תגית: גרא גינזבורג

אחרי הגשמים

          היו אלה ימי סתיו אחרונים ובהירים להפליא. רק לפעמים הסתלסל ענן קטן באמצע השמיים, אך תוך דקות ספורות היה מתפוגג ושוב היו שמי תכלת עמוקה המתחלפת לאיטה בכחול-כהה לפנות  ערב. שמש קרה זהרה על הפסגות המושלגות וקולה של ציפור נדירה פילח את האוויר הצלול מאופק לאופק. היער עמד עירום וכנוע בציפייה מנומנמת, רק רוח עוד העיפה פה ושם איזה עלה אדום ויבש על פני הסלע. גשמי הסתיו הקרים פסקו כבר, הנחלים הקטנים יבשו, אך הצלילות של סוף הסתיו התעקשה עדיין בתמימות שברירית. בערבים, פתיתי שלג בודדים קטנים כגרגירי חול לבנים ריחפו באוויר בפינות מסתור של רוח קרה עד שנחתו, נעלמו לבסוף בסדקים בין שכבות האבן המשחירה.

הימים השקופים והזוהרים ולילות של אור ירח לבן, מלאו גם אותי בציפייה מייסרת. ביליתי את ימיי בהכנות אחרונות לחורף ארוך, אך את רוב זמני הפנוי, ובמיוחד בלילות של נדודי שינה, העברתי בהמתנה מהורהרת, כאילו כל שנות הבדידות שלי כאן, על צלע הר קירח, היו למען אותו ערב של פגישה מחודשת. מירה. צורך ישן שלי לעטוף את עולמה וכל סביבתה בחיבה ורוך לא מרוסן אחז אותי בעוצמה מוכרת. הרגשתי איך אוזל הזמן וגם ידעתי שימיי היצירה שלה במישור הסתיימו בעצם, ידעתי גם את הפחד הלא נשלט שלה בפני הלא ידוע. הכנתי מבעוד מועד את פרידתה מהשפלה.

השמש עמדה מעל הגבעות במערב והירח החוויר מעל, כאשר שמעתי סוף-סוף רשרוש של חלוקי נחל למטה הרחק בקצה הוואדי. ראיתי את צורתה המוכרת עד לכאב של מירה, איך היא מנפנפת לשלום לילד שליווה אותה ומתחילה לטפס במעלה השביל המפותל לכיוון הבקתה. מיהרתי לרדת.

השביל לבקתה קשה להליכה אך מוכר לי היטב על כל נפתוליו. צעדיה של מירה היו מהוססים . היא הביטה לכיווני ונעצרה. ראיתי הקלה בעיניה כאשר התקרבתי.

התחבקנו. פניה היו צעירות מן הרגיל, לובן קל נשקף בהן, רשת דקיקה וסמיכה של קמטים לא מוכרים לי כיסתה את כל פניה וצווארה החשוף, עקבות של עייפות משנים אחרונות נשמרו עדיין על הלחיים ומסביב לשפתיים. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה מקושטת בוורדים קטנים אדמדמים מפוזרים כמו כתמי צבע מהירים מידו של אומן מופלא. שיערה  התפזר ברוח ההררית ועיניה נצצו בתקווה ובציפייה לשינוי רענן. לקחתי את ידה השמאלית, שילבנו אצבעות באחיזה זכורה לנו היטב. הבחנתי בהילה קלה של אושר מסביב לראשה וכל גופה.

 – את נראית מצוין, אמרתי.  בעוד זמן קצר תיראי עוד יותר טוב, בדיוק כמו שאת רוצה, הוספתי.

המשכנו לטפס בשביל. צל של ספק קל הופיע בעיניה, וכאשר עלינו לבסוף למדרגה הראשונה של הבקתה, היא נעצרה לדקה להסדיר את נשימתה, הביטה אליי ישר ושאלה

–  האם אנחנו בחלום? או שאני כבר מתה ? ציפיתי לשאלה הזו ועניתי בכנות:

– לא ממש בחלום, אך גם לא ממש מתה. החיים נמשכים. בואי נסתפק בזאת בינתיים. פתחתי את הדלת והוספתי – את זקוקה למנוחה, חיכיתי לך הרבה זמן. את יכולה עדיין לחזור למישור אם תרצי.

ראיתי בפניה שהמשפט האחרון היה מיותר. נכנסנו.

התנור בער והבית היה חמים. ריח של מרק, התבשיל האהוב על מירה, היה באוויר. הושבתי אותה ליד השולחן, מול החלון הפונה לפסגות. שלג וורוד-כחול נח עליהן בשמש השוקעת. הגשתי מרק חם בצלחות פשוטות, לחם כפרי חמצמץ וחמאה. אכלנו. ראיתי איך היא מתחממת וסומק קל מתפשט על פניה, ידיה ורגליה הקפואות מרוחות ההר מתחממות וחיוך פורח לפתע על שפתיה.  הרגשתי בקרבה הגדולה  שחוזרת  אלינו לאיטה. הפעם לא היה בזה  עול – רק חופש ובטחון  גדולים מלווים בקלילות משכרת. ראיתי דמעות בעיניה, ניגבתי אותן בפיסת בד קטנה. השמש שקעה. הוספתי עצים לאש.

