה נפלה על ההורים עייפות גדולה והם נרדמו בלי כוונה. התעוררו רק מהצרחות הנוראיות של נואלי, קמו לחפשה בכל הבית בעודם שומעים אותה צורחת, מהיכן בדיוק לא ידעו. לבסוף ניחש האב נכון וניסה לפתוח את הקמין, ובאמת, נואלי הייתה שרועה שם, שחורה ומפויחת כולה ודועכת. איך הגיעה לשם – לא הבינו, אולי הצליחה בכל זאת לטפס על הגג, אף שהייתה מאוד מגושמת, ומשם נפלה דרך הארובה למטה; המעברים היו צרים, חום נורא שרר , והיא נפלה על גחלים בוערים – דרך חזרה לא הייתה.
הם הוציאו אותה משם מהר, שפכו עליה מים קרים וקראו לאמבולנס. בבית-החולים חזרה אליה הכרתה פעם-פעמיים, ואולם אחר-כך החמיר מצבה מאד. בהתחלה היו לה הזיות במשך כמה ימים, אחר-כך שקעה בתרדמת עמוקה. הלב נשמע בקושי – כמעט כמו של אדם חי ובו בזמן לא חי. והמראה לא לחלשים, אנשים סיפרו – היא נשרפה כליל, שוכבת כולה שחורה. הרופאים אמרו שאין שום תקווה. כמה זמן זה יימשך – לא ידוע. החזיקו אותה כך בביה"ח יותר מחודש, ללא כל שינוי, והביטוח נגמר כבר. אין מה לעשות, נאלצו לקחת אותה הביתה – בביה"ח או בבית – אותו הדבר. אבל אתה מבין, המשיך טד , אימא נשארת אימא, האם זה מגיע לה? לא לנו לשפוט; יום ולילה היא ניצבה ליד מיטתה של נואלי , מתרוצצת בבית, ובו בזמן השגיחה ושמה עליה עין. ונואלי לא אוכלת, לא שותה, שוכבת בלי נוע. רופא בא לבדוק אותה ואמר – עדיין חייה. היא שכבה כך חודש נוסף ובבוקר בהיר אחד, נעלמה. ההורים לא הבינו איך, מאחר והדלתות והחלונות היו סגורים ונעולים בלילה. הם ניסו לחפש שוב בתוך הקמין, והקמין קר – חודשיים לא הדליקו אותו, המעברים צרים ומתפצלים, ילד לא יעבור בהם , מבוגר על אחת וכמה.
קראו למשטרה. אלה הביאו איתם כלבים. ובאמת, הכלבים נבחו לעבר הקמין, אבל להיכנס פחדו, רק נבחו ונבחו… הבלגן הזה נמשך הרבה זמן. אז הציעו לפרק את הקמין כולו לבנה-לבנה, אבל לשם כך היה צריך להרוס את כל הבית, איפה נשמע כזה דבר? התייעצו ארוכות. הכומר הגיע, השריף בא, עשו ביניהם התייעצות. והגיעו למסקנה שבן-אדם ממילא לא יכול להישאר בחיים שם וסביר להניח שנואלי קברה את עצמה בתוכו. הם החליטו להבעיר אש גדולה ולערוך משהו כמו טקס שריפת גופה, כדי שהכול יהפוך לאפר. האם ניסתה להתנגד, אך שכנעו אותה, אמרו ופסקו שכך יהיה טוב לכולם.
השריף הביא את הבחורים שלו, והם התחילו במלאכה, שני ימים ושני לילות בערה האש, להבות יצאו מהארובה , ובלילה הן נראו למרחוק. לבסוף כבתה האש. גירדו מעט אפר, שמו בארון וארגנו לוויה קצרה. השכנים פזלו, אף אחד כמעט לא בא ללוויה הזאת. נראה שבזאת תם העניין; רק האם התחילה לדעוך, נראתה רע, רזתה מאוד. ובדיוק אחרי שנה מצאו אותה, מתה. היא שכבה שרועה על הרצפה, וצווארה שבור.
מי עשה זאת – אף אחד לא ידע. אנשים החלו לדבר לפזר השערות , אמרו שנואלי חיה. שפעם בשנה, באביב, בירח מלא היא מתעוררת מתרדמת המוות שלה ונוקמת ללא רחמים. בלילות כאלה היו האנשים סוגרים חלונות ודלתות. ואולי היו אלה רק אמונות תפלות, סביב אגדה מקומית. סביר להניח שכך הוא הדבר, אך את הדלתות עדיף בכל-זאת לסגור חזק יותר ואת סורגי הקמין לנעול."
זהו בחורי, אמר טד, סיפרתי לך הכול. ואם יש לך שאלות, תשאיר אותן לעצמך, ממילא אין מי שישיב עליהן. רוצה עוד משקה?
