תגית: סיפור קצר

השעון

 

        בוא, שב מישנקה, סתיו עכשיו, האוויר קריר כאן באלפים, אבל בצהריים השמש חזקה על ההר, נשב על הספסל, נוף יפה כאן ורוח נעימה. תוריד את הצעיף, אפשר אפילו לפתוח את המעיל, נשב לנו קצת, נדבר, חם לך, פניך וורודות והתחלת להזיע, ילד מתוק, אל תוריד את המעיל, שלא תצטנן, הרוחות מסוכנות כאן ומזג האוויר משתנה במהירות. הנוף יפה, העצים למטה מצהיבים, מאדימים, יפה. אתה יודע, אני נולדתי בנוף דומה, רק שהרים באמת לא היו לנו, גבעות ומישורים גדולים וגם ואדיות עם נחלים קטנים, שיחקנו הרבה שם, כל הזמן בחוץ, רק עם רדת הלילה היינו חוזרים הביתה רעבים נורא ואכלנו תפוחי אדמה מבושלים עם בצל מטוגן בשמן רותח, מאוד טעים היה, דבר לא נשאר בצלחת. אני חייב לספר לך את זה, כי זאת ההיסטוריה שלי ושלך, ואם לא אספר לך אז למי אוכל לספר? הייתי אז מבוגר ממך בשנה או שנתיים ואבא שלי הפסיד במשפט.

          היה זה יום סתיו כמו עכשיו ואחי הבכור חזר מביה"ס ברחוב הארוך והמפותל הביתה ובדרכו נתקל בבנו של השוטר המקומי, אלכוהוליסט גמור שגר שם עם אשתו וילד והיינו חייבים לחלוף על פני ביתם שמאחורי גדר מקרשים מהודקים, אבל אף פעם לא עניין אותנו להציץ בחריצים, על חייהם שם מעבר לגדר ולסרוק אלו עצי פרי יש להם שם. מה כבר אפשר לצפות מגוי גמור, פוֹנקֵה  גַאנֵף, כפי שאבא היה מכנה אותו ואת רוב שכנינו הרוסים.  הריח של הסכנה והחשש המתמיד אפפו את ביתם, את השוטר השיכור והלא צפוי הזה שמרגיש שליטה מוחלטת בכל תושבי השכונה ובוודאי ביהודים שבה. אני מדמיין לעצמי איך הוא קם בבוקר, לובש את בגדיו הכחולים ובצעדי חמרמורת קשה מביא את עצמו לכניסה האחורית של חנות הדגים בשוק המקומי והמוכרת כבר יודעת, מבינה לנפשו ומוזגת לו וודקה בכוס זכוכית כבדה ומגישה לו דג מלוח ופרוסת לחם, הוא שותה בקושי, גופו מזדעזע וגועל מעוות את פניו, הוא אוכל את הדג ולא ממתין עד שהיא תפשוט את עורו המוזהב ונוטף השמן של הדג, היא מציעה לו את שארית הוודקה בבקבוק לדרך, אבל לרוב הוא מסרב, שומר על סודו הגלוי, מצבו משתפר והוא צועד לתחנת המשטרה שלו להתייצבות של הבוקר כדי לבדוק את מצב העניינים באזור שעליו הוא מופקד.

          הבן של השוטר כנראה לא היה רחוק מאביו, ומה כבר יכול לצאת מילד שגדל בסביבה שכזאת עם הזנחה קשה ותסכול מתמשך בלימודים. המבט המרושע שלו ליווה אותנו בכל היתקלות מקרית ורק העובדה שהיינו שלושה לעומת אחד, גרמה לו להסתפק במלמול מילות הגנאי והעלבון ולסגת עם רגשות עליונות מוסתרים שאולי עברו אליו בתורשה מפוקפקת, או היו התוצאה הישירה של הפיגור המתמשך בלימודים שמצאו פתחון באותן מילות השנאה שנראו לנו כרעל מסוכן ואותה סכנת חיים נטפה במידה זהה מהשוטר המקומי במדים ואף מבנו רע המזג.

          אתה יודע, מישקה יקירי, אבא שלי לא סיפר לנו הרבה, אולי חשב ששתיקתו  המתמדת תשמור עלינו יותר ותשחרר אותנו מפחד שבידיעה המיותרת ואולי גם תאפשר לנו תמימות נקייה מִסָּפֵק כלשהו וחיינו יהיו קלים משלו, חיי יהודי שנתלש מהשטעטל עוד בילדותו, קצין בקבע עטור מדליות וזיכרונות הדם שלו ושל חייליו, שעלה לגדולתו לבסוף והתרסק לתפקיד מורה זוטר בבית ספר ערב של פועלי בניין, בגלל איזו מילה לא מספיק זהירה, בחברה לא מספיק בטוחה ורק התערבותו של נושא כליו הנאמן, חסר כל ההשכלה ובעל הלב הפשוט והחם הצילה את חייו ואת חיי משפחתו, החיים שלנו.

