מטיילי סדנת הזמן

בוקר טוב אהבתי המתוקה,

מטיילי סדנת הזמן כבר עברו בשדרה מוקדם בבוקר,

הם הולכים לאט, כבר אלף שנה,

פניהם לא משתנים, כך גם הליכתם,

לבושם הספיק להתיישן ואפשר לחשוב

שאלה שחקני תיאטרון שהרגע יצאו מהצגת לילה

בדרכם להצגה הבאה, אי-שם בקצה העיר,

הם עייפים, אבל החוזה חתום מזמן

וסיום עונת ההצגות נראה רחוק מאי-פעם,

אולי הוא לא יבוא אף-פעם

התחלתי להכיר אחדים אישית,

לפעמים אני מצטרף אליהם בהליכתי בבוקר,

על גב' רובין כבר סיפרתי לך פעם,

על טינקי, הילדה הבהירה, שקופה כמעט, אספר לך פעם אחרת,

היא מביטה קדימה, כל הזמן קדימה,  

אולי היא פוחדת לאבד את שביל הזמן הנכון,

רק קרול, המטפלת הפיליפינית (?) שלה

זורקת לי לפעמים מילה אחת או שתיים,

ממשיכה לדחוף את העגלה המיושנת,

רואים עליה שכבר לא חושבת על עצמה כלל,

אבל אני לא ממשיך איתם, זה מסוכן,

הזמן שלהם נעצר בשביל שטינקי בוחרת,

הם לא יכולים לחיות אחרת

או למות כמו כולנו

וצער רב אוחז את ליבי בלראותם

מכורים להליכתם, לשקט של הזמן העומד בדרכם,

ולילדה הבהירה המיוחדת – טינקי,

שאי-אפשר לא לאהוב את הרזון הבהיר שלה,

ואת עיניה הבהירות כמוה, שמביטות לנקודה אחת במרחב

והכול סוד, סוד.

 

אהבתי

מעל יפו עוגב

.

אִם לָשִׂים עוּגָב גָּדוֹל מֵעַל הָעִיר בְּאֶמְצַע חוֹרֶף

חָשׂוּף לְכָל צְלִיל נִשְׁמַע וְלֹא נִשְׁמַע לְאֹזֶן הָאָדָם

הָאִם לֹא תהיה זֹאת סִימְפוֹנְיה מִסְפָּר אָחָת לְעוּגָב וְיָפוֹ  

שֶׁלֹּא נִשְׁמַע כָּמוֹהַ בָּעִיר הַוְּרֻדָּה שֶׁשָּׁמְעָה כְּבָר הַכּוֹל

 

טִיפּוֹת הַגֶּשֶׁם עַל חַלּוֹנִי יִשָּׁמְעוּ אָז כְּפֵיוֹת רוֹקְדוֹת עַל בִּימַת הַזְּכוּכִית

נְשִׁימָתֵךְ בְּמִיטָתִי תהיה לְקוֹנְצֶרְט שֶׁל אֶלֶף כֵּלִים מֻפְלָאִים

מִלְמוּל מְקָרֵר בְּפִנַּת הַחֶדֶר יִשָּׁמַע כְּמוֹ שִׁיּוּט שֶׁל סַיֶּרֶת רְכָבִים רַכִּים

וְיָדִי חוֹלֶפֶת עַל קַו הַיָּרֵך תַּשְׁמִיעַ צְלִיל אָרוֹךְ שֶׁל צֶ'לוֹ בְּמֵיתָרוֹ שֶׁל בָּס

.

.