גִ’י אֶם השתרך לאיטו הביתה. הוא לא חשב על כלום. הסיפור על נואלי שקע לאט בהכרתו. הוא נגע במילים ובתמונות בניסיון לעשות איזשהו סדר. התקרב לבית. הרצון הראשון שלו היה לעזוב הכל ולנסוע, לברוח מכל הסיוט הזה, לשכוח. הוא התגבר עליו ונכנס. הבית פגש אותו בשקט. השמש נחה על הרצפה הצבועה בכתמים החמים של החלונות. גִ’י אֶם נעצר. פתאם הבית עזב אותו. גִ’י אֶם חש שהוא בחלל ריק. נדמה היה לו שהוא שומע תנועה של חלקיקים, רחשוש קל של תנועותיהם, העולם היה עצום, הוא היה מלא עד אפס מקום בגלים דקים, הגלים זרמו מלמעלה בשטף בלתי-נראה. הוא שמע את אוושת השקט; מהאוושה הזאת נולד קול דק ומוכר, הוא הכיר אותו – כך דיברה אן. ברגע בלתי-נסבל אחד הוא שמע את המוסיקה שבקולה, היא עטפה אותו, הייתה בכל מקום, הוא ראה כל תא נאמן של גופה, נגע בעורה העדין, ידיים חיבקו אותו בהתמזגות ארוכה. זה היה נס. גִ’י אֶם נאנק. חזר לעצמו בקושי, חזר למציאות. הוא עמד כקודם באמצע הבית. היה ריק. גרגירי אבק רעדו בקרני האור. זעם פראי אחז בו. גִ’י אֶם רץ נסער בתוך הבית באגרופים קמוצים. הוא לא ידע כמה זמן זה נמשך. לבסוף הוא נעצר, התגבר על הכעס, בקושי סידר את מחשבותיו. הוא לא ייסע. יש לו מטלה. עליו לבצע אותה.
הוא שתה מים קרים, לאט, שקל, והגה תוכנית. שארית היום עברה בהרהורים נוקשים ומכאניים. בערב הוא מצא בספר טלפונים אסטרולוג, התקשר אליו וביקש לברר כמה פרטים. אחרי שעה הוא קיבל תשובה. הכל התאים. תאריכי המוות של אן והאם היו באביב, הלוח הירחי היה מדוייק. גִ’י אֶם דחה את כל הספקות. הכעס התחלף בשנאה עצורה. הוא החביא אותה עמוק, בפינות הרחוקות של הלב והכריח את עצמו לפעול, אוטומטית, בהתאם לתוכנית. שנה. כל השנה הבאה הוא יקריב את גופו, יקדיש את מחשבותיו ורגשותיו לתוכנית הזאת, הוא יחיה לפי סדר יום מדוייק, הוא יהפוך את קיומו לנשק, ובזמן הנכון יפעיל אותו ללא היסוס.
כל הקיץ והסתיו הוא חי כמו מכשיר מכוון – קם מוקדם, שתה חצי כוס מיץ ויצא לריצת בוקר, אחר-כך עשה מקלחת ויצא לעבודה, אחרי ארוחת-צהריים קלה ומנוחה קצרה היה מתחיל אימון עיקרי של שלוש שעות. ריצה, קפיצות אורך ותרגילי כוח על מכשירים. בסוף הקיץ הוא בנה בריכה קטנה אך עמוקה בקצה המרוחק של החלקה וסלל אליה שביל ריצה משובח. בהתקרב החורף הוא העביר חלק מהתרגולים לאולם הספורט של בית-הספר והתאמן כל הזמן, בלי לרחם על עצמו ובלי מחשבות. בראש קר הוא בדק זמן, מדד מרחק ושוב התאמן בעקשנות. בלילות הוא נרדם מהר.
בסוף החורף, כאשר השלג נמס, הוא ניקה את הבריכה ומילא אותה במים. גִ’י אֶם דאג קצת , אך החישובים שלו היו מדוייקים, חלפה כמעט שנה של אימונים קדחתניים, והבדיקה הראשונה עברה בהצלחה – בזינוק טוב הוא יכול היה בקלות יחסית לקפוץ מעל הבריכה. לפעמים הוא נסע לאחת הערים הקרובות בחיפושים אחרי תמציות כימיות שונות, ובערבים בזהירות עשה ניסויים בחומרים נוזליים שונים. לבסוף הוא בחר תמצית אופטימלית והתחיל להכין את הכמות הנדרשת. בתחילת האביב הכל היה מוכן.
