מצות עושים מקמח ומים ולילד בגיל שמונה וקצת לא נותנים לגעת בבצק ולא להתקרב לתנור רוסי בוער כל כך פתאום באמצע יום אביבי חדור שמש קרירה. כל נשות המשפחה עטופות סינרים פרחוניים השתלטו על המטבח והסלון, לשות בצק עד שלא נדבק לידיים, מוסיפות קמח ופורסות עיגולים גדולים על משטחי פח מגולוון. הילדים מסתובבים בין העננים הלבנים ולא נשאר להם אלא להמתין בסבלנות גדולה ולראות איך אבא מניח דפי פח על גחלים של התנור הפתוח, סוגר את דלת התנור ומתפלל לארובות שהגויים מהסביבה לא ילשינו לאיזה בעל סמכות שיכור ובסיום תפילתו פותח את התנור ובעזרת כף עץ ענקית המשמשת לפינוי שלג בימי החורף, מוציא מצה גדולה לוהטת מהתנור, מניח על ערימה תופחת של אחיותיה ולפעמים מרחם עלינו ומחלק לנו מהשאריות הקטנות שנושרות פה ושם מתנועתו הלא זהירה כי מאמין באמונתו העיקשת שלפני כניסת החג אסור לאכול מצה, או אולי מחשש מוצדק שבדרך הזאת בסוף לא יישאר הרבה עד ערב החג עצמו. המצה נשברת בקלות על השיניים וטעמה התפל מופלא בעינינו ואי-אפשר שלא לבקש שוב ושוב ולקבל לבסוף במסורה הבלתי אפשרית הזאת. עד הלילה בוער התנור ועד שעות הבוקר הקרות עומד באוויר ריחה המסעיר של המצה הטרייה. ולמחרת מתחילה תהלוכה של הקרובים והרחוקים שאת חלקם רואים רק פעם בשנה. הם באים עם סדינים לבנים גדולים נקיים מקופלים היטב בתוך תיקים תמימים ואבא מחלק להם מצות ביד רחבה וקושר את הסדינים. הם מחליפים כמה מילים רוחשות ונעלמים מהר בצעדי חתולים מפוחדים וריחן של המצות מתערבב עם ריחו של הפחד שעומד באוויר ואינו מתפוגג עד הערב. חג פסח בפתח.
וָרוֹד ודְיוֹ 