–         ספרי לי איך הייתה לך הדרך, ביקשתי.

היא נשמה כמה נשימות ארוכות ונרגעה. באור הקלוש של להבות התנור, הקמטים לא נראו כלל, פניה היו צעירות ויפות, סיפורה היה נרגש ושקול בו-זמנית כשל משוררת שיודעת לאצור התרגשות גדולה בין מילים בודדות.

 

"אתמול כל היום הייתה לי תחושה מוזרה של עצב. גופי לא הציק לי, זה לא רגיל כל-כך בשבילי. הסתובבתי בבית בלי מאמץ בסוג של ריכוז מתמשך.  סידרתי את כל המסמכים ואת כל העבודות, עשיתי כמה טלפונים ושלחתי כמה מכתבים. היה זה יום מפרך, אך לקראת הלילה הייתי עדיין ערה לגמרי. שכבתי במיטתי  בעיניים פקוחות, כדור השינה לא השפיע עלי, כאילו הייתה זו שעת  צהריים. אני חושבת שנרדמתי לבסוף. או חלמתי שישנתי. התעוררתי פתאום. פתחתי עיניים ואתה היית לידי. לא אתה הנוכחי, אלא ילד כבן שמונה, רזה, בגופייה ומכנסי טריקו קצרים ובלויים, עם ראש עגול וסימני חבלות על הברכיים והמרפקים, בדיוק כמו בתמונת הילדות שלך, זו  עם האופניים. הילד שתק, הביט אלי במבט שלך, חולמני ועצוב קצת. אחר-כך הושיט לי יד. אחזתי בידו בשמחה שלא היה לה הסבר ברור. ואז התרחש קסם. פתאום הגוף שלי היה קל, כל כך קל, התרוממתי ומצאתי את עצמי הולכת אחריך, ואתה, זאת אומרת הילד, מסמן לי לבוא אחריו. הייתי בטוחה שזה חלום, מלא אושר וריחוף. יצאנו. זכרתי שהיה לילה והתפלאתי שבחוץ זרחה שמש. אולי בגלל  הוילונות, חשבתי. הלכנו בדרך עפר בין עשבים הצומחים פרא וגדרות עץ לצידי הדרך. בתי כפר ישנים ועצי פרי מאחורי הגדרות ליוו אותנו. ידעתי – אלו מקומות הילדות שלך, מקומות שפעם חלמנו לטייל בהם וגם ידענו, שהעיר הגדולה כבר בלעה אותם לבטח ושאנחנו בעולם של זיכרונות. הלכנו לאורך הרחוב, יד ביד, הילד היה יחף, הוא הוביל אותי בבטחה בדרכי הילדות שלך, הרגשתי נוח ובטוחה  לידו למרות שהיית רק ילד. הגדר בצד שמאל נגמרה וראינו וואדי קטן עם עשבים גבוהים, ריחם החריף והמתוק מילא אוויר חדור שמש ותכלת סתיו. כך הגענו לקצה הרחוב שהתעקל ימינה והפך לשביל צר בין גדרות עץ גבוהות, אפורות, שחורות כמעט מגשמים ורוחות. השמש בקושי הצליחה לחדור לשביל ואדמת החמר האדום שלו הייתה רכה וכבדה. ריח טחב ופטריות של עץ מרקיב נדף  ועלה בנחיריי.  לאט, אמרת, ואחזת את ידי חזק יותר. השביל נגמר במהרה ויצאנו פתאום לשטח פתוח, שטוף שמש, חצוי בוואדיות רבים  ובורות לכריית חול וחמר. רחוק למטה ראיתי נהר קטן זורם דרך צינור בטון מתחת לסוללת עפר גבוהה של פסי רכבת, חוצה שמי תכלת רכים בקו ישר וחסר רחמים. אך הנהר המשיך, מתפתל ללא דאגה בין גדות נמוכות וירוקות, קורץ לנו, כמו תמיד, כאילו אני הייתי הילד וחבר המשחקים וידעתי כמוך כל פינה במרחב המופלא הזה, ידעתי את כל הסודות, את ריח העשבים המתחממים בשמש כששכבנו מסתתרים במחבואים ומשחקי מלחמה עם רימוני חמר לח בידיים ואת ריחו של שלג טרי בצהרי חורף לבן. ראיתי נפילה איטית של מליון פתיתים לבנים עד קצה האופק, מכסים שמיים ואוויר מסביב כמסך סמיך וחי, ואותנו, גולשים ללא דאגה על מרבדים רכים, נתקעים פתאום בערמות לבנות חדשות שלא ראינו ולא ידענו על קיומן, מחופרים למחצה בלובן נוצץ, ממלא עיניים ואף, נכנס לנעליים ומאחורי הבגדים המרושלים, וקמים לנער שלג קר מהפנים ומהבגדים ורצים שוב במעלה הגבעה לגלוש עם שריקת הרוח באוזניים. 