          אני לא יודע איך בדיוק התגלגלו העניינים, אבל אחי הבכור חזר באותו יום סתווי מביה"ס לבד ובנו של השוטר שלא פסח על האפשרות להעליב ילד יהודי בודד ובוודאי לא אחד צעיר ממנו בשנה או אולי בשנתיים וכנראה זה מה שקרה גם הפעם. הייתה שם קטטה ביניהם, כי אחי הבכור חזק וספורטיבי וכלל לא פחד מהילד המגודל והלא מפותח מבחינה גופנית וגם לא מבחינת מיומנותו בקרבות רחוב כלשהם. אחי ניצח בקטטה הזאת וחזר הביתה נסער ובמצב רוח מלחמתי. אתה יודע מישקה, זה לא היה חדש בשכונה וגם לא בתקופה ההיא של עוינות גלויה בין חבורות הילדים, המסתובבים ומאיימים על החבורות השכנות. אפילו עכשיו בתקופתך ובמדינתך זה עדיין קיים ואולי כבר שמעת על מקרים כאלה. אחי ניצח בקרב ההוא. אבל הפעם נצחונו הפך להפסד של אבי. וגם שלי בעצם.

          כמה ימים לאחר הקטטה אבא קיבל זימון לבית המשפט ובו נטען שאחי הבכור גנב מבנו של השוטר שעון יד. לבנו של השוטר מעולם לא היה שעון יד, בתקופה הזאת לילדים לא היו שעונים, בוודאי שלא לאחד מן העם כמו בנו של השוטר הפשוט ובטח שלא לנו, ילדים של  משפחת מורים, משכילים יותר מהסביבה ועניים עד בכי. אבא נכנס לכוננות הקרב, לבש עניבה וחליפה מעוטרת במדליות, עטף את עצמו בכל שנות היושר והגבורה והתייצב בבית המשפט העירוני. אך דבר לא עזר והשוטר המקומי ניצח את אבי, אלוף משנה לשעבר, נקי כפיים ומר הניסיון. למחרת הוא הלך לאחייניתו שגרה בקצה הרחוק של העיר לבקש כסף וקנה שעון חדש לבנו של השוטר. הייתי כבן תשע שנים בסתיו ההוא. טקס הבר מצווה שלי והעלייה לתורה היו רחוקים עדיין וגם אסורים בתכלית האיסור במקום ובתקופה ההם ולכן לא התקיימו מעולם.

          בוא, מישנקה יקירי, הרוח מתחזקת, שלא תתקרר חלילה.

Iris Kovalio

 

 