הגיע יום השנה למותה של אן. גִ'י אֶם היה קצת נרגש. הוא הכין את כל הציוד. חשב עוד פעם על כל ההתרחשויות האפשריות ואחר הצהריים רוקן את הבריכה ומילא אותה בתמיסה. לקראת הערב הוא התקלח, לבש את הבגדים הרגילים שלו, ובפעם הראשונה באותה שנה פתח את הסורגים של הקמין והתיישב בכורסא, פניו לעבר הפתח. את דלת הכניסה הוא השאיר פתוחה. אור ארגמן זרם דרך החלון מימינו, הוא ידע, השמש שוקעת מעל היער. מבעד לדלת הכניסה משמאלו הוא ראה שמיים מכחילים ולבנה; האור החיוור שלה השאיר צל קל על הרצפה. בהתחלה הוא רצה להדליק פנס בחצר, אך לא העז, ונשאר יושב, מביט מתוח אל הריקנות השחורה של הקמין. עברה אולי כחצי שעה, הוא פחד להביט בשעון, הדממה הקפיאה אותו, הייתה זאת דממת קבר, דממה של מערת קבורה.
ואז הוא ראה. בהתחלה זה היה אפר, אפיק קטן של אפר נשפך חרישית לתוך הקמין, הוא שמע רשרוש. צל שחור, שחור אפילו מהקמין עצמו, ירד ברכות למטה, התכופף ויצא קדימה. גִ'י אֶם התיישר, הצל התיישר אחריו. גִ'י אֶם המתין, רצה לוודא שנואלי רואה אותו. הוא שמע את געייתה הצרודה וראה איך היא עושה צעד כבד ראשון לכיוון שלו. גִ'י אֶם צעד אחורה לכיוון הדלת, נואלי נעה אחריו נוהמת. גִ'י אֶם עשה כמה צעדים ויצא. נואלי אחריו. תנועותיה היו כבדות, אך עם כל צעד נעשתה קלה יותר. באור הדמדומים הוא לא ראה את פניה, לא היו לה פנים, היו רק איברים קצרים ומגושמים, כוח גס היה אצור בצורתם השחורה המאיימת. גִ'י אֶם הלך מהר יותר והסתכל אחורנית. נואלי רדפה אחריו יותר מהר, לבסוף הוא החל לרוץ, הסתובב כדי לוודא שנואלי רודפת אחריו, ואז יצא לזינוק האחרון.
גופו כהרגלו לקח את המהירות הנדרשת וליד שפת הבריכה הוא קפץ. כמעט ולא חשב, התכופף קלות, שרירי הרגליים צייתו לו והקפיצו אותו בדיוק. הוא היה באוויר ואחרי שבריר שניה נחתו כפות רגליו בצד השני של הבריכה. הידיים תפסו מקל שהוכן מראש וגופו הסתובב מוכן להדיפה. הוא ראה את נואלי קופצת אחריו, ולא הבין למה עשתה זאת, אולי פשוט ניסתה לחזור על תנועותיו; אך ברגע אחד נורא הוא ראה את קפיצתה המגושמת, היא קפאה פתאום באוויר מעל מרכז הבריכה… וצללה לתוכה. הוא קפץ הצידה כדי שהטיפות של החומצה לא יפגעו בעורו והתקרב בזהירות אוחז במקל בכל כוחו. כמו בצילום שהואט הוא עוד הספיק לראות איך נואלי שוקעת לתחתית ועושה צעד אחד עוויתי. קווי המתאר של גופתה התחילו להיטשטש, עננים שחורים גאו מסביבה, התערבלו , בועות שחורות רתחו מעל פני הבריכה ופתאם גִ'י אֶם הרגיש בסרחון בלתי נסבל שעלה מתוך הבריכה. הוא עמד כך עוד עשר דקות. התסיסה פסקה לאיטה ודממה שררה. הבריכה הייתה שחורה וחלקה. הלבנה עלתה גבוה והעבירה שביל נוצץ על פניה.
גִ'י אֶם שחרר בזהירות שסתום, הנוזל זרם בצינורות. הבריכה נעשתה רדודה יותר. גִ'י אֶם עמד על שפת הבריכה והמתין, המקל עדיין בידו, עד שכל הנוזל התנקז ויצא, ועל הקרקעית נותרה שלולית שחורה. נואלי נעלמה, נמוגה, הפכה לשלולית זוהמה. היא איננה. היא הושמדה. ללא עקבות. גִ'י אֶם חזר על המילים האלה ושטף ביסודיות את הבריכה במים נקיים.
אחרי שעה הכול נגמר. גִ'י אֶם ניכנס אל הבית. דבר לא קשר אותו יותר לבית הזה. הוא התקלח, החליף בגדים, אסף כמה חפצים והעביר אותם לרכב. סידר הכול, כיבה אורות. סגר ונעל את הבית במנעול. התיישב ברכב. פתאום כוחותיו עזבו אותו ברגע אחד – כל השנה הזאת, מתח השעות האחרונות. דמעות פרצו מעיניו. הוא בכה ללא מעצור. הבכי הרעיד את גופו, רחמים הציפו אותו. רחמים על אן, ועל עצמו ועל המפלצת השחורה המגושמת הזאת.