התמונות עברו מול עיניי כסרט נפלא, ניערתי את עצמי ושוב ראיתי אותך, קטן ורציני, ואת עצמי, אישה מזדקנת, משקל נוצה, מחזיקים ידיים, יורדים בשביל בין כתמי ירוק וזהב, באוויר צח של קיץ מלא בצרצורים של אלף ציקדות שיכורות שמש, מנהלות שיח קולני  מכל פינה נסתרת. הייתי מאושרת. לא התאפקתי וחיבקתי אותך. היית קצת מבוהל, כאילו לא רגיל לביטויי רגשות מתפרצים. השתחררת בעדינות ושוב החזקת את ידי, ילד רציני ומאופק. כיבדתי את מנהגיך, אך כל הדרך מטה בשביל המתפתל, דמעות עמדו בעיניי וקרני שמש נצנצו בהם כך שבקושי ראיתי את דרכי. כאשר עיניי  יבשו  לבסוף, היינו כבר ליד הנהר, במפרץ קטן ושקט. שמש חיממה פיסת חוף חולי וסירה מגושמת קשורה בחבל למוט תקוע עמוק באדמה. הילד נכנס למים וקירב את ירכתי הסירה לגדה,  כך שאוכל להיכנס בלי להרטיב רגליים. ראיתי  את תחתיתה של הסירה במים, שחורה מזפת לכל אורכה. אני פוחדת מסירות, מספינות שטות, אבל ידעתי שהילד בעצמו בנה את הסירה מקרשים של אורן לרצפות עץ כבדות – החומר היחיד שהצליח להשיג, בנה לפי כל החוקים, יכולתי לסמוך אליו. ראיתי את נצוצי האור על הסחף מעל חלוקי אבן נמים בתחתית הנהר, קרובה כל-כך, והתיישבתי ללא פחד על ספסל – קרש פשוט וחלק. הילד שיחרר את החבל ונעמד בחרטום. המשוט היחיד נראה גדול וכבד מדי עבורו,  אך הוא החזיק אותו בביטחון בידיים דקות, ראיתי את שריריו הקטנים פועלים ללא מאמץ ממש, ראיתי איך הוא נותן לזרם המים לסחוף אותנו ורק מתקן מדי פעם את הנתיב לאמצע ובולם במיומנות את הסירה במקומות של סחף מהיר מדי. לא שאלתי אותו לאן מועדות פנינו, עדיין הייתי בחלום, לא רציתי שהוא ייפסק, שייעלם הילד הנפלא הזה, רק הבטתי מוקסמת במשחקי האור על המים השקופים ותנועת הדגיגים המהירים בעומק, על הדפנות הבהירות והמעוקלות של הסירה עם ריח עץ טרי וריח זפת נמסה בשמש, על הגדות הירוקות משיחים ועשבים גבוהים;

נשמתי לרווחה את ריחם המתוק של צמחי מים, מעורב באדים קרירים רוטטים מעל פני הנהר, ראיתי לפניי את דמותו שטופת האור של הילד ולא רציתי שכל זה יסתיים פתאום, שיסתיים החלום כמו כל החלומות הטובים שלי ויתחלף שוב במציאות עגומה ומצערת. מצמצתי בעיניי, אך דמותו של הילד לפניי נשארה יציבה ובטוחה, הוא הסתובב לרגע אלי, כאילו לוודא שהכל תקין איתי, חיוך קל ומעודד הופיע לשבריר שנייה בקצות שפתיו הדקות, הייתה זאת מתנה גדולה ומשחררת ורק בקושי הכרחתי את עצמי לעצור ולא לרוץ לקדמת הסירה כדי לחבק אותו מאחור, להעביר את ידי מעל התספורת הקצרצרה שלו ולבכות, כן, שוב לבכות קצת. במקום זה מחיתי דמעה בוגדנית ושוב הבטתי מסביב כדי לא לפספס רגע מחלום יום קיץ זה.

כמה אפיקי נחל קטנים ואיתנים הצטרפו אלינו, הנהר התרחב, המים היו שקטים וחלקים יותר , והילד נדרש רק למאמץ קל כדי לכוון את הסירה לאמצע הדמיוני של הנהר. עברנו את פרברי העיר עם גני ירק מאחורי גדרות רפויות, עם בתי עץ כהים, צבועים לפעמים בצבעי ירוק או אדמדם דהויים. ילדים נפנפו לנו בידיים והרוח פרעה בשערות ראשיהם. הילד לא הגיב ואני נפנפתי להם חזרה  במקומו.

כאשר נגמרו לבסוף בתי העיר וענפי עצים גבוהים ורחבים כיסו את השמיים מעלינו, כאשר אדמת גדות הנהר השחירה ונראתה כבדה מלחות קבועה בצילם, השחירו גם מי הנהר עצמו, קרני השמש לא הצליחו לחדור דרך העלוה הסמיכה והסירה נעה כמו בדמדומי ערב מתקרב. התחלתי לדאוג, אך כבר ראינו אור בוהק בקצה הרחוק של מנהרת החושך הזאת ושובל אור זהוב  נמשך  ממנו על פני המים עד לסירה ממש. נשמתי לרווחה –  החלום לא נגמר עדיין ושוב צפן הפתעות בקצה הדרך.