מדריך תליית כביסה לגבר

   אתה לא חייב לכבס ביד.  נכון,  גם דברי צמר חייבים כביסה ובמכונה אפשר לעשות זאת. אל תחכה שהיא או מישהי אחרת תעשה זאת במקומך. אתה גבר עצמאי ותהיה כזה גם בעתיד. תמיד. רק תפריד בין הכביסה הלבנה לבין  הצבעונית. ותשכח ממכבסה ציבורית. אל תחשוב שתשב לך באיזה בית-קפה עם הספר והכול יהיה פשוט וקל. אני אומר לך – תשכח ממכבסות וגם מניקוי יבש, אלא אם כן יש שם מישהי שמעניינת אותך. אבל זה סיפור אחר, אין לזה קשר לכביסה. אל תנסה לשכנע את עצמך שאתה אדם קטן וצנוע ואין לך הרבה בגדים ואתה בכלל לא מלכלך כל כך. דבר ראשון שאתה חייב לדעת עכשיו שאין שום קשר בין כמות הבגדים וכמות הכביסה, אף פעם לא היה, ובוודאי אין לזה שום קשר לצניעות או חוסר צניעות שלך. החדשות הגדולות הן – יש לך המון כביסה. הרבה יותר מאשר לאדם רגיל. תבין זאת בהמשך. קודם כל, אם אתה רוצה לנקות את הראש מהחיים הקודמים שלך, דבר ראשון שאתה צריך באמת זאת מכונת כביסה חדשה. קח את עצמך בידיים, תפסיק לפנטז ותתקין את המכונה החדשה, תקנה אבקת כביסה טובה, מרכך וחומר לניקוי כתמים. תשכח ממייבש, זהו רעיון אמריקאי מטורף, הוא לא מתאים לאקלים שלנו ויהפוך את כל הבגדים שלך לסמרטוטים ובדרך גם אותך וזה ממש לא מתאים לך.  אז תשכח מכל הרעיונות הטכנולוגיים שלך, הם לא יעשו את חייך קלים יותר, ההפך –  צערך יהיה גדול יותר משחשבת. אז בוא נחזור לענייני הכביסה ותליית הכביסה כי יש לזה סיבות רבות ומטרות נעלות.

אם אורך המרפסת שלך חמישה מטרים ואין לך מסתור כביסה, כמו שזה בדרך כלל משום מה אצל  רווקים,  משוך חבלים טובים שלוש פעמים, גם פעמיים יספיקו, אבל תעשה שלוש, אני אומר לך.

   עכשיו עליך לדעת דבר-מה חשוב ביותר. וקבל זאת כתשתית בדרכך לאושר העליון. חולצה, תחתונים וגרביים מחליפים כל יום. מכנסיים – פעם בשלושה ימים לפחות. עליונית או מעיל – פעם בשבוע לפחות. כל אלה חייבים להיראות חדשים תמיד. קנה בגד חדש פעם בחודש. ופעם בחודש זרוק משהו ישן או בלוי. כל כתם על הבגד הוא כתם על הפרצוף שלך. אתה מבין אותי. דינן של הנעליים לא שונה. אם הנעליים שלך נראות כמו חסר בית בדלהי, אז חדשות לי עצובות עבורך – אתה חשוב כמת.

ומה עם סדינים, ציפיות, כיסויי מיטה, מפות שולחן ושטיחונים? אתה יודע שיש לך בעיה רצינית ביותר. זאת הבעיה המרכזית של כל הצרות שבחייך. מובן מאליו שאת כל אלה אתה מכבס ומחליף פעם בשבוע לפחות, אולי לא כולל כיסוי מיטה, זה תלוי. מובן גם שאתה לא תיכנס למיטה מסריח מזיעה, סיגריות או סתם ריח עירוני אחר. יש כאלה שאוהבות ריח של זיעה, אל תסמוך על זה, ותהיה בטוח שאם כן – זה עדיין לא זיעה שלך, אבל אם זה יקרה לך פעם, תדע – יש סיכוי שהיא סובלת אותך וחצי דרך לאוורסט כבר עשית, אבל אל תשכח שרוב המטפסים נכשלו בחצי השני. זה הרי טבעי וברור.