מודעות פרסומת

אמליה

          אני מטורפת. באמת. זה בסדר. אני חיה מספיק שנים כדי לומר שלא פגשתי אדם אחד נורמאלי באמת ואני בטוחה שזהו המצב הנורמאלי היחידי. בין כל האפשרויות של אין ספור חריגות נורמאליות, בחרתי לעצמי אחת. ראה איך אני נראית ואתה לא תשאל יותר שאלות. תראה את הכובע הלבן עם תיתורת רחבה על ראשי, לא אוריד אותה, זה חשוב לקונטראסט הנפלא בינה לבין הפאה השחורה המבריקה בסגנון יפני עם שיער ישר עד הצוואר, גזור בקו אלגנטי מתעקל מסביב לפנים, לְבַנות גם הן, עם האיפור הלבן, שאולי נראה לך לפעמים כמסכה של רקדני בּוּטוֹ, אבל ראה איזה טעם סימבולי מרומז יש בכל אלה, תוסיף לזה עיניים שחורות, נוצצות מעוצבות בקפידה עם אותו קו אמנותי אחיד ומתמשך של השיער והגבות המעוקלות המעודנות שמסתיימות בפיתול אמיץ אך קליל ונעלם אי-שם בשלג של הרקה הלבנה מוצלת בהשתקפות של השוליים המגוננות מאור השמש הגסה והאכזרית. והסרט מסביב לכובע, לא שחור – יהיה זה חוסר טעם שידגיש את השעמום שבחזרות הצבע, ולא הצבעוני המטופש והעממי, אלא לבן נוטה לבז' בהיר כל-כך שצבעו הולך ונעלם כמעט במרחב הלבן השולט, אך עדיין מושך את העין המסתקרנת בחוסר הגדרה ברורה. והריסים, אח!, ריסים כבדים  מקוריליאום שחור מעניקים  מראה של עייפות סוגרת עפעפיים ופותח, מבליט את הלובן הטהור של גלגל העין המופלא עם בבתו הכהה כל-כך, קרובה לשחור גם היא, ובכל זאת עם גוון חום כהה לא מוגדר המאפשר לעולמות נסתרים להשתקף החוצה ולמשוך לתוכם כל דבר הנע בקרבתם, כמו אותם חורים שחורים ביקום שידוע לי בוודאות שאינם שונים במהותם מעיניים האלה, הנראות ממרחק רב גם ביום שמש חם ומייגע הזה. ראה את מסכת המצח והלחיים באותו לובן סמיך, קווי מיתר שלהם מצוירים בהרמוניה אחידה המסתיימת אי-שם בסנטר מתעגל ורך ומעודן, ילדותי אפילו עד שכל יד רגישה מספיק לא עומדת בפיתוי, מתרוממת ללא שליטה כדי לגעת ולו פעם אחת בתופעת הטבע האנושי מן הנשגב שאין לה הגדרה הולמת יותר. אך כל אלה, כל אלה רק רקע לשפתיים, מפוסלות ביד אמן חושנית ומלאה, מושלמות כקווי הגבעות בשמש מלובנת אדומה, והאודם, אלוהים איזה אודם מתחצף עם רמז פרובוקטיבי כך ששום גבר, אפילו שתיין אחרון מהשדרה, לא יוכל להתעלם ממנו ונשים מורידות עיניים וסובבות את פניהם בניסיון נואש ליצור רושם אדיש ולהסתיר את העצב בעיניים מהעובדה שבוודאות לא תוכלנה להראות כך עכשיו וכנראה גם לא בעתיד הנראה לעין. אבל עכשיו אתה יורד במורד הצוואר ואני בטוחה שלא תישאר שווה נפש ואולי לא תשים לב שנשימתך נעצרת, ואני בהחלט אבין אותך ואזדהה לא פחות עם הקו הענוג והאצילי, פתוח לתנועת האוויר החם והלח של קירבת הים, הים והשמש יפים אולי בעיניך, אבל אויבים גדולים עבורי, לא כאן המקום לפרט את מלחמתי היום-יומית והעיקשת נגדם, כדי לא להיראות כמו כל אותן נשים שרופות הצוואר והכתפיים במאמצן להראות את אותו מראה נשי של הראש, הצוואר והכתפיים ששומרים על החיוורון הרך והמוארך, בו כל נקודה שהייתה מהפנטת אותך בנעוריי, התווסף אליו היום אותו חום הגוף המסנוור והמעוור שמשאיר אותך עדיין גבר, איש חי ולוחם, אתה לא תמעיט בערכי ותפקידי זה, לא, לא אתה, ובכל זאת כנראה לא תסכים עם דעתי המוזרה אולי שהמשיכה שלך למקומות האלה שלי היא המנוע שמתחבא בתאי הגוף והמוח שלך, בלעדיו אתה מת כאינטלקט וכאדם יוצר, ולא תצליח לבלבל אותי ולומר שכל זה נשי מדי ופרוזאי אפילו, אתה יודע שאין גבוה מזה ושרק כשהשמש מאדימה ושוקעת, כולם יוצאים מחוריהם כדי לראות את שעת האהבה המתקרבת. ראה איך כתפיות השמלה, לבנה גם היא היום, מדגישות את החיוורון הזה ורוחבן מדויק בתכלית  הדיוק שלא תסיט את מבטך המשועמם מהעירום שכבר אין גילוי אחריו, להפך, הן בהתאם לאותה האמנות של הגילוי וההסתרה שרק האיש הנכון יבין מייד שיש כאן סוד מחייב התגלות ושההתגלות הזאת אפשרית. אתה כבר רואה בעצמך שבחרתי היום במחשוף  מועט ביותר כדי להישמר מהאור הלא אנושי הזה, אך גם לתת לאמנות החזייה  לעשות את העבודה ולקבל את הכבוד המגיע לה בגלל אותה הרגשת המלאות והזקיפות החושנית שהיא מזמנת, אחריה כבר משנה הרבה פחות איך הצד הזה של גופי נראה באמת, הוא לא יאכזב אותך גם בחשיפתו המלאה, אני מבטיחה לך, אבל החזייה סללה את הדרך לשם, כי רק האישה האמיתית יודעת בדייקנות רבה את ערכם של הפרטים הקטנים, יודעת שאין הם קטנים כלל, היא חיה את חייה ואת החיים שלך גם ובלעדיה תהיה קטוע וחסר ואומלל עד יומך האחרון ותצליח רק איתה או שתהפוך  אותה למקור סגידה ממש. אבל זה אחר-כך, עכשיו פשוט ראה את הזרועות ואמות הידיים עטופות כפפות רשת לבנות, כמה זה מוזר ומיושן – זה מה שיעלה לראשך מייד, תוסיף לזה גם גרבי רשת תואמות ולא תוכל להתאפק ולומר שאני מוזרה ואפילו מטורפת, איך אפשר להתלבש כך בתל-אביב של יוני, בתקופה המודרנית והרשלנית, ההמונית ובעלת הטעם גרוע, בה חוטפים בגד זול בכמה שקלים וסוגרים את העניין ומזלזלים כל-כך בכל דבר שיש בו יצירה יום-יומית, מתרכזים בגוף כמוצא היחיד והאחרון, והוא רק פרט בתלבושת שלי, ביצירה הזאת של עצמי. אני אמנית, רק שהחומר שאני עובדת איתו הוא אני עצמי, אני מפסלת ומציירת אותו, על פרטי פרטיו, אני מסתירה ומגלה, יש לי אלף כלים ועם הזמן פיתחתי מיומנויות חדשות ומרתקות, אותם שעות שאני לעצמי הם שעות הבריאה העצמית שלי, תוכל לראות אותי בכל עירום שתרצה, אך לעולם לא תוכל להיכנס לחדר העבודה, לסטודיו שלי ללא אישור, כדי לא להרוס את הקסם שבתוצאה הסופית, רק אחריה תוכל לרדת לפרטים, אבל צילו של הכישוף חזק כל-כל שיישאר גם שם והפחד של הגילוי הבנאלי כבר אינו מדאיג אותי כלל. אין ספק, היה זה הפחד שהניע אותי בתחילת דרכי כאמנית, אבל היום, אחרי אלף לידות מחדש, אני מרוצה, ניצחתי את השנים וביומי האחרון אראה בדיוק כמו עכשיו וכשתלמד לאהוב את הטרוף הזה שלי, את הטעם הנעלה של החיים, כל גישה וכל אישה אחרת ייראו לך כרסיסים עלובים ממני, מפסגות האלה של איכות החומר והטעם. אין דרך חזרה, אולי אתה לא יודע, אבל גם שם, בחדר המיטות שלי, תבין שאין פרטים קטנים ולא חשובים, שהתאורה משתנה בהתאם לצורך שלך ושלי, הפריטים הקטנים שנמצאים במקומם הנכון, הסדינים והשמיכות שמבטיחות מנוחה אחרי, גופי המזמין חוויה מתמשכת, גם שיער ערוותי המעודנת והלחות הוורודה  והחמה שבתוכי אומרות לך בוודאות ברורה – אתה בבית ואתה רצוי, תמיד רצוי ואין מקום טוב ממנו. אבל אם לחזור חזרה לרגע זה ממש, השמלה בעצמה, לא צמודה, ללא צל של רישול, ארוכה דייה כדי לא להיות מגוחכת ולרמוז על כל דבר הנכון והרצוי, שלא מדגישה את הרזון המתקרב ומעוררת עניין ברור לאצילות אלגנטית שבאורך, נעליי הסירה השחורות עם ורד בצבע מופלא של חציל מעליהן מזכירים לך שוב ושוב שיש לנו ערך גדול כל-כך ואנושי כל-כך, שהאמנות הזאת היא היחידה שתואמת במלואה למהות שלנו. טרוף? אני מודעת לו.