המנהרה האפלולית הסתיימה ברגע אחד מהיר ופתאומי.  אור חזק נשפך עלינו מכל הכיוונים ובדקות הראשונות לא יכולתי לראות מאומה חוץ מהאור המסנוור הזה, ראיתי רק אותו, הוא התנפל עלינו מלמעלה והמצדדים; הנהר, הסירה, הילד ואני עצמי – היינו רק אור, זהב לבן וחמים. כאשר עיניי התרגלו לזוהר המופלא, חזרה הסירה, הילד, חזר גם גופי, אך הנהר – הנהר התרחב כל-כך שאחרי כמה דקות כבר לא ראינו את גדותיו –  הוא השתנה, נעלמו גם הבדלי הצבעים בין שמיים וארץ והעולם סביבנו הפך למשיכות מכחול ארוכות, בכל גווני התכלת, הוורוד והסגול, נדמו גם פכפוכי המים. הילד הניח את משוטו וצעד כמה צעדים פנימה, עשיתי כמוהו וצעדתי לקראתו. התיישבנו בספסל המרכזי, הרחב יותר. חיבקתי את כתפיו העייפות ואחרי כמה דקות נעצמו עיניו, הוא הרכין ראשו אלי ונרדם. לא דאגתי. הסירה שטה עטופה בערפילי חלב ללא גבול עם פסים של צבעי מים שקופים. היינו בחלום.

לא ידעתי לאמוד את הזמן. הגלישה שלנו הייתה חלקה. הצבעים סביבנו השתנו, אך האור הרך והבהיר לא נחלש. ראשו של הילד היה מונח בחיקי, זרועותיי חיבקו את גופו הקטן והרזה, לא הרגשתי עייפות ולא רציתי שרגעים אלה הסתיימו.

עברה שעה,  אולי יותר, והילד הנפלא שלי  התעורר, התיישב על הספסל, שפשף את עיניו הנמות עדיין, הביט אליי, הביט מסביב ושוב הרכין את ראשו על כתפי, ידיו בין הברכיים בתנוחה ילדותית של מנוחה. כך הגענו למרגלות ההרים.

הילד עצר את הסירה ליד אחו ירוק וערפילי. חיבקתי אותו. אל תדאגי, אמר, אנחנו נפגש שוב, רציני כתמיד, שוב ראיתי חיוך קטן בקצות השפתיים שלו, הוא נפנף לי ביד וחזר לסירה, לעשות את דרכו חזרה, לעולמו הפרטי."

 

 

מירה נאנחה, הביטה אליי ומחקה מחשבות פרידה מהילד.

 

–         אתה גר כאן הרבה זמן, – היא עשתה איזה חשבון והוסיפה – עברו כבר שבע עשרה שנים.

–         כן, אמרתי, הזמן זורם גם כאן, לאט יותר. –  הגשתי משקה עשבים ושורשים בקנקן וכוסות חמר פשוטים, – את עדיין יכולה לחזור, אם את חושבת שזה נכון – אמרתי. התכוונתי רק לשמוע תשובה מפורשת יותר.

–         אני רוצה להישאר כאן זמן מה. אני עייפה. בחיים שלי היו הרבה טרחה וסבל. עם פשרות רבות. אף-פעם לא הרגשתי חופש כזה, כמו כאן. כשעזבת, חשבתי שאהיה חופשית יותר. זה לא היה מדויק. עכשיו אני אתך ומרגישה ביטחון ושחרור גדולים כל-כך. לא ידעתי שזה אפשרי.

ישבנו קרוב. האש בערה. ראיתי איך מירה מרפה, ראיתי זאת בפניה ובכל גופה. עיניה נעצמו, נשימתה התעמקה. מירה נרדמה.

          המתנתי זמן מה, לאחר מכן בזהירות העברתי אותה למיטת פוך לבנה. מירה הייתה קלה, הרבה יותר קלה ממה שזכרתי.

היא תישן כך זמן ארוך. שם, במישור יעברו אולי שלושה חודשים. כאן  –  הרבה פחות. היא תקום צעירה כמו שהייתה פעם וכמו שתמיד רצתה. היא תבחר לעלות גבוה יותר. אחרי זמן מה גם אני אסיים את תפקידיי כאן ואמשיך בעקבותיה.

          לשונות האש נצבו עדיין מעל הגחלים האדומים. נשימתה של מירה הייתה שקטה וטובה. ישבתי בכורסה ליד החלון שבינתיים השחיר לגמרי. ראיתי פתיתי שלג מסתובבים מולי, חלקם נדבקו לזכוכית ונמסו לאיטם לטיפות זולגות. החורף הגיע.