זמן ממושך עבר עד שנרגע אך שוב היה פורץ בבכי ושוב נרגע בקושי. לבסוף לקח את עצמו בידיים, יצא מהחצר, סגר ביסודיות את השער, חזר לרכב ונסע. ללא כיוון. במראת הצד ג'י אם ראה את הלבנה מאחוריו. הלבנה האירה, העיגול הבהיר שלה רעד על הכביש המשובש.
אוקטובר 2001
אחרי הגשמים
היו אלה ימי סתיו אחרונים ובהירים להפליא. רק לפעמים הסתלסל ענן קטן באמצע השמיים, אך תוך דקות ספורות היה מתפוגג ושוב היו שמי תכלת עמוקה המתחלפת לאיטה בכחול-כהה לפנות ערב. שמש קרה זהרה על הפסגות המושלגות וקולה של ציפור נדירה פילח את האוויר הצלול מאופק לאופק. היער עמד עירום וכנוע בציפייה מנומנמת, רק רוח עוד העיפה פה ושם איזה עלה אדום ויבש על פני הסלע. גשמי הסתיו הקרים פסקו כבר, הנחלים הקטנים יבשו, אך הצלילות של סוף הסתיו התעקשה עדיין בתמימות שברירית. בערבים, פתיתי שלג בודדים קטנים כגרגירי חול לבנים ריחפו באוויר בפינות מסתור של רוח קרה עד שנחתו, נעלמו לבסוף בסדקים בין שכבות האבן המשחירה.
הימים השקופים והזוהרים ולילות של אור ירח לבן, מלאו גם אותי בציפייה מייסרת. ביליתי את ימיי בהכנות אחרונות לחורף ארוך, אך את רוב זמני הפנוי, ובמיוחד בלילות של נדודי שינה, העברתי בהמתנה מהורהרת, כאילו כל שנות הבדידות שלי כאן, על צלע הר קירח, היו למען אותו ערב של פגישה מחודשת. מירה. צורך ישן שלי לעטוף את עולמה וכל סביבתה בחיבה ורוך לא מרוסן אחז אותי בעוצמה מוכרת. הרגשתי איך אוזל הזמן וגם ידעתי שימיי היצירה שלה במישור הסתיימו בעצם, ידעתי גם את הפחד הלא נשלט שלה בפני הלא ידוע. הכנתי מבעוד מועד את פרידתה מהשפלה.
השמש עמדה מעל הגבעות במערב והירח החוויר מעל, כאשר שמעתי סוף-סוף רשרוש של חלוקי נחל למטה הרחק בקצה הוואדי. ראיתי את צורתה המוכרת עד לכאב של מירה, איך היא מנפנפת לשלום לילד שליווה אותה ומתחילה לטפס במעלה השביל המפותל לכיוון הבקתה. מיהרתי לרדת.
השביל לבקתה קשה להליכה אך מוכר לי היטב על כל נפתוליו. צעדיה של מירה היו מהוססים . היא הביטה לכיווני ונעצרה. ראיתי הקלה בעיניה כאשר התקרבתי.
התחבקנו. פניה היו צעירות מן הרגיל, לובן קל נשקף בהן, רשת דקיקה וסמיכה של קמטים לא מוכרים לי כיסתה את כל פניה וצווארה החשוף, עקבות של עייפות משנים אחרונות נשמרו עדיין על הלחיים ומסביב לשפתיים. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה מקושטת בוורדים קטנים אדמדמים מפוזרים כמו כתמי צבע מהירים מידו של אומן מופלא. שיערה התפזר ברוח ההררית ועיניה נצצו בתקווה ובציפייה לשינוי רענן. לקחתי את ידה השמאלית, שילבנו אצבעות באחיזה זכורה לנו היטב. הבחנתי בהילה קלה של אושר מסביב לראשה וכל גופה.
– את נראית מצוין, אמרתי. בעוד זמן קצר תיראי עוד יותר טוב, בדיוק כמו שאת רוצה, הוספתי.
המשכנו לטפס בשביל. צל של ספק קל הופיע בעיניה, וכאשר עלינו לבסוף למדרגה הראשונה של הבקתה, היא נעצרה לדקה להסדיר את נשימתה, הביטה אליי ישר ושאלה
– האם אנחנו בחלום? או שאני כבר מתה ? ציפיתי לשאלה הזו ועניתי בכנות:
– לא ממש בחלום, אך גם לא ממש מתה. החיים נמשכים. בואי נסתפק בזאת בינתיים. פתחתי את הדלת והוספתי – את זקוקה למנוחה, חיכיתי לך הרבה זמן. את יכולה עדיין לחזור למישור אם תרצי.
