תגית: לילה

טיול עם כלב בליל ירח

כל ערב, בשש וחצי

השכן מימין מנגן צ'לו

מיתר ארוך

מושך את המאור הכתום מטה

 

          בוא, כלב חמוד. הלילה קורץ לך. גם לי. היום יצא לו קונטראסט טוב. איזה חדות! בטח DPI 9600. אחרי אלף של ככה-ככה, סוף-סוף יצא משהו טוב. אפילו כתמים על הירח. איזה קיטש! בהיר מאוד ולבן. מציץ בין ענפים בירוק כהה. קומפוזיציה מושלמת. ממש חורשה בוורינדוואן [1] . מעוף עטלפים דוממים. ציפור לילה –  צוויץ, צוויץ. שותקת. ושוב – צוויץ, פה ושם. כתמי אור של פנסי רחוב, רדומים. לרגע  אפילו רוח קרירה, שיהיה  כאילו. בימוי מצוין, אין ויכוח. אחרי יום מיוזע, בוס צעיר, להוט . אשתו שוב בהריון, מתעצבן. מטרטר כל חמש דקות בטירוף. ביס נתקע בגרון. ועכשיו מערכה שלישית, מנחמת. איזה צחוק! להעלות אדם תמים על המכונה העצומה הזאת, עם סוכריות צבעוניות, הסיבוב המשוגע הזה. וקצת נחת. רזולוציה, קונטרסט, קצת רוח,  שלא יֵרֵד מהפסים. עובדים עלינו. מה זה עובדים, חבל לך על הזמן. כמו נסיעה בהודו. איזה רוח ואיזה נסיעה. כל רגע אחרון בחייך. תחזיק את ידה. לפחות לא תמות לבד. נתפסת בין משאיות, אופניים, ריקשות, איך תרד עכשיו באמצע החיים?   אז תסתובב. קח לך איזו  תקווה אחרת. אולי שבועיים על הר בשוויץ. שם יש קונטראסט רוב הזמן. רק שהירח שמן יותר. הבוס לא פה. אורב מרחוק.

בוא, כלב. על מה אתה חושב? הדשא ירוק,  עם ריח עשבים מתקררים. לא אכפת לך,  אני יודע. יש שם אלף ריחות. בכלל לא ירוקים, אני ואתה הולכים ביחד. בעולמות אחרים, לא דומים בכלל. מה זה בימוי טוב. אבל  אתה יודע, אני באמת אוהב אותך,  ולא אכפת לי להרים את הקקי שלך. בוא נסכים –  אתה מחבב אותי. אני אף פעם לא מרגיז אותך,  כי אתה לא מבין הומור. גם אני, בעצם, לא כל-כך מבין את ההומור הזה. שישים שנה מסתובב ולא מבין. כל רגע יכול איזה דרנצ', קוונצ' וגמרנו. קצת כואב, אחר-כך שוכחים וזהו. מחליפים הצגה. חובות פה, חובות שם. צריך לחזור, לשלם איזה מינוס בינינו, איך תרד?

          אתה לא חייב לסמן כל מקום בולט. עזוב  את התחרות הזאת. אל תתחרה. זאת הבעיה שלך. לא חייבים להוכיח כלום. יש לך מה להגיד? תשאיר משהו. אחרים יבואו אחריך. יריחו חמישה אחוז. גם להם יש מה להגיד. לא נשאיר חובות. אחרת יימשכו אותך באוזן, לא תברח. גם בין המימדים.  כשזמנך יגיע, תבקש. כמו שהצלתי אותך ממוות, אציל אותך גם מהחיים. לא נהיה מטרד נודף ריח רע. נשאיר זיכרונות רומנטיים,  מעורפלים. ריח אפטרשייב נחמד. נעזוב בריאים. תוך רגע. קבענו.