אז ככה. אם בבוקר ברור לך מעבר לכל ספק שהאישה הזאת לא תיכנס יותר לביתך, דבר ראשון שעליך לעשות זה  לכבס את כל הבגדים שלך, את כל כלי המיטה, את כיסויי מיטה, לאוורר את כל השמיכות והכריות בשמש באוויר הצח, כולל כורסאות וכיסאות שהיא ישבה או שכבה עליהם, לכבס את מפת השולחן, לאוורר את הבית כמה שעות, לשטוף ביסודיות את כל הכלים, לפזר ריח טוב, לשטוף ריצפה בקפדנות, לשאוב אבק מהשטיח ובפינות הבית, לעשות לעצמך מקלחת טובה, לעבור על כל הבית, לסדר ולנקות, להוריד אשפה, וכל זה למה? כדי שמחר תוכל להמשיך לאותן הפסגות המושלגות והנוצצות מרוב אושר ועושר. רצית להיות גבר עצמאי ובלתי תלוי רגשית. אתה רוצה משהו כמעט בלתי אפשרי – משהו שבטעות קוראים לו אהבה גדולה, שהיא בעצם משהו מעבר לזה. זה  מצד אחד, ומאידך אתה רוצה להיות גבר עצמאי ובלתי תלוי באף אחת. אז עכשיו אתה מתחיל להבין למה יש לך יותר כביסה מכל גבר נשוי. וטוב שכך. אז בוא נהיה מעשיים כמו שאנחנו באמת.

כשאתה תולה כביסה, אל תכעס, אל תאמר: בשביל  מה אני צריך לעשות את זה, וכל מיני  מחשבות מסוג זה. זו טעות. תירגע ותהנה מתהליך. תליית הכביסה זאת אמנות בפני עצמה ואתה תהנה מזה כשתלמד. גם חייך הם אמנות גדולה כפי שאתה יודע ולא דבר מעצבן כפי שאתה חושב כרגע, ותליית כביסה היא אמנות מדהימה, יותר טובה מפיסול בקרח ובניה בחול הים. ויש בה  סיפוק וגם תגמול, תגלה זאת בעצמך.

דבר ראשון, יש לעבור במטלית לחה על החבלים, הרבה פיח ואבק בעיר הזאת ואחרי שעבדת קשה, תהיה מזועזע אם בסוף תגלה שאת רוב הכביסה תצטרך לשטוף   מחדש אם לא תעשה כפי שאני ממליץ לך עכשיו. אז קודם כל מטלית. גם על המחשבות שלך. ממש ככה. התחלה טובה.

קנה לך גיגית בצבע אדום ובגודל מתאים לארון הכלים שלך. צבע אדום נראה טוב על רקע צבעי שמיים, גם בקיץ וגם בחורף. חשוב רגע, גיגית אדומה בקומה שש (נניח) על רקע שמי חורף סגולים, כהים, קודרים – זה יעשה לך טוב בעיניים. ואתה כבר מתחיל להבין אותה. תוציא את הכביסה מהמכונה ישר לגיגית וצעד לך למרפסת בטכס מלא משמעות, כי אתה מביא אודם לשמי חורף, זה אלוהי.

תניח את הגיגית עם הכביסה על שולחן עץ צבוע תכלת ליד כסאות בצבע תואם (מה?,  אין לך? אתה נראה לי ממש בדיכאון, מסכן…)  ותנשום. זה רגע מאושר בחייך. ולא היחיד.

תנשום את ריחה של הכביסה הרטובה מעורבב בלחות של רוח ים קרה מעורבבת בריחו של אספלט רטוב אחרי הגשם מעורבב בעוד משהו שאין לך הסבר, ואתה כבר מרגיש את הטעם של הרטיבות הזאת על לשונך ובחלל הפה, הטעם מעורבב במשקה האיטלקי האדום המרגש והמסעיר הזה מבית-קפה למטה, זה יזכיר לך משהו ואתה מתחיל להבין אותי, תודה לך.