ראיתי בפניה שהמשפט האחרון היה מיותר. נכנסנו.
התנור בער והבית היה חמים. ריח של מרק, התבשיל האהוב על מירה, היה באוויר. הושבתי אותה ליד השולחן, מול החלון הפונה לפסגות. שלג וורוד-כחול נח עליהן בשמש השוקעת. הגשתי מרק חם בצלחות פשוטות, לחם כפרי חמצמץ וחמאה. אכלנו. ראיתי איך היא מתחממת וסומק קל מתפשט על פניה, ידיה ורגליה הקפואות מרוחות ההר מתחממות וחיוך פורח לפתע על שפתיה. הרגשתי בקרבה הגדולה שחוזרת אלינו לאיטה. הפעם לא היה בזה עול – רק חופש ובטחון גדולים מלווים בקלילות משכרת. ראיתי דמעות בעיניה, ניגבתי אותן בפיסת בד קטנה. השמש שקעה. הוספתי עצים לאש.
– ספרי לי איך הייתה לך הדרך, ביקשתי.
היא נשמה כמה נשימות ארוכות ונרגעה. באור הקלוש של להבות התנור, הקמטים לא נראו כלל, פניה היו צעירות ויפות, סיפורה היה נרגש ושקול בו-זמנית כשל משוררת שיודעת לאצור התרגשות גדולה בין מילים בודדות.
"אתמול כל היום הייתה לי תחושה מוזרה של עצב. גופי לא הציק לי, זה לא רגיל כל-כך בשבילי. הסתובבתי בבית בלי מאמץ בסוג של ריכוז מתמשך. סידרתי את כל המסמכים ואת כל העבודות, עשיתי כמה טלפונים ושלחתי כמה מכתבים. היה זה יום מפרך, אך לקראת הלילה הייתי עדיין ערה לגמרי. שכבתי במיטתי בעיניים פקוחות, כדור השינה לא השפיע עלי, כאילו הייתה זו שעת צהריים. אני חושבת שנרדמתי לבסוף. או חלמתי שישנתי. התעוררתי פתאום. פתחתי עיניים ואתה היית לידי. לא אתה הנוכחי, אלא ילד כבן שמונה, רזה, בגופייה ומכנסי טריקו קצרים ובלויים, עם ראש עגול וסימני חבלות על הברכיים והמרפקים, בדיוק כמו בתמונת הילדות שלך, זו עם האופניים. הילד שתק, הביט אלי במבט שלך, חולמני ועצוב קצת. אחר-כך הושיט לי יד. אחזתי בידו בשמחה שלא היה לה הסבר ברור. ואז התרחש קסם. פתאום הגוף שלי היה קל, כל כך קל, התרוממתי ומצאתי את עצמי הולכת אחריך, ואתה, זאת אומרת הילד, מסמן לי לבוא אחריו. הייתי בטוחה שזה חלום, מלא אושר וריחוף. יצאנו. זכרתי שהיה לילה והתפלאתי שבחוץ זרחה שמש. אולי בגלל הוילונות, חשבתי. הלכנו בדרך עפר בין עשבים הצומחים פרא וגדרות עץ לצידי הדרך. בתי כפר ישנים ועצי פרי מאחורי הגדרות ליוו אותנו. ידעתי – אלו מקומות הילדות שלך, מקומות שפעם חלמנו לטייל בהם וגם ידענו, שהעיר הגדולה כבר בלעה אותם לבטח ושאנחנו בעולם של זיכרונות. הלכנו לאורך הרחוב, יד ביד, הילד היה יחף, הוא הוביל אותי בבטחה בדרכי הילדות שלך, הרגשתי נוח ובטוחה לידו למרות שהיית רק ילד. הגדר בצד שמאל נגמרה וראינו וואדי קטן עם עשבים גבוהים, ריחם החריף והמתוק מילא אוויר חדור שמש ותכלת סתיו. כך הגענו לקצה הרחוב שהתעקל ימינה והפך לשביל צר בין גדרות עץ גבוהות, אפורות, שחורות כמעט מגשמים ורוחות. השמש בקושי הצליחה לחדור לשביל ואדמת החמר האדום שלו הייתה רכה וכבדה. ריח טחב ופטריות של עץ מרקיב נדף ועלה בנחיריי. לאט, אמרת, ואחזת את ידי חזק יותר. השביל נגמר במהרה ויצאנו פתאום לשטח פתוח, שטוף שמש, חצוי בוואדיות רבים ובורות לכריית חול וחמר. רחוק למטה ראיתי נהר קטן זורם דרך צינור בטון מתחת לסוללת עפר גבוהה של פסי רכבת, חוצה שמי תכלת רכים בקו ישר וחסר רחמים. אך הנהר המשיך, מתפתל ללא דאגה בין גדות נמוכות וירוקות, קורץ לנו, כמו תמיד, כאילו אני הייתי הילד וחבר המשחקים וידעתי כמוך כל פינה במרחב המופלא הזה, ידעתי את כל הסודות, את ריח העשבים המתחממים בשמש כששכבנו מסתתרים במחבואים ומשחקי מלחמה עם רימוני חמר לח בידיים ואת ריחו של שלג טרי בצהרי חורף לבן. ראיתי נפילה איטית של מליון פתיתים לבנים עד קצה האופק, מכסים שמיים ואוויר מסביב כמסך סמיך וחי, ואותנו, גולשים ללא דאגה על מרבדים רכים, נתקעים פתאום בערמות לבנות חדשות שלא ראינו ולא ידענו על קיומן, מחופרים למחצה בלובן נוצץ, ממלא עיניים ואף, נכנס לנעליים ומאחורי הבגדים המרושלים, וקמים לנער שלג קר מהפנים ומהבגדים ורצים שוב במעלה הגבעה לגלוש עם שריקת הרוח באוזניים.