 

אמליה עומדת בתחנה ליד הבית, מסתכלת עלי בעיניים רעבות ואומרת כל אלה.

או שזה רק נדמה לי.  


לילה

.
   הם היו ברכבת. הכיוון היה ידוע, אבל לא היעד המדויק. יוּ היה שליו והביט מבעד לחלון, כהרגלו הוא התמקם ליד. מעבר לחלון הייתה תחילתו של החורף והוא שמח שיוּ אוהב לשבת כאן, בחמימות המוארת של הקרון ולנסוע. הם תמיד היו יחד. מאז לידתו של יוּ הם מעולם לא נפרדו, רק לפעמים, בלילות כאשר יוּ ישן, הוא היה עוזב בזהירות  לזמן-מה, כדי לא לשכוח ולרענן את הידע. כבר קרה בעבר שהוא היה שוכח ומזהה את עצמו לחלוטין עם יוּ. זה היה עלול להזיק ליוּ ובשנים אחרונות הוא היה מאוד זהיר ושמר בדרך כלל על מרחק-מה ביניהם.

   לפעמים דלתות הקרון נפתחו, הנוסעים היו עולים ויורדים, אך הם המשיכו לנסוע, מצפים לתחנה הנכונה. באחת התחנות עלומות-השם הוא הרגיש דחף פנימי כלשהו, היה זה סימן ברור, הם קמו ויצאו לרציף. הרציף היה ריק מאדם,  רוח קרה סחררה מערבולות שלג ארוכות. הם המתינו לעזיבתה של הרכבת והלכו לאורך הרציף, עברו מבנה דומם של שומר התחנה, הגיעו למעבר וחצו את המסילה על ריצוף ישן מקורות עץ ספוגות זפת. מסביב שררה שממה והוא הצטער שליוּ קר עכשיו והוא נאלץ להרים את הצווארון הקצר ולתחוב את ידיו עמוק לכיסים. הם פנו שמאלה וצעדו במרווח בין שיירות של קרונות קפואים. כאן הרוח הייתה קלה יותר וערמות שלג קטנות נחו ליד פסי הרכבת. השלג כיסה מעט את החצץ; ההליכה הפכה לקשה יותר ובמהרה  החל יוּ להתחמם. הקרונות הסתיימו, הם המשיכו ללכת בשפלה אפורה קודרת בין המסילות כשרגליהם טובלות בשכבת שלג דקה. יוּ כבר התחמם לגמרי בעקבות ההליכה הממושכת ופסע שמח יותר. לבסוף הם הגיעו למסילת עזר ישנה ופנו אליה. יוּ צעד על קורות עץ בין פסי רכבת, הוא נאלץ לפסוע בצעדים קטנים יותר. חורשות דלילות התנועעו מול עיניו. הוא החל להתעייף, אך הם כבר הגיעו.