          בוא, נלך הביתה. תחלום על איזה עצם. גם אני. אתה יודע, בוא לא נחזור. מספיק. נלך למירהביי[2],  אחריה. הבמאי כלל במחזה הזה גם קוברה וגם רעל. וגם ביקש שנקפוץ לנהר. היה מחזה טוב. אפילו הבוסים בכו, לא תאמין. נלך למירהביי. נשיר, נרקוד איתה לאהוב בלילות, במקדש. הלילה הוא שלנו ושל מירה. עדיין לא נלקחו מאיתנו הלילות. וְנֵעָלֵם.

          מה נשאיר? אני אשאיר שיר. ואתה  –  קולר אדום. תשתחרר,  אל תדאג. זה כלול בעסקה. אני אהיה השיר,  ואתה תהיה חלק ממנו. מתאים? קולר ושיר. הם ישהו באוויר של המקדש כמה לילות אחרינו. נוצת טווס בתוכם [3].

 

          בוא כלב אהוב. בוא.

/

[1] Vrindavan  – מקום ילדותו של האל קרישנה במערב הודו.

 [2]  Meerabai – משוררת הודית ממאה חמש עשרה,  בין חסידותיו של האל קרישנה.

[3]  קוברה, רעל, נהר, שירה בלילות, טווס וכו' – מאפיינים מחייה של מירהביי אשר לילה אחד נעלמה ממקדש סגור.

מודעות פרסומת

לילה

.
   הם היו ברכבת. הכיוון היה ידוע, אבל לא היעד המדויק. יוּ היה שליו והביט מבעד לחלון, כהרגלו הוא התמקם ליד. מעבר לחלון הייתה תחילתו של החורף והוא שמח שיוּ אוהב לשבת כאן, בחמימות המוארת של הקרון ולנסוע. הם תמיד היו יחד. מאז לידתו של יוּ הם מעולם לא נפרדו, רק לפעמים, בלילות כאשר יוּ ישן, הוא היה עוזב בזהירות  לזמן-מה, כדי לא לשכוח ולרענן את הידע. כבר קרה בעבר שהוא היה שוכח ומזהה את עצמו לחלוטין עם יוּ. זה היה עלול להזיק ליוּ ובשנים אחרונות הוא היה מאוד זהיר ושמר בדרך כלל על מרחק-מה ביניהם.

   לפעמים דלתות הקרון נפתחו, הנוסעים היו עולים ויורדים, אך הם המשיכו לנסוע, מצפים לתחנה הנכונה. באחת התחנות עלומות-השם הוא הרגיש דחף פנימי כלשהו, היה זה סימן ברור, הם קמו ויצאו לרציף. הרציף היה ריק מאדם,  רוח קרה סחררה מערבולות שלג ארוכות. הם המתינו לעזיבתה של הרכבת והלכו לאורך הרציף, עברו מבנה דומם של שומר התחנה, הגיעו למעבר וחצו את המסילה על ריצוף ישן מקורות עץ ספוגות זפת. מסביב שררה שממה והוא הצטער שליוּ קר עכשיו והוא נאלץ להרים את הצווארון הקצר ולתחוב את ידיו עמוק לכיסים. הם פנו שמאלה וצעדו במרווח בין שיירות של קרונות קפואים. כאן הרוח הייתה קלה יותר וערמות שלג קטנות נחו ליד פסי הרכבת. השלג כיסה מעט את החצץ; ההליכה הפכה לקשה יותר ובמהרה  החל יוּ להתחמם. הקרונות הסתיימו, הם המשיכו ללכת בשפלה אפורה קודרת בין המסילות כשרגליהם טובלות בשכבת שלג דקה. יוּ כבר התחמם לגמרי בעקבות ההליכה הממושכת ופסע שמח יותר. לבסוף הם הגיעו למסילת עזר ישנה ופנו אליה. יוּ צעד על קורות עץ בין פסי רכבת, הוא נאלץ לפסוע בצעדים קטנים יותר. חורשות דלילות התנועעו מול עיניו. הוא החל להתעייף, אך הם כבר הגיעו.