התמונות עברו מול עיניי כסרט נפלא, ניערתי את עצמי ושוב ראיתי אותך, קטן ורציני, ואת עצמי, אישה מזדקנת, משקל נוצה, מחזיקים ידיים, יורדים בשביל בין כתמי ירוק וזהב, באוויר צח של קיץ מלא בצרצורים של אלף ציקדות שיכורות שמש, מנהלות שיח קולני מכל פינה נסתרת. הייתי מאושרת. לא התאפקתי וחיבקתי אותך. היית קצת מבוהל, כאילו לא רגיל לביטויי רגשות מתפרצים. השתחררת בעדינות ושוב החזקת את ידי, ילד רציני ומאופק. כיבדתי את מנהגיך, אך כל הדרך מטה בשביל המתפתל, דמעות עמדו בעיניי וקרני שמש נצנצו בהם כך שבקושי ראיתי את דרכי. כאשר עיניי יבשו לבסוף, היינו כבר ליד הנהר, במפרץ קטן ושקט. שמש חיממה פיסת חוף חולי וסירה מגושמת קשורה בחבל למוט תקוע עמוק באדמה. הילד נכנס למים וקירב את ירכתי הסירה לגדה, כך שאוכל להיכנס בלי להרטיב רגליים. ראיתי את תחתיתה של הסירה במים, שחורה מזפת לכל אורכה. אני פוחדת מסירות, מספינות שטות, אבל ידעתי שהילד בעצמו בנה את הסירה מקרשים של אורן לרצפות עץ כבדות – החומר היחיד שהצליח להשיג, בנה לפי כל החוקים, יכולתי לסמוך אליו. ראיתי את נצוצי האור על הסחף מעל חלוקי אבן נמים בתחתית הנהר, קרובה כל-כך, והתיישבתי ללא פחד על ספסל – קרש פשוט וחלק. הילד שיחרר את החבל ונעמד בחרטום. המשוט היחיד נראה גדול וכבד מדי עבורו, אך הוא החזיק אותו בביטחון בידיים דקות, ראיתי את שריריו הקטנים פועלים ללא מאמץ ממש, ראיתי איך הוא נותן לזרם המים לסחוף אותנו ורק מתקן מדי פעם את הנתיב לאמצע ובולם במיומנות את הסירה במקומות של סחף מהיר מדי. לא שאלתי אותו לאן מועדות פנינו, עדיין הייתי בחלום, לא רציתי שהוא ייפסק, שייעלם הילד הנפלא הזה, רק הבטתי מוקסמת במשחקי האור על המים השקופים ותנועת הדגיגים המהירים בעומק, על הדפנות הבהירות והמעוקלות של הסירה עם ריח עץ טרי וריח זפת נמסה בשמש, על הגדות הירוקות משיחים ועשבים גבוהים;
נשמתי לרווחה את ריחם המתוק של צמחי מים, מעורב באדים קרירים רוטטים מעל פני הנהר, ראיתי לפניי את דמותו שטופת האור של הילד ולא רציתי שכל זה יסתיים פתאום, שיסתיים החלום כמו כל החלומות הטובים שלי ויתחלף שוב במציאות עגומה ומצערת. מצמצתי בעיניי, אך דמותו של הילד לפניי נשארה יציבה ובטוחה, הוא הסתובב לרגע אלי, כאילו לוודא שהכל תקין איתי, חיוך קל ומעודד הופיע לשבריר שנייה בקצות שפתיו הדקות, הייתה זאת מתנה גדולה ומשחררת ורק בקושי הכרחתי את עצמי לעצור ולא לרוץ לקדמת הסירה כדי לחבק אותו מאחור, להעביר את ידי מעל התספורת הקצרצרה שלו ולבכות, כן, שוב לבכות קצת. במקום זה מחיתי דמעה בוגדנית ושוב הבטתי מסביב כדי לא לפספס רגע מחלום יום קיץ זה.
