תגית: סיפור

נוֹאֶלִי

 

          באותו קיץ גִ’י אֶם  החליט לקנות רכב. אחרי לימודיו  במכללה הוא עבד שתי עונות כמאמן במועדון המקומי ורצה קצת לנוח ולנקות ראש. הוא הרגיש את עצמו כבד, העיר נמאסה עליו והוא נמשך לשממת דרכי היערות. ג'י אם התמחה באתלטיקה קלה,  ולפני שהתקבל למכללה התאמן בדרכי השדה בפרברים, שבקרבתם התגורר. בשנות הלימודים רדפו אותו ריחות של עשבים רטובים, עצים ואדמה לחה, הוא זכר שאון מים זורמים, ונשימתו שהיתה תענוג מתמשך. בשנה הראשונה שלפני המכללה הוא זכר אותה כאושר צרוף. עכשיו הוא רצה חופשה, רצה לזרוק לרכב שק שינה ולנדוד בדרכים שכוחי אל, לעצור איפה שבא לו, להתאמן מדי פעם ואולי להחזיר לעצמו את אותה נשימה צעירה שכל-כך חיזקה אותו בשנות לימודיו. להשתמש בגרוטאה הישנה שלו  –  לא בא בחשבון בכלל. וקניית רכב חדש הייתה כרוכה בהוצאות.  גִ’י אֶם החליט אם כן למצוא עבודה נוספת. הוא שלח קורות חיים לכמה כתובות בלי תקווה מיוחדת להצלחה. להפתעתו, אחרי  מספר ימים התקשרו מביה"ס הדתי לבנות וקבעו איתו פגישה. הוא היה מופתע עוד יותר, כאשר התקשרו אליו אחרי הפגישה עם המנהלת הנחמדה, הודיעו שהוא התקבל והוצעה לו  משרה מלאה. גִ’י אֶם  הסכים בשמחה – המשכורת הייתה טובה יותר ובנוסף, בערבים יכול היה להמשיך לעבוד במועדון.

          בתחילת יולי כבר המתין  לו הרכב החדש במוסך, גִ’י אֶם  סיים את כל הסידורים בעיר, העמיס את כל הציוד ונסע לחופשתו הראשונה – הוא זכה בה ביושר. דרכי היער והאגמים שאת שמם לא ידע, נשארו כפי שהיו, מאומה לא השתנה מאז, רק הוא עצמו נעשה גדול ומבוגר יותר. הוא הביט בחיבה במקומות המוכרים, נהנה מהשקט, מהאוויר והעביר את זמנו באימונים קלים, קריאה ורחצה בטוהר הצונן  של האגמים הקטנים.

          הזמן עבר מבלי ששם לב לכך ובסוף אוגוסט הוא חזר העירה, מלא באנרגיה. למען האמת, הבדידות קצת העיקה עליו, אך שממת  הפינות הנסתרות של היער עדיין עמדה מול עיניו והחזרה הייתה מוזרה בעיניו. גִ’י אֶם  התגבר על ספקות לא ברורים  והתכונן לשנת הלימודים. את אן פארקר הוא פגש בביה"ס.

          זה היה השיעור הראשון שלו, הוא תכנן אותו בקפדנות והקדים להגיע כדי להכין ציוד. אן לימדה בקורס המקביל, הם הכירו במכללה וכאשר ראה אותה כאן, באולם הספורט של ביה"ס הקטן, חש גִ’י אֶם  שמחה גדולה  כאילו פגש בן אדם קרוב. אחרי השיעור הם קבעו להיפגש.

          אחרי שבוע הוא לא הבין, איך יכול היה שלא לשים לב לגזרתה, לאופן דיבורה  הרך, איך יכול היה שלא לראות את הפלא הזה, את תופעת  הטבע הזו – אן,  לא הבין איך לשונו ממשיכה לנוע  ולהסתובב לכיוונים הנכונים, להגות  ולבטא נכון מילים.    שניהם חשבו שספורט לא נוצר לתחרויות, אלא כדי להפוך בני אדם לבריאים יותר ובסופו של דבר – למאושרים יותר. לקראת החורף דבר כבר לא הפריד ביניהם, הקרבה הייתה טבעית להם ובאביב הם התחתנו.

          הטקס נערך בכנסייה המקומית. ההורים של אן לא היו בחיים, שלו – הסתפקו בברכה, לכן בחתונה נכחו רק כמה חברים ועמיתים לעבודה. הקהילה המקומית הייתה חביבה עליהם, אך הם העדיפו שלא לגור בעיר ובתחילת יולי נפרדו בצער מכל מכריהם ונסעו לגור בג'קסונוויל, מיין.  שם גרו פעם הוריה של אן וביתם עמד עדיין. אחרי מות אמה , גרה אן עם סבתה,   אביה נפטר לפני כעשר שנים. נסיבות המוות של הוריה היו ידועים לה באופן קלוש.  היא ידעה רק שאמה מתה בתאונה כלשהי כאשר הייתה בת ארבע. היא פגשה את אביה פעם בשנה ובהדרגה הקשר התרופף, וכאשר הודיעו על מותו היא וסבתה התאבלו עליו קצת ושכחוהו במהרה. 

          הבית עמד נטוש שנים רבות אך  השניים  היו נלהבים לשפץ אותו, לבנות ולצבוע. הקיץ היה קצר והם עמלו קשה. פה ושם היו צריכים לקחת פועלים אך בדרך כלל  היו מלאי רצון לעשות את רוב העבודה בעצמם.

          הבית היה מוזר – את חלקו הגדול תפס קמין ענקי  עם איזה-שהם מעברים שתכליתם לא ברורה.  גִ’י אֶם  רצה לבנות אותו מחדש, אך הקבלן המליץ לא לעשות זאת, לשם כך יצטרכו להרוס ולבנות את כל הבית מחדש, הסביר. 

          בסתיו, הבית היה כמעט מוכן, נשארו עוד כמה סיומים, אבל הוא בהחלט התאים למגורים. הניסיון שהיה  לג'י אם בעבודה עם ילדים הועיל  לו והוא מצא  עבודה ללא קושי מיוחד. אן המשיכה לשפץ ולשפר את הבית, גִ’י אֶם  הצטרף אליה בערבים ובחופשות ולקראת החורף הכול היה גמור והם יכלו לנוח.

          זה קרה באביב. השלג נמס כבר וגִ’י אֶם  החליט לצבוע את הקיר האחורי – רוחות החורף ומזג-אוויר לח פעלו ללא רחם על הקיר  והצבע התקלף ונשר.   היה יום שמש בהיר, לקראת הערב מעל האגם בשקט  עלה הירח. השמש עמדה לשקוע מעל היער הרחוק. נוכחותן של שתי שמשות בו-זמנית מילאו אותו באיזה  אי-שקט.  הוא התכוון כבר לסיים להיום, כאשר שמע צעקה.