John William Waterhouse, The Lady of Shallot

John William Waterhouse, The Lady of Shallot

 

מודעות פרסומת

מְלַקֵּט הארנבות*

עמדנו שם, בקצה מטע התפוחים, שתינו את משקה הבוקר הטעים שלנו, ראיתי ערוגות גדולות של פרחי צבעונים ושמש עולה מעל הים וחשבתי שאי-אפשר שלא להיות שמח כאן , גם אם אין לך עדיין שֵׁם כמו לכולם בטִיקוֹנְיָה .

אתה מגדל גם צבעונים? שאלתי את אוֹלֵף  .

לא, ענה אוֹלֵף , את הצבעונים מגדל אוֹלֵב, ידידי. כדאי לך להכיר אותו.  

הלכנו בשביל צר בין עשבים גבוהים. טיפות גדולות של טל עדיין נצנצו בהליכתנו. מזווית של אחו קטן ראינו את אוֹלֵב  גמד רזה למדי, לבוש מכנסיים קצרים בצבע תכלת וכובע קוֹלְפָּק  אדום, מסתובב בין שורות של פרחים גדולים צהובים, סגולים, כחולים, מחפש ארנבות המלחכות עלי צבעונים, בזהירות אוחז אותם באוזניהן הארוכות, נוטל ארנבת בכל יד, ומעביר אותן לשדה הכרובים השכן, שב וחוזר על מלאכתו זו ונראה היה  כנהנה ממש להחזיק בידיו את היצורים הרכים והתמימים הללו.

אוֹלֵב מבין ומדבר שפות רבות, אמר אולף, ובין היתר, גם את שפת הצבעונים ושפת הארנבות כמובן.

מעניין מאוד, אמרתי. אוֹלֵב סיים את מלאכתו והתקרב אלינו, הוא לגם להנאתו ממשקה הבוקר שהציע לו אולף חברו, ואני לא התאפקתי ופניתי אליו. האם תוכל לומר לי, שאלתי בנימוס רב, מדוע אינך בונה גדר מסביב לערוגות הפרחים שלך, כך שהארנבות לא תוכלנה לעבור דרכה וכך תחסוך לעצמך עבודה רבה? פתאום הרגשתי שאני מדבר מעולם זר ואחר, ואולי באמת לא מגיע לי שם חדש. אבל אוֹלֵב הקשיב בתשומת לב גדולה ואחרי הרהור קל ענה לי בחביבות:

הארנבות הן הידידים הטובים שלי. נזק רב יכול להיגרם בגלל הגדר. אני לא אוכל לדבר איתן ולתרגל את השפה הארנבית המעניינת והאוהבת כל-כך, הארנבות שחולמות את טעמן של עלי הצבעונים, לא תוכלנה לעשות זאת ובגלל הגדר אולי לא יהיו לי חברים! 

.

*קטע מתוך  "חג כל החלומות"


**

.

פעם, לפני זמן רב

שני כוכבים נפלו

ממרום

הם גרים עכשיו

ברחוב תפוח 70

עם מרום

.

.

איריסיה קובליו, אקוורל, פרט, 2000

איריסיה קובליו, אקוורל, פרט, 2000


גשם באלפים

(סקיצה)

          לפעמים אני חושבת שהכפר כבר קטן עליי. המרחקים נראים לי קצרים מדי. אני מתניעה את הרכב, מספיקה לחשוב על כמה שורות ראשונות שתקועות לי מהבוקר והופ!, אני כבר ליד המכולת וחייבת לחייך ולהחליף גל, להתרכז במצרכים וההצעות מנומסות של קלאוס, גם הדרך חזרה לא יותר טובה, אני מנסה לחזור ולשנן את הבית הראשון, אבל ריחה של גבינת 'קאייזר' עבור בעלי מפריעה לי, אני חושבת פתאום שאולי היא לא טרייה מספיק וצריך להגיש אותה קרה יותר. ממהרת הביתה והגשם לא פוסק, וודאי צריך להוריד כביסה ולהכניס לייבוש במכונה, ילדים אוהבים בגדים וסדינים מבחוץ, עם ריח של ההר והשלג הרחוק, אבל הגשם כנראה לא ייפסק עד הערב, פתאום גם הבית קטן וצפוף לי וחם מדי, אני פותחת חלון במטבח, הגשם מטפטף על הזכוכית הנקייה ממילא והשורה החדשה קופצת לי פתאום בלי רצוני, אני נבהלת ורצה לחדר ורושמת מהר את כל שלושת השורות ונושפת לרווחה, רצה חזרה למטבח ושוב הגבינה, הכביסה ומצרכים על מדפיהם, רק כאשר אני מגיעה לבסוף לקרש גיהוץ – אפשר להמשיך עם השיר, אף אחד לא יוכל לומר שאני מבזבזת את זמני על דברים חסרי ערך שמעניינים רק אותי ולא תורמים מאומה למשפחה.

 

החלון שזוהר כל היום בחדרי

מכחיל לאט

צובע ערפלים נמוכים בתכלת תמימה

תודה לך, חלוני

בלעדיך איך אדע

 שאי-שם, בחוץ

היה ערב

.

איריס קובליו, צבעי מים, 2005


צ'סלב מילוש. מתנה

.