כמה אפיקי נחל קטנים ואיתנים הצטרפו אלינו, הנהר התרחב, המים היו שקטים וחלקים יותר , והילד נדרש רק למאמץ קל כדי לכוון את הסירה לאמצע הדמיוני של הנהר. עברנו את פרברי העיר עם גני ירק מאחורי גדרות רפויות, עם בתי עץ כהים, צבועים לפעמים בצבעי ירוק או אדמדם דהויים. ילדים נפנפו לנו בידיים והרוח פרעה בשערות ראשיהם. הילד לא הגיב ואני נפנפתי להם חזרה במקומו.
כאשר נגמרו לבסוף בתי העיר וענפי עצים גבוהים ורחבים כיסו את השמיים מעלינו, כאשר אדמת גדות הנהר השחירה ונראתה כבדה מלחות קבועה בצילם, השחירו גם מי הנהר עצמו, קרני השמש לא הצליחו לחדור דרך העלוה הסמיכה והסירה נעה כמו בדמדומי ערב מתקרב. התחלתי לדאוג, אך כבר ראינו אור בוהק בקצה הרחוק של מנהרת החושך הזאת ושובל אור זהוב נמשך ממנו על פני המים עד לסירה ממש. נשמתי לרווחה – החלום לא נגמר עדיין ושוב צפן הפתעות בקצה הדרך.
המנהרה האפלולית הסתיימה ברגע אחד מהיר ופתאומי. אור חזק נשפך עלינו מכל הכיוונים ובדקות הראשונות לא יכולתי לראות מאומה חוץ מהאור המסנוור הזה, ראיתי רק אותו, הוא התנפל עלינו מלמעלה והמצדדים; הנהר, הסירה, הילד ואני עצמי – היינו רק אור, זהב לבן וחמים. כאשר עיניי התרגלו לזוהר המופלא, חזרה הסירה, הילד, חזר גם גופי, אך הנהר – הנהר התרחב כל-כך שאחרי כמה דקות כבר לא ראינו את גדותיו – הוא השתנה, נעלמו גם הבדלי הצבעים בין שמיים וארץ והעולם סביבנו הפך למשיכות מכחול ארוכות, בכל גווני התכלת, הוורוד והסגול, נדמו גם פכפוכי המים. הילד הניח את משוטו וצעד כמה צעדים פנימה, עשיתי כמוהו וצעדתי לקראתו. התיישבנו בספסל המרכזי, הרחב יותר. חיבקתי את כתפיו העייפות ואחרי כמה דקות נעצמו עיניו, הוא הרכין ראשו אלי ונרדם. לא דאגתי. הסירה שטה עטופה בערפילי חלב ללא גבול עם פסים של צבעי מים שקופים. היינו בחלום.
לא ידעתי לאמוד את הזמן. הגלישה שלנו הייתה חלקה. הצבעים סביבנו השתנו, אך האור הרך והבהיר לא נחלש. ראשו של הילד היה מונח בחיקי, זרועותיי חיבקו את גופו הקטן והרזה, לא הרגשתי עייפות ולא רציתי שרגעים אלה הסתיימו.
עברה שעה, אולי יותר, והילד הנפלא שלי התעורר, התיישב על הספסל, שפשף את עיניו הנמות עדיין, הביט אליי, הביט מסביב ושוב הרכין את ראשו על כתפי, ידיו בין הברכיים בתנוחה ילדותית של מנוחה. כך הגענו למרגלות ההרים.
הילד עצר את הסירה ליד אחו ירוק וערפילי. חיבקתי אותו. אל תדאגי, אמר, אנחנו נפגש שוב, רציני כתמיד, שוב ראיתי חיוך קטן בקצות השפתיים שלו, הוא נפנף לי ביד וחזר לסירה, לעשות את דרכו חזרה, לעולמו הפרטי."
מירה נאנחה, הביטה אליי ומחקה מחשבות פרידה מהילד.
– אתה גר כאן הרבה זמן, – היא עשתה איזה חשבון והוסיפה – עברו כבר שבע עשרה שנים.
– כן, אמרתי, הזמן זורם גם כאן, לאט יותר. – הגשתי משקה עשבים ושורשים בקנקן וכוסות חמר פשוטים, – את עדיין יכולה לחזור, אם את חושבת שזה נכון – אמרתי. התכוונתי רק לשמוע תשובה מפורשת יותר.