צעקה אן. לרגע הוא לא זיהה את הקול,  אך זאת הייתה אן, קולה היה מלא בפחד. גִ’י אֶם  זינק אל הבית.

          אן שכבה על הרצפה, ראשה היה מופנה בתנוחה לא טבעית, שפתיה מלמלו  חרישית, היא ניסתה לומר משהו, אך לא הספיקה, הוא ראה איך צבע החיים  בלחייה הולך ומחוויר, עוזב את פניה. ג'י אם ניסה לבצע בה הנשמה, בדק את דופק הלב, וניסה להחיותו.   הפעיל את כל שיטות העזרה הראשונה שהיו ידועות לו. אחר תפס טלפון, קרא לאמבולנס והמשיך בניסיונותיו הנואשים להחזיר אותה לחיים, ביקש שלא תמות, שתחזור. זה נמשך כעשרים דקות. בסוף הוא הבין שהכול נגמר. אן שלו מתה. הוא התיישב על הרצפה ליד גופתה ובכה.

          הרופא שהגיע ביצע בדיקה ראשונית ורשם דו"ח סיכום. מעט אחריו הגיע השריף עם ציוותו. הם ביקשו לא לגעת בכלום, במיומנות נעו בתוך הבית ושוחחו ביניהם בשקט. גִ’י אֶם  הרגיש את עצמו באיזה סרט נוראי שבו הוא משחק תפקיד אבסורדי. השריף בדק  בקפדנות את ידיו המוכתמות בצבע , שאל כמה שאלות ובדממה מילא טפסים. גִ’י אֶם לא הבין איך אפשר לארוז את אן אהובתו  בשק פלסטיק, אך האנשים עשו זאת בתנועות מורגלות, והתנועות האוטומטיות האלה עצרו את המילים שעמדו להתפרץ מגרונו. השריף פנה אליו ואמר – אל תדאג בחור, לקח את אנשי  הצוות ונסע. גִ’י אֶם נשאר לבד.

          בלילה הזה הוא לא ישן. בהתחלה הסתובב בבית ללא מטרה, נעצר ליד הקמין, סגר סורג שנשכח, התחיל משום מה לטאטא את שאריות האפר והפיח על הרצפה, אחר-כך שוב עבר בחדרים. בכל מקום  היו סימנים של נוכחותה, נדמה היה  לו שהוא רואה  איך אן נעה בתנועות רכות ואופייניות. הוא התעייף, סגר את כל הדלתות והחלונות.  לבסוף התיישב בכורסה, הביט בחושך של הלילה במבט עיוור. הכאב עמד בגרונו , הוא לא היה מסוגל לחשוב, מבוכה כבדה לא הרפתה ממנו. הוא לא ניסה להירדם. הלילה ייסר אותו בריקנות קיומית. לקראת הבוקר, כאשר השחר הפציע מעבר לחלון, הוא נרדם בלי משים, בתנוחה לא נוחה, מעייפת.

          העיר אותו צלצול. התקשרו מחברת לוויות. כל היום למחרת היה עסוק וטרוד בטרחות שונות.  באו שכנים ומכרים, הוא לא היה לבד, שוב הגיע השריף עם מסמכים לחתימה, שוב באו אנשים. הוא התפלא כמה אנשים הכירו את הפארקרים. הם לא שאלו כלום. הוא ניסה למצוא אצלם תשובות לשאלות רבות שעינו אותו, אבל הם משכו בכתפיים ורק טד מהחנות היחידה בסביבה טפח על כתפו ואמר – תבוא אחר-כך, נדבר.

למחרת הייתה הלוויה. חברת הלוויות השתדלה מאוד. יופייה השיישי של אן הדהים אותו, היא דמתה בעיניו  לאלה מתה. גִ’י אֶם  עמד חסר-ישע ליד הבור בחליפה שכורה לא נוחה ורק כאשר סגרו את הארון והתחילו להורידו למטה, הוא תפש  פתאום  שכל זה אמיתי, שאן מתה, ומישהו הרג אותה. גִ’י אֶם התנדנד ובקושי נתמך על איזו יד מושטת בזמן. התכווצות הכאב עברה בכל גופו, הוא בקושי הדחיק התייפחות. לבסוף נשאר בהכנעה ליד ערמת הפרחים. אן שכבה מתחתיה.  הוא שמע את דברי התנחומים הקצרים. אנשים התפזרו. הוא נשאר לבד ליד הקבר. הכומר ליווה אותו הביתה וגִ’י אֶם  הודה לו. שוב הגיעו שכנים ומכרים, גברים לחצו את ידו, חלקם ניסו לעודד אותו.  נשים הגישו משקאות, ההשתתפות השקטה שלהן נגעה לליבו. התחיל להחשיך. הוא הרגיש מותש. האנשים הבינו והתחילו להיפרד. הוא ניסה לעצור ספקות. מחר, חשב לעצמו,  ילך לטד.  גִ’י אֶם  שקע בתרדמה כבדה.

          היה בוקר מאוחר ושומם. קונים לא היו. טד הגיש לו שתייה קרה והם התיישבו. גִ’י אֶם  הביט בו בשאלה אילמת. טד לגם מהורהר, חיכך בגרונו והתחיל לדבר.

"בחור, הסיפור הזה ארוך, מקומיים מכירים אותו, לכן עליך להתאזר בסבלנות ולהקשיב.  זה קרה לפני שנים רבות. הפארקרים תמיד גרו כאן, ואת הבתים האלה בנו אבות אבותינו, בנו ביחד. בחופשות, היו באים  ותוך יום  היו מקימים בית. המקומות האלה קרים במיוחד, אתה יודע, לכן דבר ראשון הרכיבו קמין. בעצם לא קמין אלא תנור אמיתי. היה להם מומחה, מאסטר גדול, אין כאלה עכשיו. תנורים אלה הם סוג של אומנות – כמה בולי-עץ חיממו את כל הבית, והחום נשמר עד הבוקר. אנשים ניסו לחקות ולא יצא להם כלום – הסוד אבד. על מה אני מדבר? על כך שפארקרים לא היו שונים בהרבה מאחרים. היו להם שתי בנות.  הצעירה  הייתה אן – יפיפייה וחכמה, אתה בעצמך יודע, אך עם הגדולה נפלה טעות. למה? לאלוהים הפתרונים. 

קראו לה נואלי, היא נולדה מונגולואידית ואף-פעם לא למדה לדבר כמו שצריך, רק גועה וזבה רוק. האם שמרה עליה היטב וריחמה עליה. נואלי תמיד הייתה שבעה ולבושה נקי. והכול היה טוב אילולא הירח. בליל ירח מלא נואלי הייתה בלתי נשלטת –  לא אכלה, לא ישנה, כל הזמן ניסתה לטפס על הגג. תודה לאל שזה נמשך רק כמה ימים בחודש, אחרת הייתה מטריפה דעתם של הוריה  לגמרי. נואלי הייתה כמעט בת שתיים עשרה ואן הייתה קרוב לארבע, כאשר ארע האסון.