מתנה

צ'סלב מילוש

מפולנית: דוד וינפלד

 יום כה מאושר./ הערפל נמוג מוקדם, עבדתי בגן./קוליברים נצמדו אל פרח הקפריפוליום.

לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי./לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו./את הרע שהיה שכחתי. /לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני./לא חשתי כל מכאובי גוף./בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים.

 

איני סבור ששירים חייבים לנתח או לפרש. בוודאי לא נצליח להסביר שיר זה, כמו שלא ניתן באמת להסביר את האושר בעצמו או את סיבותיו. שיר, כמו הזה שלפנינו, אינו פועל במישור האינטלקטואלי בלבד, רגשי בלבד, או רק במצלול או מקצב השפה בה הוא נכתב. יש בו מלאות של כל אלה בתוספת של הלך רוח מיוחד במינו ונדיר גם למשורר כמו צ'סלב מילוש בעצמו. ובכל-זאת ננסה אולי להבין את הרגע המאושר כל-כך שהיה כדאי לעצור אותו בשיר של שורה אחת בעצם – השורה הראשונה, כי השאר רק תוספת תיאור של המשורר וסביבתו החומרית והנפשית. והתיאור הוא תיאורה של הרמוניה שבהיעדרות כל הפרעה פיסית פנימית וחיצונית, היעדרות כל הפרעה נפשית או רוחנית. אז האושר בא בעצמו, אין צורך בגורם חיצוני כלשהו כדי להביא למצב הפנימי של האושר הזה. הערפל נמוג ואחריו באה הבהירות הפנימית בערבוב אופייני כל-כך למילוש, ערבוב, בו נעלמים כמעט לחלוטין ההגבלות שבין המטאפורה, הרעיון השירי והמציאות שלא שונה למעשה מכל אלה. הציפור הקטנה באה לפרח בגן, פשוט ובנאלי כביכול, כאילו אומר המשורר – איני זקוק ליותר מזה. ואז בא ההסבר הפנימי. הוא מורכב מכמה גורמים המובאים כגורמים העיקריים לאושר, וכדאי בהחלט לעצור בהם, הם אישיים כמו האושר בעצמו, הם התמצית הקיומית של השקפותיו של המשורר, אולי תמצית חייו אפילו והם מפורטים כאן כמו בנוסחה מתמטית ופילוסופית באחת: א. לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי. ב.לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו.  ג. את הרע שהיה שכחתי. ואולי גם ד. לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני.

נתחיל מ-"לעצמי" הזה. כי "לקנא בו" כבר בנובע ממנו כפועל יוצא. העדר רצון עצמי ששונה מהקיום הפשוט והבסיסי ביותר כמו עבודה בגן, היעדר אנוכיות גדולה או שאפתנות שמובילים לאסונות אישיים ולרוב גם לסובבים, הוא הרעיון שנמצא בבסיסן של רוב תורות המזרח ורוב התורות הפילוסופיות שמציעות פתרון לבעיית האושר הפרסונאלי.  הרעיון שהעסיק כל-כך את כל השואפים הרוחניים של המזרח והמערב, הובא כאן בנוסח שירי פילוסופי ופסקני ברור, ואם המשורר שכח כבר כל רע שנעשה כלפיו או על-ידי עצמו (איזה הישג אישי כביר!), אם לא נשארו כבר כל נקיפות מצפון מן העבר (לא בושתי), האם לא הגיע המשורר בעצמו לאותה נקודת גבול נכספת לכל איש רוח דגול שאחריה נפתח האופק לאין סוף כ-ים כחול ומפרשים? האם לא זאת הייתה מטרתו של המשורר מלהתחילה, במודע או לאו,  והאם לא זאת המטרה של כל שירה בעצמה? פתאום, בשיר הקצר הזה שמתאר את המצב המאושר של המשורר, מובאות שאלות גדולות כל-כך ותשובות פשוטות להפליא לבעיה מורכבת כל-כך כאן במערב הפרוע של רדיפת האושר האישי בכל מחיר, לרוב על חשבון הזולת או ציפייה לאושר ממנו – מקום בו האושר הזה לא אפשרי בעצם. ולסיכום – האם הצגת חווית האושר האישי ועטיפתה בתלבושת שירית מופלאה אינם הכרחיים כדי לומר לנו בדרך הקצרה והחווייתית גם היא, שהאושר הזה אפשרי, שהוא מצב נפשי פנימי שלא תלוי באמת בנסיבות החיצוניות, שגם הדרך אליו אינה תלויה באמת בגורם חיצוני כלשהו? נאמר  גם, שהדרך היחידה לידע שאין בו כל ספק היא החוויה הישירה.

שיר קצר וגבוה. צ'סלב מילוש. מתנה.  

.