         היה זה קטר ישן עם חדר מכונות ותא נהג מלפנים. הם עלו בשלבי מתכת של סולם קצר. להפתעתו של יוּ, דלת הנהג נפתחה בקלות וללא חריקות, על צירים משומנים היטב. הם עלו לקבינה. בפנים היה נקי וקר. באמצע עמדה כורסא, לפניו ומעט בצד היה המנוע. יוּ הבין מייד שהמנוע הזה מיוחד במינו. מידותיו היו כגודל מנוע של סירה גדולה,

גופו עשוי מתכת כהה כבדה למראה, בחלקו העליון דמה לפרבולואיד מעוגל עם שתי בליטות בצדדים שהעניקו לו מראה של ראש עגל מתבגר עם לשונית ציפוי בהירה בין שתי ידיות היגוי קצרות. המנוע הפיץ עצמה ושלווה. הוא הצביע ליוּ על המפתח. ללא היסוס יוּ הכניס את המפתח לחריץ היחיד בצד וסובב. המנוע הופעל. ליתר דיוק, דבר לא השתנה מבחוץ, אך ליוּ  היה נדמה שהוא שומע את אוושת המנוע. תאורת המכשירים האירה ברכות, גם  מערכת ההסקה  החלה לעבוד, ויוּ הרגיש באוויר החמים שהחל לעלות מרצפת הקרון. יוּ התיישב בכורסא,  הקרון החל לנוע.

         הוא שמח למראהו של  יוּ שנהנה מהתנועה האיטית ומן המנוחה. חורשה קטנה חלפה על פניהם. הם נסעו בין שדות קפואים והוא החל נזכר מדוע הביא את יוּ לכאן והראה לו את המנוע הזה. הקרון נסע מהר יותר, תקתוק הגלגלים התמזג ברחש הרוח בחלונות. אורות הרמזורים הירוקים החלו להופיע לעתים תכופות יותר. המהירות גברה.  רעש הגלגלים דעך יותר ויותר, עד שלבסוף גווע כליל. הם היו כבר באוויר. החשיך. הם העפילו מעלה ויוּ ראה כוכבים ואדמה כהה-אפורה למטה. הוא לא הסיר את עיניו מיוּ, ראה את מבטו המאושר וחייך. הוא נזכר למה המציא את הרכבת, את הדרך המעייפת ואת המנוע.

         כאשר התעורר,  שמע את נשימתה של אשתו ובזהירות שיחרר את  ידו שנרדמה. מעבר לחלון היה לילה.  בלי להביט על השעון הוא ידע שהשעה היא שלוש. השמיים היו בצבע כחול-דיו, כמעט שחורים. הכוכבים לא נראו. לאט, כדי לא להעיר את  האישה, הוא הסתובב על גבו, חש את חום ירכה ועצם את עיניו.

 


משהו מזיכרוני

השביל מתפתל בין הסלעים וצמחיה נמוכה, רעננה מגשמי לילה ורוח לחה מהמפרץ. נעלה לשם לאט עם השביל, נשמור על נשימה סדירה ועל קצב שלא יפריע לשמוע את השריקה הקבועה של הרוח באוזניים, נשב שם על הבד הגדול, גזור ממפרש של סירת דייגים ישנה, מקופל לארבע, נשב עליו כמו פעם, קרוב כל-כך, נתכסה במעיל גשם, שרוול לכל אחד, מעיל גדול מבד עבה משופשף, ונקשיב. לדפיקות  רחוקות של דלי על דפנות הבאר, מתנדנד ברוח קרה מהים, לצליל כהה של חתיכה חלודה של פסי-רכבת שתלויה ליד ביתו של דאפי הזקן, בכיכר המרוצפת היחידה בכניסה לשוק, הרוח מניעה אותה והיא נתקלת בפח, את הקול הזה את גם מכירה כל השנים האלה. היום יום ראשון ולא צריך לצאת לים, שם אמות פעם, כמו קודמיי, מסערה גדולה. נשתה ונתחמם מהרוח ומהגשם ונאכל מעל  מפה פרוסה על דשא ירוק כמו תמיד, ונשתוק יותר, ונדבר פחות, הרבה פחות, כאן הבית, הגבעה והשביל והים ולחות הרוח, פנים שלך ושלי. לא צריך לדבר, הרוח קוראת את המחשבות שלנו ומערבבת אותן ופעם גם אנחנו נתערבב עם הרוח ונשרוק בעשבים ירוקים, ירוקים.

אירלנד, 1924

ציור של Cora Murphy


6:20

בשעה הזאת עדיין ישנת כנראה. בפעם הראשונה התעוררתי כרגיל ב- 5:30, אבל על כך אספר לך בהמשך, בינתיים אתחיל מהסוף, מ- 6:20, בדיוק, כי דקה או שתיים אחרי זה כבר סיפור שונה וכרגע לא אצליח לספר לך כל דקה ודקה. לא, לא אמרתי שהיא, זאת  אומרת 6:21,  לא הייתה ראויה או ראויה פחות, להפך, גם היא הייתה ראויה באותה מידה, אבל הן מתחלפות מהר מדי ואני חייב לעצור אחת מהן ולהניח לאחרות לחלוף בינתיים ולחזור אליהן מתישהו כשהזמן הזה יהיה יותר בשליטתי, ואין ספק שאגיע לשם כמו כולנו ואת יודעת שאין בכוונתי לשנות זאת בינתיים. אז נתחיל מ- 6:20.