הייתה זו תחילת האביב.  בשעות היום הייתה התחממות, אך בלילה כפור כיסה את הכול. לנואלי היה התקף קשה מאוד. לא ניתן היה להרגיע אותה. באותו הלילה נפלה על ההורים  עייפות  גדולה והם נרדמו בלי כוונה.  התעוררו רק מהצרחות הנוראיות של נואלי, קמו לחפשה בכל הבית בעודם שומעים אותה  צורחת, מהיכן בדיוק לא ידעו. לבסוף ניחש האב נכון וניסה לפתוח את הקמין, ובאמת, נואלי הייתה שרועה שם, שחורה ומפויחת כולה ודועכת.    איך הגיעה לשם – לא הבינו, אולי הצליחה בכל זאת לטפס על הגג, אף שהייתה מאוד מגושמת,  ומשם נפלה דרך הארובה למטה; המעברים היו  צרים, חום נורא שרר , והיא נפלה על גחלים בוערים – דרך חזרה לא הייתה.

הם הוציאו אותה משם מהר, שפכו עליה  מים קרים וקראו לאמבולנס. בבית-החולים חזרה אליה הכרתה פעם-פעמיים, ואולם אחר-כך החמיר מצבה  מאד. בהתחלה היו לה הזיות במשך כמה ימים, אחר-כך שקעה בתרדמת עמוקה. הלב נשמע בקושי – כמעט כמו של אדם חי ובו בזמן לא חי. והמראה לא לחלשים, אנשים סיפרו – היא נשרפה  כליל, שוכבת כולה  שחורה. הרופאים אמרו שאין שום תקווה. כמה זמן זה יימשך – לא ידוע. החזיקו אותה כך בביה"ח יותר מחודש, ללא כל שינוי, והביטוח נגמר כבר. אין מה לעשות, נאלצו לקחת אותה הביתה – בביה"ח או בבית – אותו הדבר. אבל אתה מבין,  המשיך טד , אימא נשארת אימא, האם זה מגיע לה?  לא לנו לשפוט; יום ולילה היא ניצבה ליד מיטתה של נואלי , מתרוצצת בבית, ובו בזמן השגיחה ושמה עליה עין. ונואלי לא אוכלת, לא שותה, שוכבת בלי נוע. רופא בא לבדוק אותה ואמר – עדיין  חייה.  היא שכבה כך חודש נוסף  ובבוקר בהיר אחד, נעלמה. ההורים לא הבינו איך, מאחר והדלתות והחלונות היו סגורים ונעולים בלילה. הם ניסו לחפש שוב בתוך הקמין, והקמין קר –  חודשיים לא הדליקו אותו, המעברים צרים ומתפצלים, ילד לא יעבור בהם , מבוגר על אחת וכמה.

קראו למשטרה. אלה הביאו איתם כלבים. ובאמת, הכלבים נבחו לעבר הקמין, אבל להיכנס פחדו, רק נבחו ונבחו… הבלגן הזה נמשך הרבה זמן. אז הציעו לפרק את הקמין כולו לבנה-לבנה, אבל לשם כך היה צריך להרוס את כל הבית, איפה נשמע כזה דבר?  התייעצו ארוכות. הכומר הגיע, השריף בא, עשו ביניהם התייעצות. והגיעו למסקנה שבן-אדם ממילא לא יכול להישאר בחיים שם וסביר להניח שנואלי קברה את עצמה בתוכו.  הם החליטו להבעיר אש גדולה ולערוך משהו כמו טקס שריפת גופה, כדי שהכול יהפוך לאפר. האם ניסתה להתנגד, אך שכנעו אותה, אמרו ופסקו שכך יהיה טוב  לכולם.

השריף הביא את הבחורים שלו, והם התחילו במלאכה, שני ימים ושני לילות בערה האש, להבות יצאו מהארובה , ובלילה הן נראו למרחוק. לבסוף כבתה האש. גירדו מעט אפר, שמו בארון וארגנו לוויה קצרה. השכנים פזלו, אף אחד כמעט לא בא ללוויה הזאת. נראה שבזאת תם העניין;  רק האם התחילה לדעוך, נראתה רע, רזתה מאוד. ובדיוק אחרי שנה מצאו אותה, מתה. היא שכבה שרועה על הרצפה, וצווארה שבור.

מי עשה זאת –  אף אחד לא ידע. אנשים החלו לדבר לפזר השערות , אמרו  שנואלי חיה. שפעם בשנה, באביב, בירח מלא היא מתעוררת מתרדמת המוות שלה ונוקמת ללא רחמים. בלילות כאלה היו האנשים סוגרים חלונות ודלתות. ואולי היו  אלה רק אמונות תפלות, סביב אגדה מקומית. סביר להניח  שכך הוא הדבר, אך את הדלתות עדיף בכל-זאת לסגור חזק יותר ואת סורגי הקמין לנעול."

זהו בחורי,  אמר טד, סיפרתי לך הכול. ואם יש לך שאלות, תשאיר אותן לעצמך, ממילא אין מי שישיב עליהן. רוצה עוד משקה?

גִ’י אֶם  השתרך לאיטו  הביתה. הוא לא חשב על כלום. הסיפור על נואלי שקע לאט בהכרתו. הוא נגע במילים ובתמונות בניסיון לעשות איזשהו סדר. התקרב לבית. הרצון הראשון שלו היה לעזוב הכל ולנסוע, לברוח מכל הסיוט הזה, לשכוח. הוא התגבר עליו  ונכנס. הבית פגש אותו בשקט. השמש נחה על הרצפה הצבועה בכתמים החמים של החלונות. גִ’י אֶם נעצר. פתאם הבית עזב אותו. גִ’י אֶם חש שהוא בחלל ריק. נדמה היה לו שהוא שומע תנועה של חלקיקים, רחשוש קל של תנועותיהם, העולם היה עצום, הוא היה מלא עד אפס מקום בגלים דקים, הגלים זרמו מלמעלה בשטף בלתי-נראה. הוא שמע את אוושת השקט; מהאוושה הזאת נולד קול דק ומוכר, הוא הכיר אותו – כך דיברה אן. ברגע בלתי-נסבל אחד הוא שמע את המוסיקה שבקולה, היא עטפה אותו, הייתה בכל מקום, הוא ראה כל תא נאמן של גופה, נגע בעורה העדין, ידיים חיבקו אותו בהתמזגות ארוכה. זה היה נס. גִ’י אֶם נאנק. חזר לעצמו בקושי, חזר למציאות. הוא עמד כקודם באמצע הבית. היה ריק. גרגירי אבק רעדו בקרני האור. זעם פראי אחז בו. גִ’י אֶם רץ נסער בתוך הבית באגרופים קמוצים. הוא לא ידע כמה זמן זה נמשך. לבסוף הוא נעצר, התגבר על הכעס, בקושי סידר את מחשבותיו. הוא לא ייסע. יש לו מטלה. עליו לבצע אותה.