איריס קובליו, צבעי מים, 2010


אמליה

          אני מטורפת. באמת. זה בסדר. אני חיה מספיק שנים כדי לומר שלא פגשתי אדם אחד נורמאלי באמת ואני בטוחה שזהו המצב הנורמאלי היחידי. בין כל האפשרויות של אין ספור חריגות נורמאליות, בחרתי לעצמי אחת. ראה איך אני נראית ואתה לא תשאל יותר שאלות. תראה את הכובע הלבן עם תיתורת רחבה על ראשי, לא אוריד אותה, זה חשוב לקונטראסט הנפלא בינה לבין הפאה השחורה המבריקה בסגנון יפני עם שיער ישר עד הצוואר, גזור בקו אלגנטי מתעקל מסביב לפנים, לְבַנות גם הן, עם האיפור הלבן, שאולי נראה לך לפעמים כמסכה של רקדני בּוּטוֹ, אבל ראה איזה טעם סימבולי מרומז יש בכל אלה, תוסיף לזה עיניים שחורות, נוצצות מעוצבות בקפידה עם אותו קו אמנותי אחיד ומתמשך של השיער והגבות המעוקלות המעודנות שמסתיימות בפיתול אמיץ אך קליל ונעלם אי-שם בשלג של הרקה הלבנה מוצלת בהשתקפות של השוליים המגוננות מאור השמש הגסה והאכזרית. והסרט מסביב לכובע, לא שחור – יהיה זה חוסר טעם שידגיש את השעמום שבחזרות הצבע, ולא הצבעוני המטופש והעממי, אלא לבן נוטה לבז' בהיר כל-כך שצבעו הולך ונעלם כמעט במרחב הלבן השולט, אך עדיין מושך את העין המסתקרנת בחוסר הגדרה ברורה. והריסים, אח!, ריסים כבדים  מקוריליאום שחור מעניקים  מראה של עייפות סוגרת עפעפיים ופותח, מבליט את הלובן הטהור של גלגל העין המופלא עם בבתו הכהה כל-כך, קרובה לשחור גם היא, ובכל זאת עם גוון חום כהה לא מוגדר המאפשר לעולמות נסתרים להשתקף החוצה ולמשוך לתוכם כל דבר הנע בקרבתם, כמו אותם חורים שחורים ביקום שידוע לי בוודאות שאינם שונים במהותם מעיניים האלה, הנראות ממרחק רב גם ביום שמש חם ומייגע הזה. ראה את מסכת המצח והלחיים באותו לובן סמיך, קווי מיתר שלהם מצוירים בהרמוניה אחידה המסתיימת אי-שם בסנטר מתעגל ורך ומעודן, ילדותי אפילו עד שכל יד רגישה מספיק לא עומדת בפיתוי, מתרוממת ללא שליטה כדי לגעת ולו פעם אחת בתופעת הטבע האנושי מן הנשגב שאין לה הגדרה הולמת יותר. אך כל אלה, כל אלה רק רקע לשפתיים, מפוסלות ביד אמן חושנית ומלאה, מושלמות כקווי הגבעות בשמש מלובנת אדומה, והאודם, אלוהים איזה אודם מתחצף עם רמז פרובוקטיבי כך ששום גבר, אפילו שתיין אחרון מהשדרה, לא יוכל להתעלם ממנו ונשים מורידות עיניים וסובבות את פניהם בניסיון נואש ליצור רושם אדיש ולהסתיר את העצב בעיניים מהעובדה שבוודאות לא תוכלנה להראות כך עכשיו וכנראה גם לא בעתיד הנראה לעין. אבל עכשיו אתה יורד במורד הצוואר ואני בטוחה שלא תישאר שווה נפש ואולי לא תשים לב שנשימתך נעצרת, ואני בהחלט אבין אותך ואזדהה לא פחות עם הקו הענוג והאצילי, פתוח לתנועת האוויר החם והלח של קירבת הים, הים והשמש יפים אולי בעיניך, אבל אויבים גדולים עבורי, לא כאן המקום לפרט את מלחמתי היום-יומית והעיקשת נגדם, כדי לא להיראות כמו כל אותן נשים שרופות הצוואר והכתפיים במאמצן להראות את אותו מראה נשי של הראש, הצוואר והכתפיים ששומרים על החיוורון הרך והמוארך, בו כל נקודה שהייתה מהפנטת אותך בנעוריי, התווסף אליו היום אותו חום הגוף המסנוור והמעוור שמשאיר אותך עדיין גבר, איש חי ולוחם, אתה לא תמעיט בערכי ותפקידי זה, לא, לא אתה, ובכל זאת כנראה לא תסכים עם דעתי המוזרה אולי שהמשיכה שלך למקומות האלה שלי היא המנוע שמתחבא בתאי הגוף והמוח שלך, בלעדיו אתה מת כאינטלקט וכאדם יוצר, ולא תצליח לבלבל אותי ולומר שכל זה נשי מדי ופרוזאי אפילו, אתה יודע שאין גבוה מזה ושרק כשהשמש מאדימה ושוקעת, כולם יוצאים מחוריהם כדי לראות את שעת האהבה המתקרבת. ראה