עכשיו חורף אצלי ואולי את קצת מכירה מה עושה לאדם חורף ביפו, במיוחד בבוקר המוקדם הזה – השמש בעלייה אי-שם מאחורי העננים שאתמול הביאו כל-כך הרבה גשם. אני לא מבין איך להקה של סנוניות הנמל מסתדרת על עץ הפיקוס העתיק, הראשון בשדרה, למה בחרה דווקא את העץ הזה, אני יודע שיש שם בערך ארבע להקות קטנות יותר וביחד הם רבּים כך-כך שלפעמים ממש משחירים לי את החלון ואת האור האחרון של היום השוקע והים נורא מפחיד אותי בערבים. כמו כנף של ציפור ענקית  נחה על המים, אני יודע שיש שם מים, אבל הציפור – שחורה. אז ענני גשם כבדים הסתירו את האופק ואני לא מבין איך הסנוניות יודעות שקצה האודם עדיין שם רחוק מאחורי העננים, והן במעוף לא פוסק, מתפצלות לשתים, שלוש, ארבע קבוצות ומתחברות שוב ללהקה גדולה, הן מתקרבות לחלוני ומתרחקות במהירות בקווים מעוגלים וכל-כך ביחד שנדמה כאילו מנוהלות בתוכנה מושלמת של מחשב סופר-מהיר, ואני הרי יודע שאין מחשב כזה, מספיק ניסיתי ולא מעט נפעמתי, אבל תמיד ראיתי פגם, והפגם הזה היה האדם שמאחורי, אבל הן מושלמות, ואני לא רוצה להשתמש במילה 'מופלאות', הן כבר על העץ, אני שומע את קולותיהן, הן מדברות, כולן ביחד ועושות לי 'בית', 'בית', 'בית', ואם הייתי רגיש כמוך בוודאי הייתי מתרגש מאוד, לוקח להן שעה ארוכה להירגע מהיום הארוך, זאת את מכירה וּודאי תביני יותר טוב ממני.

אבל עכשיו שש ועשרים בבוקר והן כבר מזמן התעוררו ועפו, אני לא יודע לאן, אולי לראות את הזריחה, אני הייתי במקומן עושה אותו הדבר, כי העננים מאתמול חזרו. צריך להיות הלום שינה כמוני כדי לדעת לראות כמוהן, דבר אחד ובבת אחת את כולו. כי העננים הסתדרו בשורות-שורות עם מרווחים גדולים, השורות הארוכות והעננים בצבע ורוד בלתי-אפשרי והמרווחים בצבע טורקיז לא אפשרי גם הוא, לצבעים האלה כלל אין שם באף קטלוג של צבעי מים, ראיתי לא מעט כאלה, הם לא נמצאים שם, אולי רק בחורף שלי ב- 6:20 בבוקר וגם זה למשך פחות מדקה. לכן, זהו הדבר הראשון שרציתי לספר לך, כי אם יום אחד תרצי להתעורר ביחד ולראות את הטורקיז ואת הורוד האלה, בוודאי לא תוכלי לחזור יותר למיטתך כמוני בתקווה להחזיר עוד כמה דקות חוב לאלוהי השינה.