– אני רוצה להישאר כאן זמן מה. אני עייפה. בחיים שלי היו הרבה טרחה וסבל. עם פשרות רבות. אף-פעם לא הרגשתי חופש כזה, כמו כאן. כשעזבת, חשבתי שאהיה חופשית יותר. זה לא היה מדויק. עכשיו אני אתך ומרגישה ביטחון ושחרור גדולים כל-כך. לא ידעתי שזה אפשרי.
ישבנו קרוב. האש בערה. ראיתי איך מירה מרפה, ראיתי זאת בפניה ובכל גופה. עיניה נעצמו, נשימתה התעמקה. מירה נרדמה.
המתנתי זמן מה, לאחר מכן בזהירות העברתי אותה למיטת פוך לבנה. מירה הייתה קלה, הרבה יותר קלה ממה שזכרתי.
היא תישן כך זמן ארוך. שם, במישור יעברו אולי שלושה חודשים. כאן – הרבה פחות. היא תקום צעירה כמו שהייתה פעם וכמו שתמיד רצתה. היא תבחר לעלות גבוה יותר. אחרי זמן מה גם אני אסיים את תפקידיי כאן ואמשיך בעקבותיה.
לשונות האש נצבו עדיין מעל הגחלים האדומים. נשימתה של מירה הייתה שקטה וטובה. ישבתי בכורסה ליד החלון שבינתיים השחיר לגמרי. ראיתי פתיתי שלג מסתובבים מולי, חלקם נדבקו לזכוכית ונמסו לאיטם לטיפות זולגות. החורף הגיע.
John William Waterhouse, The Lady of Shallot
מְלַקֵּט הארנבות*
עמדנו שם, בקצה מטע התפוחים, שתינו את משקה הבוקר הטעים שלנו, ראיתי ערוגות גדולות של פרחי צבעונים ושמש עולה מעל הים וחשבתי שאי-אפשר שלא להיות שמח כאן , גם אם אין לך עדיין שֵׁם כמו לכולם בטִיקוֹנְיָה .
אתה מגדל גם צבעונים? שאלתי את אוֹלֵף .
לא, ענה אוֹלֵף , את הצבעונים מגדל אוֹלֵב, ידידי. כדאי לך להכיר אותו.
הלכנו בשביל צר בין עשבים גבוהים. טיפות גדולות של טל עדיין נצנצו בהליכתנו. מזווית של אחו קטן ראינו את אוֹלֵב גמד רזה למדי, לבוש מכנסיים קצרים בצבע תכלת וכובע קוֹלְפָּק אדום, מסתובב בין שורות של פרחים גדולים צהובים, סגולים, כחולים, מחפש ארנבות המלחכות עלי צבעונים, בזהירות אוחז אותם באוזניהן הארוכות, נוטל ארנבת בכל יד, ומעביר אותן לשדה הכרובים השכן, שב וחוזר על מלאכתו זו ונראה היה כנהנה ממש להחזיק בידיו את היצורים הרכים והתמימים הללו.
אוֹלֵב מבין ומדבר שפות רבות, אמר אולף, ובין היתר, גם את שפת הצבעונים ושפת הארנבות כמובן.
מעניין מאוד, אמרתי. אוֹלֵב סיים את מלאכתו והתקרב אלינו, הוא לגם להנאתו ממשקה הבוקר שהציע לו אולף חברו, ואני לא התאפקתי ופניתי אליו. האם תוכל לומר לי, שאלתי בנימוס רב, מדוע אינך בונה גדר מסביב לערוגות הפרחים שלך, כך שהארנבות לא תוכלנה לעבור דרכה וכך תחסוך לעצמך עבודה רבה? פתאום הרגשתי שאני מדבר מעולם זר ואחר, ואולי באמת לא מגיע לי שם חדש. אבל אוֹלֵב הקשיב בתשומת לב גדולה ואחרי הרהור קל ענה לי בחביבות:
הארנבות הן הידידים הטובים שלי. נזק רב יכול להיגרם בגלל הגדר. אני לא אוכל לדבר איתן ולתרגל את השפה הארנבית המעניינת והאוהבת כל-כך, הארנבות שחולמות את טעמן של עלי הצבעונים, לא תוכלנה לעשות זאת ובגלל הגדר אולי לא יהיו לי חברים!
.
*קטע מתוך "חג כל החלומות"
**
.
פעם, לפני זמן רב
שני כוכבים נפלו
ממרום
הם גרים עכשיו
ברחוב תפוח 70
עם מרום
.
.
איריסיה קובליו, אקוורל, פרט, 2000
וָרוֹד ודְיוֹ 