 הוא שתה מים קרים, לאט, שקל, והגה תוכנית. שארית היום עברה בהרהורים נוקשים ומכאניים. בערב הוא מצא בספר טלפונים אסטרולוג, התקשר אליו  וביקש לברר כמה פרטים. אחרי שעה הוא קיבל תשובה. הכל התאים. תאריכי המוות של אן והאם היו באביב, הלוח הירחי היה מדוייק. גִ’י אֶם דחה את כל הספקות. הכעס התחלף בשנאה עצורה. הוא החביא אותה עמוק, בפינות הרחוקות של הלב והכריח את עצמו לפעול, אוטומטית, בהתאם לתוכנית. שנה. כל השנה הבאה הוא יקריב את גופו, יקדיש  את מחשבותיו ורגשותיו לתוכנית הזאת, הוא יחיה לפי סדר יום מדוייק, הוא יהפוך את קיומו לנשק, ובזמן הנכון יפעיל אותו ללא היסוס.

כל הקיץ והסתיו הוא חי כמו מכשיר מכוון  – קם מוקדם, שתה חצי כוס מיץ ויצא לריצת בוקר, אחר-כך עשה מקלחת ויצא לעבודה, אחרי ארוחת-צהריים קלה ומנוחה קצרה היה מתחיל אימון עיקרי של שלוש שעות. ריצה, קפיצות אורך ותרגילי כוח על מכשירים. בסוף הקיץ הוא בנה בריכה קטנה אך עמוקה בקצה המרוחק של החלקה וסלל אליה שביל ריצה משובח. בהתקרב החורף הוא העביר חלק מהתרגולים לאולם הספורט של בית-הספר והתאמן כל הזמן, בלי לרחם על עצמו ובלי מחשבות. בראש קר הוא  בדק זמן, מדד מרחק ושוב התאמן בעקשנות. בלילות הוא נרדם מהר.

בסוף החורף, כאשר השלג נמס, הוא ניקה את הבריכה ומילא אותה במים. גִ’י אֶם דאג קצת , אך החישובים שלו היו מדוייקים, חלפה כמעט שנה של אימונים קדחתניים, והבדיקה הראשונה עברה בהצלחה – בזינוק טוב הוא יכול היה  בקלות יחסית לקפוץ מעל הבריכה. לפעמים הוא נסע לאחת הערים הקרובות בחיפושים אחרי תמציות כימיות שונות, ובערבים בזהירות עשה ניסויים בחומרים נוזליים שונים. לבסוף הוא בחר תמצית אופטימלית והתחיל להכין את הכמות הנדרשת. בתחילת האביב הכל היה מוכן.

הגיע יום השנה למותה של אן. גִ'י אֶם היה קצת נרגש. הוא הכין את כל הציוד. חשב עוד פעם  על כל ההתרחשויות האפשריות ואחר הצהריים רוקן את הבריכה ומילא אותה בתמיסה. לקראת הערב הוא התקלח, לבש את הבגדים הרגילים שלו, ובפעם הראשונה באותה שנה פתח את הסורגים של הקמין והתיישב בכורסא, פניו לעבר הפתח. את דלת הכניסה הוא השאיר פתוחה. אור ארגמן זרם דרך החלון מימינו, הוא ידע,  השמש שוקעת מעל היער. מבעד לדלת הכניסה משמאלו הוא ראה שמיים מכחילים ולבנה;  האור החיוור שלה השאיר צל קל על הרצפה. בהתחלה הוא רצה להדליק פנס בחצר, אך לא העז, ונשאר יושב, מביט מתוח אל הריקנות השחורה של הקמין. עברה  אולי כחצי שעה, הוא פחד להביט בשעון, הדממה הקפיאה אותו, הייתה זאת דממת קבר, דממה של מערת קבורה.

ואז הוא ראה. בהתחלה זה היה אפר, אפיק קטן של אפר נשפך חרישית לתוך הקמין, הוא שמע רשרוש. צל שחור, שחור אפילו מהקמין עצמו, ירד ברכות למטה, התכופף ויצא קדימה. גִ'י אֶם התיישר, הצל התיישר אחריו. גִ'י אֶם המתין, רצה לוודא שנואלי רואה אותו. הוא שמע את געייתה הצרודה וראה איך היא  עושה צעד כבד ראשון לכיוון שלו. גִ'י אֶם צעד אחורה לכיוון הדלת, נואלי נעה אחריו נוהמת. גִ'י אֶם עשה כמה צעדים ויצא. נואלי  אחריו.  תנועותיה היו כבדות, אך עם כל צעד נעשתה קלה יותר. באור הדמדומים הוא לא ראה את פניה, לא היו לה פנים,  היו רק איברים קצרים ומגושמים, כוח גס היה אצור בצורתם השחורה המאיימת. גִ'י אֶם הלך מהר יותר והסתכל אחורנית.  נואלי רדפה אחריו יותר מהר, לבסוף הוא החל לרוץ,   הסתובב כדי לוודא שנואלי רודפת אחריו, ואז  יצא לזינוק האחרון.

 גופו כהרגלו לקח את המהירות הנדרשת וליד שפת הבריכה הוא קפץ. כמעט ולא חשב, התכופף קלות, שרירי הרגליים צייתו לו  והקפיצו אותו בדיוק. הוא היה באוויר ואחרי שבריר שניה נחתו כפות רגליו  בצד השני של הבריכה.  הידיים תפסו מקל שהוכן מראש וגופו הסתובב מוכן להדיפה. הוא ראה את  נואלי קופצת אחריו, ולא הבין למה עשתה זאת, אולי פשוט ניסתה לחזור על תנועותיו;  אך ברגע אחד נורא הוא ראה את קפיצתה המגושמת, היא קפאה פתאום באוויר מעל מרכז הבריכה… וצללה לתוכה. הוא קפץ הצידה כדי שהטיפות של החומצה לא יפגעו בעורו והתקרב בזהירות אוחז במקל בכל כוחו. כמו בצילום שהואט הוא עוד הספיק לראות איך נואלי שוקעת לתחתית ועושה צעד אחד עוויתי. קווי המתאר של גופתה התחילו להיטשטש, עננים שחורים גאו מסביבה, התערבלו , בועות שחורות רתחו מעל פני הבריכה ופתאם גִ'י אֶם הרגיש בסרחון בלתי נסבל  שעלה מתוך הבריכה. הוא עמד כך עוד עשר דקות. התסיסה פסקה לאיטה ודממה שררה.  הבריכה הייתה שחורה וחלקה. הלבנה עלתה גבוה והעבירה שביל נוצץ על פניה.