כי היה זה כמעט שעה לפני כן ואני התעוררתי בפעם הראשונה ב- 5:30 כפי שכבר אמרתי לך, איני זקוק לשעון, פשוט פעם אחת לפני שנים רבות אמרתי לעצמי שאתעורר בשעה זאת כדי להספיק להתקלח לפני כולם, להחליף לבגדים נקיים וללכת בשבילים רטובים למפגש של הבוקר, מאז דברים רבים השתנו ורק אני מתעורר עדיין באותה השעה עם אותו האור הראשון ואיכשהו אותו עורב על עץ אשוח ממול הפך ללהקה של הסנוניות המופלאות, ולי אין לצערי מלה אחרת עבורן, אני מביט עליהן זמן רב בהשתאות בלתי פוסקת כבר ימים ארוכים, בשעה זאת הן רובן כבר לא כאן, אני שומע רק כמה מהן אומרות עדיין 'עכשיו', 'עכשיו' ובאמת מתרוממות כל אחת לדרכה, מכוּונות למטרה ברורה ולמקום הסודי והמזין, אני מביט על גלי הים שבאמת נרגעו מעט מאתמול ואומר לעצמי שהייתי מוכן לצאת וללכת על המים רחוק רחוק באיזה קו ישר, תמיד אהבתי קווים ישרים ופעם אפילו מצאתי שיטה מתמאטית שמוכיחה מעבר לכל ספק ששני קצבות של הקו הזה מתקרבים ונפגשים בסופו של דבר, רק שהדבר הוא באין-סוף. אבל עכשיו באמת חורף בחוץ והבקשה היחידה שלי שלא יהיה לי קר בדרך ופתאום הוא בא ואומר שלא יהיה לי קר כלל, להפך יהיה חמים בהתחלה ונעים בהמשך בהתאם לצורך. בסדר אני אומר ואנחנו יוצאים לדרך והוא לא מפריע לי לחשוב על כל דבר שעולה בדעתי, איני שומע אפילו את מחשבותיו ובעצמי פוסע לעט בקצב שלא קוטע לי את הסיפור, רגליי נוגעות במים, מוגנות נעליים קלות ולא חדירות לרטיבות ומלח, ברבורים קטנים שראיתי מרחוק מביטים בחיבה, גם אני מחבב אותם וכך אנחנו הולכים, אני בקו הישר המדומה שלי והם מתרוממים ומצליחים להתגלגל מעט לכיוון החוף, ואני לא אומר להם דבר כי גם הם צריכים להישבר פעם על החוף וגם לא בא לי לעזוב את הסיפור לרגע, שיהיה זה סיפור ילדים, כי סיפורי מבוגרים תמיד מסתיימים באיזה אסון או שבר או לפחות ברמז לאפשרות כזאת, וסיפור ילדים שלי יכול להתחיל ברמז על אפשרות למשהו רע ותמיד בדרך הפלא הכול מסתדר בסוף  ואפשר לחגוג את החיים, אז מבחינתי זאת האפשרות היחידה לצאת בשלום מהחוף וללכת בקו ישר בים הפתוח שכל-כך משחרר מריחות של השדרה ומריח הדגים והשום של המטפלת הפיליפינית של השכן הזקן בכיסא גלגלים, שקורא לה קרין ואף-פעם לא שוכח להציג אותה כאשתו, הבן שלו קצת יותר צעיר ממני, מביט בי במבט חטוף ויש לו פוקר-פייס של איש עסוק. אבל אנחנו כבר רחוק בים והגלים רחבים ושקטים יותר, אני לא מרגיש קושי לעלות ולרדת בין הגלים, צועד בלי להתחשב בהם וקטעי הסיפור שלי עולים ושוקעים על דפי הזיכרון, הגיבורים שלי מבקשים לחיות את חייהם במלואן ואני חושב איך לספר אותם בכל-כך מעט מילים ואנחנו עושים כל-מיני קונצים ביחד וכל דבר מופלא ברור וטבעי לנו, ממש כלום, אני מסתיר חיוך רחוק בקצה העין, הם יודעים זאת ועושים כמוני וכאשר נגמר הסיפור והמשפט האחרון מוסכם על כולנו, אפשר להרים ראש והביט לצדדים. אז אני רואה שכל הדרך הזאת לא הייתי לבד, שהוא כל הזמן שתק לידי, הלך במקביל ושמר מרחק, אבל עכשיו סיימתי ורציתי להחליף איתו כמה מילים. אני מעביר את תשומת הלב שלי אליו והוא מייד יודע זאת ופותח פתח רחב בחלל בינינו ואנחנו עוד שותקים מעט שנינו, לא ממהרים, המחשבות שלו בהירות ולבסוף אני פותח ואומר שלא קר לי בכלל למרות החורף והרוח הקרה, להפך, הקרירות נעימה ואני מרגיש ממש מוגן בבגדים המצוינים האלה. כן, הוא אומר לי, הוא לא ממהר וגם כלל לא איטי, ההשהיות והכניסות שלו מדויקות כפי שתמיד רציתי מעצמי, כן, הוא אומר, אמרתי לך,  אתה יודע, איני מבטיח דבר, ומי יכול?, אין לי צורך לשקר לאף אחד, בוודאי לא לך. הוא השתתק לרגע וראיתי אותו חושב משהו, בדיוק כמוני, ואחרי הרהור קצר אמר, ספק לי, ספק לעצמך, מעט דברים אפשר להבטיח, אפילו כאן, ובוודאי לא שם, על החוף שלכם, ופתאום, את יודעת איך זה קורה, שנינו חשבנו אותה המחשבה, שבאמת מעט מהדברים שאפשר להבטיח תקפים אצלו וגם אצלי שם, על החוף שרועש קבוע כל-כך, ולא להפך, בכלל לא להפך, ובכל זאת יש שם משהו קבוע באמת, זה הרעש הבלתי-פוסק ושגם לזה יש סיבה, סיבה טובה, אפילו שאיני יכול לפתוח חלונות לשדרה כדי שהרוח תכנס בחופשיות ותפסיק סוף-סוף לשרוק וליילל כמו איזה חיה אבודה והציפורים לא יפחדו יותר ממנה ויוכלו לצאת מסבך של ענפי עץ הפיקוס הארץ-ישראלי העתיק הזה ונוכל סוף-סוף לעוף ולהתחמם ולהפסיק לרעוד מכוסים בכנפיים ונוצות קלילות.

המשכנו עוד שעה ארוכה על הגלים, השמש התחילה לעלות מאחורי ענני דיו כהים, פתאום הכול השתנה, הרמתי את עיניי, רציתי לשאול, אך רק אמרתי שבאמת לא קר לי עכשיו, אבל הוא הבין הכול ואמר בלי לחשוב כמעט, כן, עשינו כבר דרך ארוכה, אבל אל תדאג, אתה תחזור לשם מהר, הרבה יותר מהר ממה שחשבת, בשביל זה אני כאן, וטוב שדיברנו. ראיתי רסיסי צחוק בין קמטי העיניים שלו ובאמת חשבתי כמוהו שלא ממש דיברנו, שהחלפנו אולי מילים בודדות, אבל אף פעם קודם לא קרה שדיברתי עם מישהו כאילו עם עצמי, כמו שסיפרת לי פעם על הזמרת שעושה מיקס כל כך מושלם בין כמה מהקולות של עצמה, שאפשר באמת לחשוב שמקהלה שלמה שרה בדיסקים שלה.