נער כל פריט בניעור אנרגטי אחד או שניים לפני שאתה תולה אותו, אל תחסוך באטבים ואל תתחכם בכלום, פשוט תתלה בקצוות כך שיהיו פחות קיפולים ושכבות וקצת תמתח על החבל אם זה אפשרי. זה הכול. אל תהיה מפגר ואל תתלה דבר על דבר כדי לחסוך במקום, אתה רק תפסיד מזה. ראה, זה תלוי אחד ליד השני, לאורך המרפסת, פשוט כל-כך, לא מושלם בכלל, החבלים שוקעים, צונחים בגלל הכביסה, עושים קשת, אז מה? ניסית פעם לאהוב מישהי מושלמת? אתה רואה, אפילו לא ניסית. בסוף אנחנו נבין אחד את השני מצוין.

כאן אנחנו מגיעים למשהו שהוא שיא. נניח בטח תלית את כל הכביסה הלבנה בצבע שנוטה למוזהב קליל. ואנחנו מבינים בדיוק למה זה כל-כך קרוב ללבך וחגיגי כל-כך בעיניך. כל הסדינים והציפיות שמפרידים בינך לעולם החיצון עכשיו מעניקים לך הרגשת קירבה וביטחון. אבל תשאיר מקום אחד פנוי. ממש פנוי שם באמצע וקצת ימינה. רגע  האושר הגדול מגיע. קח את הבד לשמלת הסארי שקנית במזרח  והיום החלטת לכבס סוף-סוף, הוא בצבע יין אדום כהה באורך חמש מטר עם ערבסקות רחבות מזהב בשני הקצוות ופס צר יותר לכל האורך, ותתלה שם. תפרוס אותו קצת, לא חשוב. תהדק לחבל. ועכשיו לך הצידה. תביט במעשה ידיך, בשמיים מעוננים מעל, תוריד את הגיגית מהשולחן ותכנס הביתה. שתה כוס קפה, תאכל כריך עם גבינה ורוקט, תביט החוצה דרך החלון הגדול למרפסת, תראה את הכביסה המתייבשת לאט, תראה את הכתם הנפלא של הסארי נע ברוח. יש לך בית. עשית אותו.

תראה, אם תשאיר את הכביסה ללילה, אני אבין אותך. להתעורר בבוקר ולראות שוב את היצירה הזאת זהו פיתוי לא קטן. רק קח בחשבון שתיאלץ לצאת מהעבודה בצהריים כדי להוריד. כי אם תחזור כרגיל מאוחר, הכביסה שוב תהיה לחה ולהשאיר את כל זה ליומיים זה ממש אווילי ופתטי.  אבל תעשה מה שנוח לך ואל תתעמק יותר מדי, אלו רק סמלים, אתה יודע. אז חמישי בלילה או שישי בבוקר זה בסדר מבחינתי, אבל אתה תעשה את החשבון ותחליט.

 

ועדיין לא דיברנו באמת על להוריד. אתה תהיה טיפש גדול אם תעשה זאת בחיפזון. כי אתה שוב תפסיד. כך מפסידים גם את החיים, ואני לא צריך לספר לך את זה. אז תוריד, כאילו יש לך את כל הזמן שבבריאה ויש לך, כפי שאתה יודע. תוריד ותריח. זהו ריחו של ניקיון, ואילו לאושר היה ריח הוא בוודאי לא היה רחוק מזה של הכביסה שלך, אז תקפל, תריח ותשתוק. כמו דבורה שהגיעה לצוף, שותה וכבר לא מזמזמת, לא צריך. אז תשתוק ותגהץ לך כמה חולצות למחר.

 

דיברנו קצת, מה יש. 