גִ'י אֶם שחרר בזהירות שסתום, הנוזל זרם בצינורות. הבריכה נעשתה רדודה יותר. גִ'י אֶם עמד על שפת הבריכה והמתין, המקל  עדיין  בידו, עד שכל  הנוזל התנקז  ויצא,  ועל הקרקעית נותרה  שלולית שחורה. נואלי נעלמה, נמוגה,  הפכה לשלולית זוהמה.  היא איננה. היא הושמדה. ללא עקבות. גִ'י אֶם חזר על המילים האלה  ושטף ביסודיות את הבריכה במים נקיים.

אחרי שעה הכול נגמר.  גִ'י אֶם ניכנס אל הבית. דבר לא קשר אותו יותר לבית הזה. הוא התקלח, החליף בגדים,  אסף כמה חפצים והעביר אותם לרכב. סידר הכול, כיבה אורות. סגר ונעל את הבית במנעול. התיישב ברכב. פתאום כוחותיו עזבו אותו ברגע אחד – כל השנה הזאת,  מתח השעות האחרונות. דמעות פרצו מעיניו.  הוא בכה ללא מעצור. הבכי הרעיד את גופו, רחמים הציפו אותו. רחמים על אן, ועל עצמו ועל המפלצת השחורה המגושמת הזאת.

זמן ממושך עבר עד שנרגע אך שוב היה פורץ בבכי ושוב נרגע בקושי. לבסוף לקח את עצמו בידיים, יצא מהחצר, סגר ביסודיות את השער, חזר לרכב ונסע.  ללא  כיוון. במראת הצד ג'י אם ראה  את הלבנה מאחוריו. הלבנה האירה, העיגול הבהיר שלה רעד על הכביש המשובש.     

 

 

                                אוקטובר 2001

מודעות פרסומת

אחרי הגשמים

          היו אלה ימי סתיו אחרונים ובהירים להפליא. רק לפעמים הסתלסל ענן קטן באמצע השמיים, אך תוך דקות ספורות היה מתפוגג ושוב היו שמי תכלת עמוקה המתחלפת לאיטה בכחול-כהה לפנות  ערב. שמש קרה זהרה על הפסגות המושלגות וקולה של ציפור נדירה פילח את האוויר הצלול מאופק לאופק. היער עמד עירום וכנוע בציפייה מנומנמת, רק רוח עוד העיפה פה ושם איזה עלה אדום ויבש על פני הסלע. גשמי הסתיו הקרים פסקו כבר, הנחלים הקטנים יבשו, אך הצלילות של סוף הסתיו התעקשה עדיין בתמימות שברירית. בערבים, פתיתי שלג בודדים קטנים כגרגירי חול לבנים ריחפו באוויר בפינות מסתור של רוח קרה עד שנחתו, נעלמו לבסוף בסדקים בין שכבות האבן המשחירה.

הימים השקופים והזוהרים ולילות של אור ירח לבן, מלאו גם אותי בציפייה מייסרת. ביליתי את ימיי בהכנות אחרונות לחורף ארוך, אך את רוב זמני הפנוי, ובמיוחד בלילות של נדודי שינה, העברתי בהמתנה מהורהרת, כאילו כל שנות הבדידות שלי כאן, על צלע הר קירח, היו למען אותו ערב של פגישה מחודשת. מירה. צורך ישן שלי לעטוף את עולמה וכל סביבתה בחיבה ורוך לא מרוסן אחז אותי בעוצמה מוכרת. הרגשתי איך אוזל הזמן וגם ידעתי שימיי היצירה שלה במישור הסתיימו בעצם, ידעתי גם את הפחד הלא נשלט שלה בפני הלא ידוע. הכנתי מבעוד מועד את פרידתה מהשפלה.

השמש עמדה מעל הגבעות במערב והירח החוויר מעל, כאשר שמעתי סוף-סוף רשרוש של חלוקי נחל למטה הרחק בקצה הוואדי. ראיתי את צורתה המוכרת עד לכאב של מירה, איך היא מנפנפת לשלום לילד שליווה אותה ומתחילה לטפס במעלה השביל המפותל לכיוון הבקתה. מיהרתי לרדת.

השביל לבקתה קשה להליכה אך מוכר לי היטב על כל נפתוליו. צעדיה של מירה היו מהוססים . היא הביטה לכיווני ונעצרה. ראיתי הקלה בעיניה כאשר התקרבתי.

התחבקנו. פניה היו צעירות מן הרגיל, לובן קל נשקף בהן, רשת דקיקה וסמיכה של קמטים לא מוכרים לי כיסתה את כל פניה וצווארה החשוף, עקבות של עייפות משנים אחרונות נשמרו עדיין על הלחיים ומסביב לשפתיים. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה מקושטת בוורדים קטנים אדמדמים מפוזרים כמו כתמי צבע מהירים מידו של אומן מופלא. שיערה  התפזר ברוח ההררית ועיניה נצצו בתקווה ובציפייה לשינוי רענן. לקחתי את ידה השמאלית, שילבנו אצבעות באחיזה זכורה לנו היטב. הבחנתי בהילה קלה של אושר מסביב לראשה וכל גופה.

 – את נראית מצוין, אמרתי.  בעוד זמן קצר תיראי עוד יותר טוב, בדיוק כמו שאת רוצה, הוספתי.

המשכנו לטפס בשביל. צל של ספק קל הופיע בעיניה, וכאשר עלינו לבסוף למדרגה הראשונה של הבקתה, היא נעצרה לדקה להסדיר את נשימתה, הביטה אליי ישר ושאלה

–  האם אנחנו בחלום? או שאני כבר מתה ? ציפיתי לשאלה הזו ועניתי בכנות:

– לא ממש בחלום, אך גם לא ממש מתה. החיים נמשכים. בואי נסתפק בזאת בינתיים. פתחתי את הדלת והוספתי – את זקוקה למנוחה, חיכיתי לך הרבה זמן. את יכולה עדיין לחזור למישור אם תרצי.

ראיתי בפניה שהמשפט האחרון היה מיותר. נכנסנו.

התנור בער והבית היה חמים. ריח של מרק, התבשיל האהוב על מירה, היה באוויר. הושבתי אותה ליד השולחן, מול החלון הפונה לפסגות. שלג וורוד-כחול נח עליהן בשמש השוקעת. הגשתי מרק חם בצלחות פשוטות, לחם כפרי חמצמץ וחמאה. אכלנו. ראיתי איך היא מתחממת וסומק קל מתפשט על פניה, ידיה ורגליה הקפואות מרוחות ההר מתחממות וחיוך פורח לפתע על שפתיה.  הרגשתי בקרבה הגדולה  שחוזרת  אלינו לאיטה. הפעם לא היה בזה  עול – רק חופש ובטחון  גדולים מלווים בקלילות משכרת. ראיתי דמעות בעיניה, ניגבתי אותן בפיסת בד קטנה. השמש שקעה. הוספתי עצים לאש.

–         ספרי לי איך הייתה לך הדרך, ביקשתי.

