משהו מזיכרוני

השביל מתפתל בין הסלעים וצמחיה נמוכה, רעננה מגשמי לילה ורוח לחה מהמפרץ. נעלה לשם לאט עם השביל, נשמור על נשימה סדירה ועל קצב שלא יפריע לשמוע את השריקה הקבועה של הרוח באוזניים, נשב שם על הבד הגדול, גזור ממפרש של סירת דייגים ישנה, מקופל לארבע, נשב עליו כמו פעם, קרוב כל-כך, נתכסה במעיל גשם, שרוול לכל אחד, מעיל גדול מבד עבה משופשף, ונקשיב. לדפיקות  רחוקות של דלי על דפנות הבאר, מתנדנד ברוח קרה מהים, לצליל כהה של חתיכה חלודה של פסי-רכבת שתלויה ליד ביתו של דאפי הזקן, בכיכר המרוצפת היחידה בכניסה לשוק, הרוח מניעה אותה והיא נתקלת בפח, את הקול הזה את גם מכירה כל השנים האלה. היום יום ראשון ולא צריך לצאת לים, שם אמות פעם, כמו קודמיי, מסערה גדולה. נשתה ונתחמם מהרוח ומהגשם ונאכל מעל  מפה פרוסה על דשא ירוק כמו תמיד, ונשתוק יותר, ונדבר פחות, הרבה פחות, כאן הבית, הגבעה והשביל והים ולחות הרוח, פנים שלך ושלי. לא צריך לדבר, הרוח קוראת את המחשבות שלנו ומערבבת אותן ופעם גם אנחנו נתערבב עם הרוח ונשרוק בעשבים ירוקים, ירוקים.

אירלנד, 1924

ציור של Cora Murphy