את רואה, אני כאן ולא נעלמתי באופק עם האיש הנחמד הזה.  אבל כבר הרבה אחרי שמונה ואולי באמת לא כדאי לאחר. כאן, על החוף, אנשים חושבים בדרך מסוימת ולא כדאי להפר חוקים.

אז בוקר טוב לך, אהובתי.

3.3.2012

אקוורל: איריסיה קובליו


תשוקה לאופניים

  תשוקה עזה, לא נשלטת. פעמים בודדות ידעת אותה.

הראשונה הייתה זו התשוקה לאופניים. הייתם שלושה בנים ואינקה, האחות הקטנה. חיי המורים לא קלים בשום מקום, בוודאי לא בביילורוסיה, מקום שהיה רחוק מקדמה טכנולוגית או תרבותית גדולה. ובכל זאת מקום של שירת ציפורים בבקרים רעננים אחרי גשם לילי, שהרדים אותך כל-כך, ולא היה לא רעם ולא ברק שהיו יכולים להעיר אותך בשעות הלילה רצופות טיפוף בלתי פוסק של טיפות המים על הגגון הדק של בית-הגן הקטן, שרק מיטה זוגית ישנה ומעבר צר היו בו, ורק נפילה פתאומית של תפוח בשל מעץ התפוחים תחתיו עמד בית-הגן שלך, הייתה בכל זאת מצליחה להעיר אותך והמחשבה עליו, על התפוח הרענן הממתין לך על אדמה רטובה, ממש ליד הדלת, הרדימה אותך עוד יותר בהרגשת אושר, אותה מחשבה גם העירה אותך השכם בבוקר, שמא מישהו אחר, זריז יותר, יקדים וימצא אותו לפנייך, קר ושטוף מגשם הלילה, ולנעוץ בו שיניים דבר ראשון על הבוקר. אז לא ידעת בדיוק מה זה מלווה ממשלתי, ואיך קורה שלפעמים יש הגרלה וכמה אנשים בכל זאת זוכים בחמש מאות רובלים ואבא שלך זכה בהם, אוצר גדול כל-כך, כמעט חמש משכורות עלובות של אבא, שירד פתאום מכל תפקידיו הרמים והחביא את כל המדליות שחלילה לא יילקחו ממנו ולא יישאר דבר וזכר מאותן שנים של מלחמה וגבורה ודם, שלו ושל האחרים; לא, לא ידעת, אבל ידעת שאבא זכה פתאום, ודבר ראשון הלך וקנה זוג אופניים לארבעת ילדיו, אופניים מאותו סוג יחיד שלא ניתן להשגה בשום דרך, אבל אבא בא, חזר מאי-שם ובידיו זוג אופניים חדשים, פתאום נעלם העולם, רק ידיות פלסטיק חומות, שני גלגלים ומסגרת כחולה משומנת עדיין, אופניים, אופניים, אבל אתם שלושה וזכות הבכורה שאבא ניסה ליישם בתור לנסיעה ראשונה כלל לא קיימת בעולמך שבבת אחת הצטמצם לשני גלגלים אלו, מושב צר, ריח של שמן מכונות,  וציפייה לשריקת הרוח באוזניים.

 ניצחת איכשהו. תפסת את הידיות החדשות בטירוף ילדים שלא ניתן להסבר, לא לך ולא לאחרים, ולא היה כוח בעולם שידע להפריד ביניכם, בינך ובין הידיות הפשוטות האלה, והם ויתרו לבסוף. רק שנים לאחר מכן הבנת, שבעצם קבעת בעלות וזכות ראשונים על הכלי הנחשק הזה, שהייתה זאת אהבתך ותשוקתך הראשונה ושיעבור לו זמן רב, אולי רב מדי אפילו, עד שתדע שוב את אותה האחיזה, סופנית כל כך, שכל הסובבים נסוגו בהסכמה אילמת שאין דבר הניתן לעשותו, אלא רק לעמוד מנגד ולהניח לך להחזיק באוצר העליון כמעט בעיניך. הם רק עמדו והביטו בפליאה איך אחרי כמה נפילות על אדמת עשבים רכים פתאום אתה כבר מצליח לשמור על שיווי המשקל, דוהר לאורך הרחוב ונעלם מעבר לפינה רחוקה.

בדרך נס אף לא אחד דרש ממך הפעם חלוקה שוויונית יותר של השלל, רק פעמים, כשביקשו ממך בכל זאת להתחלק עם אחיך, ויתרת על זכותך הקנאית בחוסר רצון בולט במיוחד ועקבת בעין לא מתפשרת אחר כל תנועה של האחרים כדי להשיב לעצמך את בעלותך הבלתי מעורערת ברגע של חולשה, ולו הקטנה ביותר, של מתחריך. 

לפעמים היית נופל, פעם בגלל חוסר תשומת לב שברחה לה פתאום, פעם בגלל שביל חמר חלקלק מדי אחרי הגשם ופעם אולי בגלל שיחי פטל בר קוצניים שננעצו בגופיה ובמכנסיים וריחמת עליהם.  אופני "אוֹרְליוֹנוֹק",  חבר ראשון, לא אנושי.