היא נשמה כמה נשימות ארוכות ונרגעה. באור הקלוש של להבות התנור, הקמטים לא נראו כלל, פניה היו צעירות ויפות, סיפורה היה נרגש ושקול בו-זמנית כשל משוררת שיודעת לאצור התרגשות גדולה בין מילים בודדות.

 

"אתמול כל היום הייתה לי תחושה מוזרה של עצב. גופי לא הציק לי, זה לא רגיל כל-כך בשבילי. הסתובבתי בבית בלי מאמץ בסוג של ריכוז מתמשך.  סידרתי את כל המסמכים ואת כל העבודות, עשיתי כמה טלפונים ושלחתי כמה מכתבים. היה זה יום מפרך, אך לקראת הלילה הייתי עדיין ערה לגמרי. שכבתי במיטתי  בעיניים פקוחות, כדור השינה לא השפיע עלי, כאילו הייתה זו שעת  צהריים. אני חושבת שנרדמתי לבסוף. או חלמתי שישנתי. התעוררתי פתאום. פתחתי עיניים ואתה היית לידי. לא אתה הנוכחי, אלא ילד כבן שמונה, רזה, בגופייה ומכנסי טריקו קצרים ובלויים, עם ראש עגול וסימני חבלות על הברכיים והמרפקים, בדיוק כמו בתמונת הילדות שלך, זו  עם האופניים. הילד שתק, הביט אלי במבט שלך, חולמני ועצוב קצת. אחר-כך הושיט לי יד. אחזתי בידו בשמחה שלא היה לה הסבר ברור. ואז התרחש קסם. פתאום הגוף שלי היה קל, כל כך קל, התרוממתי ומצאתי את עצמי הולכת אחריך, ואתה, זאת אומרת הילד, מסמן לי לבוא אחריו. הייתי בטוחה שזה חלום, מלא אושר וריחוף. יצאנו. זכרתי שהיה לילה והתפלאתי שבחוץ זרחה שמש. אולי בגלל  הוילונות, חשבתי. הלכנו בדרך עפר בין עשבים הצומחים פרא וגדרות עץ לצידי הדרך. בתי כפר ישנים ועצי פרי מאחורי הגדרות ליוו אותנו. ידעתי – אלו מקומות הילדות שלך, מקומות שפעם חלמנו לטייל בהם וגם ידענו, שהעיר הגדולה כבר בלעה אותם לבטח ושאנחנו בעולם של זיכרונות. הלכנו לאורך הרחוב, יד ביד, הילד היה יחף, הוא הוביל אותי בבטחה בדרכי הילדות שלך, הרגשתי נוח ובטוחה  לידו למרות שהיית רק ילד. הגדר בצד שמאל נגמרה וראינו וואדי קטן עם עשבים גבוהים, ריחם החריף והמתוק מילא אוויר חדור שמש ותכלת סתיו. כך הגענו לקצה הרחוב שהתעקל ימינה והפך לשביל צר בין גדרות עץ גבוהות, אפורות, שחורות כמעט מגשמים ורוחות. השמש בקושי הצליחה לחדור לשביל ואדמת החמר האדום שלו הייתה רכה וכבדה. ריח טחב ופטריות של עץ מרקיב נדף  ועלה בנחיריי.  לאט, אמרת, ואחזת את ידי חזק יותר. השביל נגמר במהרה ויצאנו פתאום לשטח פתוח, שטוף שמש, חצוי בוואדיות רבים  ובורות לכריית חול וחמר. רחוק למטה ראיתי נהר קטן זורם דרך צינור בטון מתחת לסוללת עפר גבוהה של פסי רכבת, חוצה שמי תכלת רכים בקו ישר וחסר רחמים. אך הנהר המשיך, מתפתל ללא דאגה בין גדות נמוכות וירוקות, קורץ לנו, כמו תמיד, כאילו אני הייתי הילד וחבר המשחקים וידעתי כמוך כל פינה במרחב המופלא הזה, ידעתי את כל הסודות, את ריח העשבים המתחממים בשמש כששכבנו מסתתרים במחבואים ומשחקי מלחמה עם רימוני חמר לח בידיים ואת ריחו של שלג טרי בצהרי חורף לבן. ראיתי נפילה איטית של מליון פתיתים לבנים עד קצה האופק, מכסים שמיים ואוויר מסביב כמסך סמיך וחי, ואותנו, גולשים ללא דאגה על מרבדים רכים, נתקעים פתאום בערמות לבנות חדשות שלא ראינו ולא ידענו על קיומן, מחופרים למחצה בלובן נוצץ, ממלא עיניים ואף, נכנס לנעליים ומאחורי הבגדים המרושלים, וקמים לנער שלג קר מהפנים ומהבגדים ורצים שוב במעלה הגבעה לגלוש עם שריקת הרוח באוזניים. 

התמונות עברו מול עיניי כסרט נפלא, ניערתי את עצמי ושוב ראיתי אותך, קטן ורציני, ואת עצמי, אישה מזדקנת, משקל נוצה, מחזיקים ידיים, יורדים בשביל בין כתמי ירוק וזהב, באוויר צח של קיץ מלא בצרצורים של אלף ציקדות שיכורות שמש, מנהלות שיח קולני  מכל פינה נסתרת. הייתי מאושרת. לא התאפקתי וחיבקתי אותך. היית קצת מבוהל, כאילו לא רגיל לביטויי רגשות מתפרצים. השתחררת בעדינות ושוב החזקת את ידי, ילד רציני ומאופק. כיבדתי את מנהגיך, אך כל הדרך מטה בשביל המתפתל, דמעות עמדו בעיניי וקרני שמש נצנצו בהם כך שבקושי ראיתי את דרכי. כאשר עיניי  יבשו  לבסוף, היינו כבר ליד הנהר, במפרץ קטן ושקט. שמש חיממה פיסת חוף חולי וסירה מגושמת קשורה בחבל למוט תקוע עמוק באדמה. הילד נכנס למים וקירב את ירכתי הסירה לגדה,  כך שאוכל להיכנס בלי להרטיב רגליים. ראיתי  את תחתיתה של הסירה במים, שחורה מזפת לכל אורכה. אני פוחדת מסירות, מספינות שטות, אבל ידעתי שהילד בעצמו בנה את הסירה מקרשים של אורן לרצפות עץ כבדות – החומר היחיד שהצליח להשיג, בנה לפי כל החוקים, יכולתי לסמוך אליו. ראיתי את נצוצי האור על הסחף מעל חלוקי אבן נמים בתחתית הנהר, קרובה כל-כך, והתיישבתי ללא פחד על ספסל – קרש פשוט וחלק. הילד שיחרר את החבל ונעמד בחרטום. המשוט היחיד נראה גדול וכבד מדי עבורו,  אך הוא החזיק אותו בביטחון בידיים דקות, ראיתי את שריריו הקטנים פועלים ללא מאמץ ממש, ראיתי איך הוא נותן לזרם המים לסחוף אותנו ורק מתקן מדי פעם את הנתיב לאמצע ובולם במיומנות את הסירה במקומות של סחף מהיר מדי. לא שאלתי אותו לאן מועדות פנינו, עדיין הייתי בחלום, לא רציתי שהוא ייפסק, שייעלם הילד הנפלא הזה, רק הבטתי מוקסמת במשחקי האור על המים השקופים ותנועת הדגיגים המהירים בעומק, על הדפנות הבהירות והמעוקלות של הסירה עם ריח עץ טרי וריח זפת נמסה בשמש, על הגדות הירוקות משיחים ועשבים גבוהים;