6:20

בשעה הזאת עדיין ישנת כנראה. בפעם הראשונה התעוררתי כרגיל ב- 5:30, אבל על כך אספר לך בהמשך, בינתיים אתחיל מהסוף, מ- 6:20, בדיוק, כי דקה או שתיים אחרי זה כבר סיפור שונה וכרגע לא אצליח לספר לך כל דקה ודקה. לא, לא אמרתי שהיא, זאת  אומרת 6:21,  לא הייתה ראויה או ראויה פחות, להפך, גם היא הייתה ראויה באותה מידה, אבל הן מתחלפות מהר מדי ואני חייב לעצור אחת מהן ולהניח לאחרות לחלוף בינתיים ולחזור אליהן מתישהו כשהזמן הזה יהיה יותר בשליטתי, ואין ספק שאגיע לשם כמו כולנו ואת יודעת שאין בכוונתי לשנות זאת בינתיים. אז נתחיל מ- 6:20.

עכשיו חורף אצלי ואולי את קצת מכירה מה עושה לאדם חורף ביפו, במיוחד בבוקר המוקדם הזה – השמש בעלייה אי-שם מאחורי העננים שאתמול הביאו כל-כך הרבה גשם. אני לא מבין איך להקה של סנוניות הנמל מסתדרת על עץ הפיקוס העתיק, הראשון בשדרה, למה בחרה דווקא את העץ הזה, אני יודע שיש שם בערך ארבע להקות קטנות יותר וביחד הם רבּים כך-כך שלפעמים ממש משחירים לי את החלון ואת האור האחרון של היום השוקע והים נורא מפחיד אותי בערבים. כמו כנף של ציפור ענקית  נחה על המים, אני יודע שיש שם מים, אבל הציפור – שחורה. אז ענני גשם כבדים הסתירו את האופק ואני לא מבין איך הסנוניות יודעות שקצה האודם עדיין שם רחוק מאחורי העננים, והן במעוף לא פוסק, מתפצלות לשתים, שלוש, ארבע קבוצות ומתחברות שוב ללהקה גדולה, הן מתקרבות לחלוני ומתרחקות במהירות בקווים מעוגלים וכל-כך ביחד שנדמה כאילו מנוהלות בתוכנה מושלמת של מחשב סופר-מהיר, ואני הרי יודע שאין מחשב כזה, מספיק ניסיתי ולא מעט נפעמתי, אבל תמיד ראיתי פגם, והפגם הזה היה האדם שמאחורי, אבל הן מושלמות, ואני לא רוצה להשתמש במילה 'מופלאות', הן כבר על העץ, אני שומע את קולותיהן, הן מדברות, כולן ביחד ועושות לי 'בית', 'בית', 'בית', ואם הייתי רגיש כמוך בוודאי הייתי מתרגש מאוד, לוקח להן שעה ארוכה להירגע מהיום הארוך, זאת את מכירה וּודאי תביני יותר טוב ממני.

אבל עכשיו שש ועשרים בבוקר והן כבר מזמן התעוררו ועפו, אני לא יודע לאן, אולי לראות את הזריחה, אני הייתי במקומן עושה אותו הדבר, כי העננים מאתמול חזרו. צריך להיות הלום שינה כמוני כדי לדעת לראות כמוהן, דבר אחד ובבת אחת את כולו. כי העננים הסתדרו בשורות-שורות עם מרווחים גדולים, השורות הארוכות והעננים בצבע ורוד בלתי-אפשרי והמרווחים בצבע טורקיז לא אפשרי גם הוא, לצבעים האלה כלל אין שם באף קטלוג של צבעי מים, ראיתי לא מעט כאלה, הם לא נמצאים שם, אולי רק בחורף שלי ב- 6:20 בבוקר וגם זה למשך פחות מדקה. לכן, זהו הדבר הראשון שרציתי לספר לך, כי אם יום אחד תרצי להתעורר ביחד ולראות את הטורקיז ואת הורוד האלה, בוודאי לא תוכלי לחזור יותר למיטתך כמוני בתקווה להחזיר עוד כמה דקות חוב לאלוהי השינה.