איך כתפיות השמלה, לבנה גם היא היום, מדגישות את החיוורון הזה ורוחבן מדויק בתכלית  הדיוק שלא תסיט את מבטך המשועמם מהעירום שכבר אין גילוי אחריו, להפך, הן בהתאם לאותה האמנות של הגילוי וההסתרה שרק האיש הנכון יבין מייד שיש כאן סוד מחייב התגלות ושההתגלות הזאת אפשרית. אתה כבר רואה בעצמך שבחרתי היום במחשוף  מועט ביותר כדי להישמר מהאור הלא אנושי הזה, אך גם לתת לאמנות החזייה  לעשות את העבודה ולקבל את הכבוד המגיע לה בגלל אותה הרגשת המלאות והזקיפות החושנית שהיא מזמנת, אחריה כבר משנה הרבה פחות איך הצד הזה של גופי נראה באמת, הוא לא יאכזב אותך גם בחשיפתו המלאה, אני מבטיחה לך, אבל החזייה סללה את הדרך לשם, כי רק האישה האמיתית יודעת בדייקנות רבה את ערכם של הפרטים הקטנים, יודעת שאין הם קטנים כלל, היא חיה את חייה ואת החיים שלך גם ובלעדיה תהיה קטוע וחסר ואומלל עד יומך האחרון ותצליח רק איתה או שתהפוך  אותה למקור סגידה ממש. אבל זה אחר-כך, עכשיו פשוט ראה את הזרועות ואמות הידיים עטופות כפפות רשת לבנות, כמה זה מוזר ומיושן – זה מה שיעלה לראשך מייד, תוסיף לזה גם גרבי רשת תואמות ולא תוכל להתאפק ולומר שאני מוזרה ואפילו מטורפת, איך אפשר להתלבש כך בתל-אביב של יוני, בתקופה המודרנית והרשלנית, ההמונית ובעלת הטעם גרוע, בה חוטפים בגד זול בכמה שקלים וסוגרים את העניין ומזלזלים כל-כך בכל דבר שיש בו יצירה יום-יומית, מתרכזים בגוף כמוצא היחיד והאחרון, והוא רק פרט בתלבושת שלי, ביצירה הזאת של עצמי. אני אמנית, רק שהחומר שאני עובדת איתו הוא אני עצמי, אני מפסלת ומציירת אותו, על פרטי פרטיו, אני מסתירה ומגלה, יש לי אלף כלים ועם הזמן פיתחתי מיומנויות חדשות ומרתקות, אותם שעות שאני לעצמי הם שעות הבריאה העצמית שלי, תוכל לראות אותי בכל עירום שתרצה, אך לעולם לא תוכל להיכנס לחדר העבודה, לסטודיו שלי ללא אישור, כדי לא להרוס את הקסם שבתוצאה הסופית, רק אחריה תוכל לרדת לפרטים, אבל צילו של הכישוף חזק כל-כל שיישאר גם שם והפחד של הגילוי הבנאלי כבר אינו מדאיג אותי כלל. אין ספק, היה זה הפחד שהניע אותי בתחילת דרכי כאמנית, אבל היום, אחרי אלף לידות מחדש, אני מרוצה, ניצחתי את השנים וביומי האחרון אראה בדיוק כמו עכשיו וכשתלמד לאהוב את הטרוף הזה שלי, את הטעם הנעלה של החיים, כל גישה וכל אישה אחרת ייראו לך כרסיסים עלובים ממני, מפסגות האלה של איכות החומר והטעם. אין דרך חזרה, אולי אתה לא יודע, אבל גם שם, בחדר המיטות שלי, תבין שאין פרטים קטנים ולא חשובים, שהתאורה משתנה בהתאם לצורך שלך ושלי, הפריטים הקטנים שנמצאים במקומם הנכון, הסדינים והשמיכות שמבטיחות מנוחה אחרי, גופי המזמין חוויה מתמשכת, גם שיער ערוותי המעודנת והלחות הוורודה  והחמה שבתוכי אומרות לך בוודאות ברורה – אתה בבית ואתה רצוי, תמיד רצוי ואין מקום טוב ממנו. אבל אם לחזור חזרה לרגע זה ממש, השמלה בעצמה, לא צמודה, ללא צל של רישול, ארוכה דייה כדי לא להיות מגוחכת ולרמוז על כל דבר הנכון והרצוי, שלא מדגישה את הרזון המתקרב ומעוררת עניין ברור לאצילות אלגנטית שבאורך, נעליי הסירה השחורות עם ורד בצבע מופלא של חציל מעליהן מזכירים לך שוב ושוב שיש לנו ערך גדול כל-כך ואנושי כל-כך, שהאמנות הזאת היא היחידה שתואמת במלואה למהות שלנו. טרוף? אני מודעת לו.

 

אמליה עומדת בתחנה ליד הבית, מסתכלת עלי בעיניים רעבות ואומרת כל אלה.

או שזה רק נדמה לי.  


רוח מישורים

 

בקר טוב אהבתי,

 

אל תאמרי- תשוקה

אל תאמרי- אהבה מתעוררת

תאמרי- רוח מישורים

היכתה על השפתיים

 

 

22.7.1832