נשמתי לרווחה את ריחם המתוק של צמחי מים, מעורב באדים קרירים רוטטים מעל פני הנהר, ראיתי לפניי את דמותו שטופת האור של הילד ולא רציתי שכל זה יסתיים פתאום, שיסתיים החלום כמו כל החלומות הטובים שלי ויתחלף שוב במציאות עגומה ומצערת. מצמצתי בעיניי, אך דמותו של הילד לפניי נשארה יציבה ובטוחה, הוא הסתובב לרגע אלי, כאילו לוודא שהכל תקין איתי, חיוך קל ומעודד הופיע לשבריר שנייה בקצות שפתיו הדקות, הייתה זאת מתנה גדולה ומשחררת ורק בקושי הכרחתי את עצמי לעצור ולא לרוץ לקדמת הסירה כדי לחבק אותו מאחור, להעביר את ידי מעל התספורת הקצרצרה שלו ולבכות, כן, שוב לבכות קצת. במקום זה מחיתי דמעה בוגדנית ושוב הבטתי מסביב כדי לא לפספס רגע מחלום יום קיץ זה.

כמה אפיקי נחל קטנים ואיתנים הצטרפו אלינו, הנהר התרחב, המים היו שקטים וחלקים יותר , והילד נדרש רק למאמץ קל כדי לכוון את הסירה לאמצע הדמיוני של הנהר. עברנו את פרברי העיר עם גני ירק מאחורי גדרות רפויות, עם בתי עץ כהים, צבועים לפעמים בצבעי ירוק או אדמדם דהויים. ילדים נפנפו לנו בידיים והרוח פרעה בשערות ראשיהם. הילד לא הגיב ואני נפנפתי להם חזרה  במקומו.

כאשר נגמרו לבסוף בתי העיר וענפי עצים גבוהים ורחבים כיסו את השמיים מעלינו, כאשר אדמת גדות הנהר השחירה ונראתה כבדה מלחות קבועה בצילם, השחירו גם מי הנהר עצמו, קרני השמש לא הצליחו לחדור דרך העלוה הסמיכה והסירה נעה כמו בדמדומי ערב מתקרב. התחלתי לדאוג, אך כבר ראינו אור בוהק בקצה הרחוק של מנהרת החושך הזאת ושובל אור זהוב  נמשך  ממנו על פני המים עד לסירה ממש. נשמתי לרווחה –  החלום לא נגמר עדיין ושוב צפן הפתעות בקצה הדרך.

המנהרה האפלולית הסתיימה ברגע אחד מהיר ופתאומי.  אור חזק נשפך עלינו מכל הכיוונים ובדקות הראשונות לא יכולתי לראות מאומה חוץ מהאור המסנוור הזה, ראיתי רק אותו, הוא התנפל עלינו מלמעלה והמצדדים; הנהר, הסירה, הילד ואני עצמי – היינו רק אור, זהב לבן וחמים. כאשר עיניי התרגלו לזוהר המופלא, חזרה הסירה, הילד, חזר גם גופי, אך הנהר – הנהר התרחב כל-כך שאחרי כמה דקות כבר לא ראינו את גדותיו –  הוא השתנה, נעלמו גם הבדלי הצבעים בין שמיים וארץ והעולם סביבנו הפך למשיכות מכחול ארוכות, בכל גווני התכלת, הוורוד והסגול, נדמו גם פכפוכי המים. הילד הניח את משוטו וצעד כמה צעדים פנימה, עשיתי כמוהו וצעדתי לקראתו. התיישבנו בספסל המרכזי, הרחב יותר. חיבקתי את כתפיו העייפות ואחרי כמה דקות נעצמו עיניו, הוא הרכין ראשו אלי ונרדם. לא דאגתי. הסירה שטה עטופה בערפילי חלב ללא גבול עם פסים של צבעי מים שקופים. היינו בחלום.

לא ידעתי לאמוד את הזמן. הגלישה שלנו הייתה חלקה. הצבעים סביבנו השתנו, אך האור הרך והבהיר לא נחלש. ראשו של הילד היה מונח בחיקי, זרועותיי חיבקו את גופו הקטן והרזה, לא הרגשתי עייפות ולא רציתי שרגעים אלה הסתיימו.

עברה שעה,  אולי יותר, והילד הנפלא שלי  התעורר, התיישב על הספסל, שפשף את עיניו הנמות עדיין, הביט אליי, הביט מסביב ושוב הרכין את ראשו על כתפי, ידיו בין הברכיים בתנוחה ילדותית של מנוחה. כך הגענו למרגלות ההרים.

הילד עצר את הסירה ליד אחו ירוק וערפילי. חיבקתי אותו. אל תדאגי, אמר, אנחנו נפגש שוב, רציני כתמיד, שוב ראיתי חיוך קטן בקצות השפתיים שלו, הוא נפנף לי ביד וחזר לסירה, לעשות את דרכו חזרה, לעולמו הפרטי."

 

 

מירה נאנחה, הביטה אליי ומחקה מחשבות פרידה מהילד.

 

–         אתה גר כאן הרבה זמן, – היא עשתה איזה חשבון והוסיפה – עברו כבר שבע עשרה שנים.

–         כן, אמרתי, הזמן זורם גם כאן, לאט יותר. –  הגשתי משקה עשבים ושורשים בקנקן וכוסות חמר פשוטים, – את עדיין יכולה לחזור, אם את חושבת שזה נכון – אמרתי. התכוונתי רק לשמוע תשובה מפורשת יותר.

–         אני רוצה להישאר כאן זמן מה. אני עייפה. בחיים שלי היו הרבה טרחה וסבל. עם פשרות רבות. אף-פעם לא הרגשתי חופש כזה, כמו כאן. כשעזבת, חשבתי שאהיה חופשית יותר. זה לא היה מדויק. עכשיו אני אתך ומרגישה ביטחון ושחרור גדולים כל-כך. לא ידעתי שזה אפשרי.

ישבנו קרוב. האש בערה. ראיתי איך מירה מרפה, ראיתי זאת בפניה ובכל גופה. עיניה נעצמו, נשימתה התעמקה. מירה נרדמה.

          המתנתי זמן מה, לאחר מכן בזהירות העברתי אותה למיטת פוך לבנה. מירה הייתה קלה, הרבה יותר קלה ממה שזכרתי.