         היה זה קטר ישן עם חדר מכונות ותא נהג מלפנים. הם עלו בשלבי מתכת של סולם קצר. להפתעתו של יוּ, דלת הנהג נפתחה בקלות וללא חריקות, על צירים משומנים היטב. הם עלו לקבינה. בפנים היה נקי וקר. באמצע עמדה כורסא, לפניו ומעט בצד היה המנוע. יוּ הבין מייד שהמנוע הזה מיוחד במינו. מידותיו היו כגודל מנוע של סירה גדולה,

גופו עשוי מתכת כהה כבדה למראה, בחלקו העליון דמה לפרבולואיד מעוגל עם שתי בליטות בצדדים שהעניקו לו מראה של ראש עגל מתבגר עם לשונית ציפוי בהירה בין שתי ידיות היגוי קצרות. המנוע הפיץ עצמה ושלווה. הוא הצביע ליוּ על המפתח. ללא היסוס יוּ הכניס את המפתח לחריץ היחיד בצד וסובב. המנוע הופעל. ליתר דיוק, דבר לא השתנה מבחוץ, אך ליוּ  היה נדמה שהוא שומע את אוושת המנוע. תאורת המכשירים האירה ברכות, גם  מערכת ההסקה  החלה לעבוד, ויוּ הרגיש באוויר החמים שהחל לעלות מרצפת הקרון. יוּ התיישב בכורסא,  הקרון החל לנוע.

         הוא שמח למראהו של  יוּ שנהנה מהתנועה האיטית ומן המנוחה. חורשה קטנה חלפה על פניהם. הם נסעו בין שדות קפואים והוא החל נזכר מדוע הביא את יוּ לכאן והראה לו את המנוע הזה. הקרון נסע מהר יותר, תקתוק הגלגלים התמזג ברחש הרוח בחלונות. אורות הרמזורים הירוקים החלו להופיע לעתים תכופות יותר. המהירות גברה.  רעש הגלגלים דעך יותר ויותר, עד שלבסוף גווע כליל. הם היו כבר באוויר. החשיך. הם העפילו מעלה ויוּ ראה כוכבים ואדמה כהה-אפורה למטה. הוא לא הסיר את עיניו מיוּ, ראה את מבטו המאושר וחייך. הוא נזכר למה המציא את הרכבת, את הדרך המעייפת ואת המנוע.

         כאשר התעורר,  שמע את נשימתה של אשתו ובזהירות שיחרר את  ידו שנרדמה. מעבר לחלון היה לילה.  בלי להביט על השעון הוא ידע שהשעה היא שלוש. השמיים היו בצבע כחול-דיו, כמעט שחורים. הכוכבים לא נראו. לאט, כדי לא להעיר את  האישה, הוא הסתובב על גבו, חש את חום ירכה ועצם את עיניו.

 