כי היה זה כמעט שעה לפני כן ואני התעוררתי בפעם הראשונה ב- 5:30 כפי שכבר אמרתי לך, איני זקוק לשעון, פשוט פעם אחת לפני שנים רבות אמרתי לעצמי שאתעורר בשעה זאת כדי להספיק להתקלח לפני כולם, להחליף לבגדים נקיים וללכת בשבילים רטובים למפגש של הבוקר, מאז דברים רבים השתנו ורק אני מתעורר עדיין באותה השעה עם אותו האור הראשון ואיכשהו אותו עורב על עץ אשוח ממול הפך ללהקה של הסנוניות המופלאות, ולי אין לצערי מלה אחרת עבורן, אני מביט עליהן זמן רב בהשתאות בלתי פוסקת כבר ימים ארוכים, בשעה זאת הן רובן כבר לא כאן, אני שומע רק כמה מהן אומרות עדיין 'עכשיו', 'עכשיו' ובאמת מתרוממות כל אחת לדרכה, מכוּונות למטרה ברורה ולמקום הסודי והמזין, אני מביט על גלי הים שבאמת נרגעו מעט מאתמול ואומר לעצמי שהייתי מוכן לצאת וללכת על המים רחוק רחוק באיזה קו ישר, תמיד אהבתי קווים ישרים ופעם אפילו מצאתי שיטה מתמאטית שמוכיחה מעבר לכל ספק ששני קצבות של הקו הזה מתקרבים ונפגשים בסופו של דבר, רק שהדבר הוא באין-סוף. אבל עכשיו באמת חורף בחוץ והבקשה היחידה שלי שלא יהיה לי קר בדרך ופתאום הוא בא ואומר שלא יהיה לי קר כלל, להפך יהיה חמים בהתחלה ונעים בהמשך בהתאם לצורך. בסדר אני אומר ואנחנו יוצאים לדרך והוא לא מפריע לי לחשוב על כל דבר שעולה בדעתי, איני שומע אפילו את מחשבותיו ובעצמי פוסע לעט בקצב שלא קוטע לי את הסיפור, רגליי נוגעות במים, מוגנות נעליים קלות ולא חדירות לרטיבות ומלח, ברבורים קטנים שראיתי מרחוק מביטים בחיבה, גם אני מחבב אותם וכך אנחנו הולכים, אני בקו הישר המדומה שלי והם מתרוממים ומצליחים להתגלגל מעט לכיוון החוף, ואני לא אומר להם דבר כי גם הם צריכים להישבר פעם על החוף וגם לא בא לי לעזוב את הסיפור לרגע, שיהיה זה סיפור ילדים, כי סיפורי מבוגרים תמיד מסתיימים באיזה אסון או שבר או לפחות ברמז לאפשרות כזאת, וסיפור ילדים שלי יכול להתחיל ברמז על אפשרות למשהו רע ותמיד בדרך הפלא הכול מסתדר בסוף  ואפשר לחגוג את החיים, אז מבחינתי זאת האפשרות היחידה לצאת בשלום מהחוף וללכת בקו ישר בים הפתוח שכל-כך משחרר מריחות של השדרה ומריח הדגים והשום של המטפלת הפיליפינית של השכן הזקן בכיסא גלגלים, שקורא לה קרין ואף-פעם לא שוכח להציג אותה כאשתו, הבן שלו קצת יותר צעיר ממני, מביט בי במבט חטוף ויש לו פוקר-פייס של איש עסוק. אבל אנחנו כבר רחוק בים והגלים רחבים ושקטים יותר, אני לא מרגיש קושי לעלות ולרדת בין הגלים, צועד בלי להתחשב בהם וקטעי הסיפור שלי עולים ושוקעים על דפי הזיכרון, הגיבורים שלי מבקשים לחיות את חייהם במלואן ואני חושב איך לספר אותם בכל-כך מעט מילים ואנחנו עושים כל-מיני קונצים ביחד וכל דבר מופלא ברור וטבעי לנו, ממש כלום, אני מסתיר חיוך רחוק בקצה העין, הם יודעים זאת ועושים כמוני וכאשר נגמר הסיפור והמשפט האחרון מוסכם על כולנו, אפשר להרים ראש והביט לצדדים. אז אני רואה שכל הדרך הזאת לא הייתי לבד, שהוא כל הזמן שתק לידי, הלך במקביל ושמר מרחק, אבל עכשיו סיימתי ורציתי להחליף איתו כמה מילים. אני מעביר את תשומת הלב שלי אליו והוא מייד יודע זאת ופותח פתח רחב בחלל בינינו ואנחנו עוד שותקים מעט שנינו, לא ממהרים, המחשבות שלו בהירות ולבסוף אני פותח ואומר שלא קר לי בכלל למרות החורף והרוח הקרה, להפך, הקרירות נעימה ואני מרגיש ממש מוגן בבגדים המצוינים האלה. כן, הוא אומר לי, הוא לא ממהר וגם כלל לא איטי, ההשהיות והכניסות שלו מדויקות כפי שתמיד רציתי מעצמי, כן, הוא אומר, אמרתי לך,  אתה יודע, איני מבטיח דבר, ומי יכול?, אין לי צורך לשקר לאף אחד, בוודאי לא לך. הוא השתתק לרגע וראיתי אותו חושב משהו, בדיוק כמוני, ואחרי הרהור קצר אמר, ספק לי, ספק לעצמך, מעט דברים אפשר להבטיח, אפילו כאן, ובוודאי לא שם, על החוף שלכם, ופתאום, את יודעת איך זה קורה, שנינו חשבנו אותה המחשבה, שבאמת מעט מהדברים שאפשר להבטיח תקפים אצלו וגם אצלי שם, על החוף שרועש קבוע כל-כך, ולא להפך, בכלל לא להפך, ובכל זאת יש שם משהו קבוע באמת, זה הרעש הבלתי-פוסק ושגם לזה יש סיבה, סיבה טובה, אפילו שאיני יכול לפתוח חלונות לשדרה כדי שהרוח תכנס בחופשיות ותפסיק סוף-סוף לשרוק וליילל כמו איזה חיה אבודה והציפורים לא יפחדו יותר ממנה ויוכלו לצאת מסבך של ענפי עץ הפיקוס הארץ-ישראלי העתיק הזה ונוכל סוף-סוף לעוף ולהתחמם ולהפסיק לרעוד מכוסים בכנפיים ונוצות קלילות.

