תגית: יום השואה

מצות

  מצות עושים מקמח ומים ולילד בגיל שמונה וקצת לא נותנים לגעת  בבצק ולא להתקרב לתנור רוסי בוער כל כך פתאום באמצע יום אביבי חדור שמש קרירה. כל נשות המשפחה עטופות סינרים פרחוניים השתלטו על המטבח והסלון, לשות בצק עד שלא נדבק לידיים, מוסיפות קמח ופורסות עיגולים גדולים על משטחי פח מגולוון. הילדים מסתובבים בין העננים הלבנים ולא נשאר להם אלא  להמתין בסבלנות גדולה ולראות איך אבא מניח דפי פח על גחלים של התנור הפתוח, סוגר את דלת התנור ומתפלל לארובות שהגויים מהסביבה לא ילשינו לאיזה בעל סמכות שיכור ובסיום תפילתו פותח את התנור ובעזרת כף עץ ענקית המשמשת לפינוי שלג בימי החורף, מוציא מצה גדולה לוהטת מהתנור, מניח על ערימה תופחת של אחיותיה ולפעמים מרחם עלינו ומחלק לנו מהשאריות הקטנות שנושרות פה ושם מתנועתו הלא זהירה כי מאמין באמונתו העיקשת שלפני כניסת החג אסור לאכול מצה, או אולי מחשש מוצדק שבדרך הזאת בסוף לא יישאר הרבה עד ערב החג עצמו. המצה נשברת בקלות על השיניים וטעמה התפל מופלא בעינינו ואי-אפשר שלא לבקש שוב ושוב ולקבל לבסוף במסורה הבלתי אפשרית הזאת. עד הלילה בוער התנור ועד שעות הבוקר הקרות עומד באוויר ריחה המסעיר של המצה הטרייה. ולמחרת מתחילה תהלוכה של הקרובים והרחוקים  שאת חלקם רואים רק פעם בשנה. הם באים עם סדינים לבנים גדולים נקיים מקופלים היטב בתוך תיקים תמימים ואבא מחלק להם מצות ביד רחבה וקושר את הסדינים. הם מחליפים כמה מילים רוחשות ונעלמים מהר בצעדי חתולים מפוחדים וריחן של המצות מתערבב עם ריחו של הפחד שעומד באוויר ואינו מתפוגג עד הערב. חג פסח בפתח. 

עשב

מודעות פרסומת

מכתב זיכרון

 

אהובתי,

היום אין סדנה

המסעדות סגורות

גם הסופרים סגורים

המשוררים המתחילים יושבים בבית

אולי סבא נחום וסבתא לאה מרוצים קצת

יום חם צהוב ואביך היה כל היום

אני שומע אוטובוס כבד למטה ודייסת כוסמת רותחת

צריך להתרגל לאכול לבד

רוח קרה פתאום מהחלון הפתוח

אקרא לחבר

וירטואלי,

וירטואלי לא ייעלב

אכתוב איזה סיפור משעשע

או עמוק ומיסטי

אולי אקרא לסבא נחום

הוא יישב על הספה ובשקט ישיר תהילים

וסבתא תסרוג מטפחת גדולה מפוך

היא תאהב את הכורסא

אנחנו נאכל ביחד

אבל הכוסמת לא קלויה והדייסה יצאה לא טעימה

אולי הם יאהבו  פיתות, זה בוודאי יהיה חדש להם

יש לי תה טוב, ודבש, זה יספיק לנו.

אדליק להם חימום, או קירור.

הם יפחדו לזוז בכל הלובן המוזהב

אבקש מסבתא לגעת בכל דבר, למשש

אני רואה איך היא מעבירה יד על מפת השולחן

על כיסוי מיטה מבד זהב בהיר ושמח

אני רואה איך נדלקות עיניה מכל העושר הזה

היא הולכת לאט, נוגעת אפילו בקירות,

יד כפרית זקנה, שפתיים  מאושרות

עוצרת במטבחון

לא מסוגלת לעזוב את הספלים והצלוחיות עם הוורדים הקטנים,

גם אני אהובתי,

אני משאיר את סבתא במקלחת

סבא מביט מסביב בסקרנות

ניגש לספרים

התנ"ך שלי  מסתתר אי-שם למעלה

הוא מלטף דפים מבריקים מאוירים להפליא

מדפדף ביד מיומנת, נותן כבוד לספר

אנחנו מדברים

הוא ניסה איתי יידיש, זה היה אבוד

אז עבר לרוסית איומה עם מבטא ביילורוסי כפרי כבד

אני מבין כל מילה

אמרתי שאני דומה לו נורא

"ודאי, ודאי" סבתא צועקת כמעט ונכנסת פתאום ובוכה

אני מושיב אותה בכורסא ושולף טישו, רך וריחני

סבתא  מבינה מיד, משתתקת, מריחה ופתאום בוכה שוב, ארוכות

מסתכלת על טישו ובוכה

סבא עומד לידה ומדבר איתה יידיש, היא עונה לו ולא מפסיקה.

אחר-כך אנחנו שותים תה עם פיתות קטנות עם חמאה ודבש

הם נחים קצת בכיסאות מעץ בהיר ואני שוב עושה להם תה בכוסות וורדים.

סבתא נהנית מהריחות, מהכוסות, מסוכר חום ומדבש הדרים מיד-מרדכי

 סבא מקשיב לי ואף-פעם לא אומר "גם את הגויים במידה מסוימת"

הוא יודע לקרוא מחשבות ויודע שאני אוהב אותו ואת סבתא,

עכשיו תמיד יש לי עם מי לדבר וסבתא שמחה ועושה לנו לביבות תפוחי-אדמה

הרגליים כואבות לה ובערבים היא אוהבת לראות תוכניות אופנה בטלביזיה הגדולה בסלון

אני לוקח את סבא לטיילת ליד הים והוא שואל כמה עולה סירה, אולי נקנה ונצא לדייג.

 

הגרמנים והמקומיים הרגו אותם עם גרזן וזרקו לבור. את כולם.

זה היה ב- 1942.

אני נולדתי ב- 1947.

נשארו שתי תמונות ישנות, של סבא נחום וסבתא חיה לאה.

אני באמת דומה לו.

.