שיר לילה

/

הַיּוֹם עייף, עֹוצֶם עֵינַיִים

מַדְלִיק נֵרוֹת בַּחֲדָרִים

אֳנִיּוֹת שְׁחוֹרוֹת אֲרֻכּוֹת

נָעוֹת חוֹלְפוֹת בִּדְמָמָה

נִיקַּח אַחַת. נֵעָלֵם

/


פרפר לילה

            היום אספר לך על פרפר לילה שחור שפגשתי באחד מלילות הסתיו כשהייתי נער ועדיין גרתי בבית הוריי ביחד עם שני אחים ואחות קטנה. אבא שלי, הסבא שלך, בנה תוספת קטנה צמודה לבית, מן בקתה מוגנת מרוח ומגשם, בנה בעצמו מחומרים משומשים, עם רצפת עץ לא צבועה, קירות מקרשים ודיקטים בשתי שכבות עם חלון גדול אחד ודלת. רק מיטה אחת מספיקה לשני ילדים ומעבר צר היו בחדרון הקטן הזה תחת עץ התפוחים השופע. נהגתי לישון שם בכל לילות הקיץ והסתיו, תמיד עם שמיכת חורף גדולה, הלילות היו קרים ולא פעם התעוררתי מגשם לילי מתופף ללא הרף על הגג הדקיק ומתנועת העלים הסוערת מרוחות חזקות ומנפילתו של התפוח הכבד המכה על אדמת הגן בצניחתו מגובה רב.  אבל אותו הלילה היה שקט, כאילו סערה גדולה או גשם חזק עם ברקים ורעמים מתקרב והטבע כולו משתתק בפחד מכוחות אדירים אלה. התעוררתי משקט פתאומי, העלים לא נעו ברוח, הלילה היה שחור וראיתי רק אור ירח חיוור וכוכב רחוק ממצמץ רדום מעל עץ שזיפים צעיר, שחור גם הוא בלילה. הייתי מוכן שוב להירדם בשקט הבטוח הזה, אבל הלילה היה קר מן הרגיל, השמיכה לא התחממה עדיין מגופי והבטתי בחלון, הכתם הבהיר היחיד בחלל השחור של הבקתה. ענפי עץ התפוחים רכנו נמוך, העלים הגדולים שלו היו שחורים עכשיו ולא נעו בהעדרה של הרוח. היה נדמה לי שראיתי צל שחור נע בין העלים. מופתע, התיישבתי במיטתי, עטוף בשמיכה עד צווארי. דקות ארוכות לא ראיתי דבר משתנה בציור הלילה השחור עם צלליות העלים וכוכב בודד מעל. שוב ראיתי את תנועת השחור בין השחור וכאשר עיניי התרגלו לחושך והתחלתי להבחין בפרטים נוספים, פתאום ראיתי אותו.

            היה זה פרפר לילה גדול, גדול אפילו מהעלים הרחבים של עץ התפוח הוותיק. הוא ישב בין העלים מול חלוני, הכנפיים שלו היו שחורים לחלוטין עם שני כתמים עגולים מושלמים בצבע שבחושך השורר דמה לי לכתום עמוק וכמה נקודות קטנות נוספות באותו הצבע מפוזרים פה ושם בחסכנות מינימליסטית מופלאה. שחור הכנפיים והגוף שלו היו בצבע קטיפתי עמוק בולע כל רמז של אור הירח והכוכבים, צבע, שכנראה לא אצליח לתאר לך אפילו עכשיו, אחרי שנים של זיכרון וניסיון כושל לתאר אותו במילים חסרות אפילו לעצמי.  עיניו היו גדולות כל כך, שחורות גם הן, האורות הדלים של הלילה זרמו לתוכן ללא הרף אך לא החזירו ברק הקטן ביותר אפילו, כאילו היו אלה בולעני חלל שחורים ללא תחתית והם הביטו ישירות עליי. כך ישבנו שנינו, ארוכות, קפואים ללא נוע, לא מעיזים להפחיד אחד את השני, עד שנעלמה לי תחושת הזמן ולא הרגשתי יותר לא את גופי ולא את קור הלילה. פתאום החשיך עוד יותר, אולי ענן כבד הסתיר את הירח והכוכבים ולא ראיתי אותו לכמה רגעים מייסרים. אך באותו המקום שקודם היה הפרפר שלי, התחיל איזה נוגה חיוור, התחזק לאיטו, ולבסוף שוב ראיתי את הפרפר, היה זה פרפר אחר, קורן בכל גופו, דבר לא נשאר מצבעו השחור, רק אור לבן מסנוור כמעט ונקודות שקודם חשבתי לכתומות היו למרכזי זוהר לבן ובוהק כך, שלא יכולתי להתבונן בהן כלל, אותה הקטיפה הרכה נשארה כקודם, לבנה וזוהרת, נעלמו קווי המתאר של קיומו בחלל, רק שחור הלילה  מסביב העיד על קווי גופו המאיר. יתכן ואחרי דקות ספורות פלט החוצה את כל האור שצבר בישיבתו הממושכת, זוהרו נחלש בהדרגה, הוא נעלם לרגע ושוב הופיע מולי, שחור כמקודם, הביט עליי כמה רגעים, כאילו רצה לוודא שראיתי, שהתחלתי להבין את סיבת התמזגותו עם שחור הלילה, משק בכנפיו, התרומם ונעלם בין הכוכבים  וצללים המוכרים של הגן.

.

ציור: איריס קובליו, פרפר, אקריליק על עץ, 2012