המשכנו עוד שעה ארוכה על הגלים, השמש התחילה לעלות מאחורי ענני דיו כהים, פתאום הכול השתנה, הרמתי את עיניי, רציתי לשאול, אך רק אמרתי שבאמת לא קר לי עכשיו, אבל הוא הבין הכול ואמר בלי לחשוב כמעט, כן, עשינו כבר דרך ארוכה, אבל אל תדאג, אתה תחזור לשם מהר, הרבה יותר מהר ממה שחשבת, בשביל זה אני כאן, וטוב שדיברנו. ראיתי רסיסי צחוק בין קמטי העיניים שלו ובאמת חשבתי כמוהו שלא ממש דיברנו, שהחלפנו אולי מילים בודדות, אבל אף פעם קודם לא קרה שדיברתי עם מישהו כאילו עם עצמי, כמו שסיפרת לי פעם על הזמרת שעושה מיקס כל כך מושלם בין כמה מהקולות של עצמה, שאפשר באמת לחשוב שמקהלה שלמה שרה בדיסקים שלה.

את רואה, אני כאן ולא נעלמתי באופק עם האיש הנחמד הזה.  אבל כבר הרבה אחרי שמונה ואולי באמת לא כדאי לאחר. כאן, על החוף, אנשים חושבים בדרך מסוימת ולא כדאי להפר חוקים.

אז בוקר טוב לך, אהובתי.

3.3.2012

אקוורל: איריסיה קובליו