היא תישן כך זמן ארוך. שם, במישור יעברו אולי שלושה חודשים. כאן  –  הרבה פחות. היא תקום צעירה כמו שהייתה פעם וכמו שתמיד רצתה. היא תבחר לעלות גבוה יותר. אחרי זמן מה גם אני אסיים את תפקידיי כאן ואמשיך בעקבותיה.

          לשונות האש נצבו עדיין מעל הגחלים האדומים. נשימתה של מירה הייתה שקטה וטובה. ישבתי בכורסה ליד החלון שבינתיים השחיר לגמרי. ראיתי פתיתי שלג מסתובבים מולי, חלקם נדבקו לזכוכית ונמסו לאיטם לטיפות זולגות. החורף הגיע.

John William Waterhouse, The Lady of Shallot

John William Waterhouse, The Lady of Shallot

 


מְלַקֵּט הארנבות*

עמדנו שם, בקצה מטע התפוחים, שתינו את משקה הבוקר הטעים שלנו, ראיתי ערוגות גדולות של פרחי צבעונים ושמש עולה מעל הים וחשבתי שאי-אפשר שלא להיות שמח כאן , גם אם אין לך עדיין שֵׁם כמו לכולם בטִיקוֹנְיָה .

אתה מגדל גם צבעונים? שאלתי את אוֹלֵף  .

לא, ענה אוֹלֵף , את הצבעונים מגדל אוֹלֵב, ידידי. כדאי לך להכיר אותו.  

הלכנו בשביל צר בין עשבים גבוהים. טיפות גדולות של טל עדיין נצנצו בהליכתנו. מזווית של אחו קטן ראינו את אוֹלֵב  גמד רזה למדי, לבוש מכנסיים קצרים בצבע תכלת וכובע קוֹלְפָּק  אדום, מסתובב בין שורות של פרחים גדולים צהובים, סגולים, כחולים, מחפש ארנבות המלחכות עלי צבעונים, בזהירות אוחז אותם באוזניהן הארוכות, נוטל ארנבת בכל יד, ומעביר אותן לשדה הכרובים השכן, שב וחוזר על מלאכתו זו ונראה היה  כנהנה ממש להחזיק בידיו את היצורים הרכים והתמימים הללו.

אוֹלֵב מבין ומדבר שפות רבות, אמר אולף, ובין היתר, גם את שפת הצבעונים ושפת הארנבות כמובן.

מעניין מאוד, אמרתי. אוֹלֵב סיים את מלאכתו והתקרב אלינו, הוא לגם להנאתו ממשקה הבוקר שהציע לו אולף חברו, ואני לא התאפקתי ופניתי אליו. האם תוכל לומר לי, שאלתי בנימוס רב, מדוע אינך בונה גדר מסביב לערוגות הפרחים שלך, כך שהארנבות לא תוכלנה לעבור דרכה וכך תחסוך לעצמך עבודה רבה? פתאום הרגשתי שאני מדבר מעולם זר ואחר, ואולי באמת לא מגיע לי שם חדש. אבל אוֹלֵב הקשיב בתשומת לב גדולה ואחרי הרהור קל ענה לי בחביבות:

הארנבות הן הידידים הטובים שלי. נזק רב יכול להיגרם בגלל הגדר. אני לא אוכל לדבר איתן ולתרגל את השפה הארנבית המעניינת והאוהבת כל-כך, הארנבות שחולמות את טעמן של עלי הצבעונים, לא תוכלנה לעשות זאת ובגלל הגדר אולי לא יהיו לי חברים! 

.

*קטע מתוך  "חג כל החלומות"


גשם באלפים

(סקיצה)

          לפעמים אני חושבת שהכפר כבר קטן עליי. המרחקים נראים לי קצרים מדי. אני מתניעה את הרכב, מספיקה לחשוב על כמה שורות ראשונות שתקועות לי מהבוקר והופ!, אני כבר ליד המכולת וחייבת לחייך ולהחליף גל, להתרכז במצרכים וההצעות מנומסות של קלאוס, גם הדרך חזרה לא יותר טובה, אני מנסה לחזור ולשנן את הבית הראשון, אבל ריחה של גבינת 'קאייזר' עבור בעלי מפריעה לי, אני חושבת פתאום שאולי היא לא טרייה מספיק וצריך להגיש אותה קרה יותר. ממהרת הביתה והגשם לא פוסק, וודאי צריך להוריד כביסה ולהכניס לייבוש במכונה, ילדים אוהבים בגדים וסדינים מבחוץ, עם ריח של ההר והשלג הרחוק, אבל הגשם כנראה לא ייפסק עד הערב, פתאום גם הבית קטן וצפוף לי וחם מדי, אני פותחת חלון במטבח, הגשם מטפטף על הזכוכית הנקייה ממילא והשורה החדשה קופצת לי פתאום בלי רצוני, אני נבהלת ורצה לחדר ורושמת מהר את כל שלושת השורות ונושפת לרווחה, רצה חזרה למטבח ושוב הגבינה, הכביסה ומצרכים על מדפיהם, רק כאשר אני מגיעה לבסוף לקרש גיהוץ – אפשר להמשיך עם השיר, אף אחד לא יוכל לומר שאני מבזבזת את זמני על דברים חסרי ערך שמעניינים רק אותי ולא תורמים מאומה למשפחה.

 

החלון שזוהר כל היום בחדרי

מכחיל לאט

צובע ערפלים נמוכים בתכלת תמימה

תודה לך, חלוני

בלעדיך איך אדע

 שאי-שם, בחוץ

היה ערב

.

איריס קובליו, צבעי מים, 2005


טיול עם כלב בליל ירח

כל ערב, בשש וחצי

השכן מימין מנגן צ'לו

מיתר ארוך

מושך את המאור הכתום מטה

 

          בוא, כלב חמוד. הלילה קורץ לך. גם לי. היום יצא לו קונטראסט טוב. איזה חדות! בטח DPI 9600. אחרי אלף של ככה-ככה, סוף-סוף יצא משהו טוב. אפילו כתמים על הירח. איזה קיטש! בהיר מאוד ולבן. מציץ בין ענפים בירוק כהה. קומפוזיציה מושלמת. ממש חורשה בוורינדוואן [1] . מעוף עטלפים דוממים. ציפור לילה –  צוויץ, צוויץ. שותקת. ושוב – צוויץ, פה ושם. כתמי אור של פנסי רחוב, רדומים. לרגע  אפילו רוח קרירה, שיהיה  כאילו. בימוי מצוין, אין ויכוח. אחרי יום מיוזע, בוס צעיר, להוט . אשתו שוב בהריון, מתעצבן. מטרטר כל חמש דקות בטירוף. ביס נתקע בגרון. ועכשיו מערכה שלישית, מנחמת. איזה צחוק! להעלות אדם תמים על המכונה העצומה הזאת, עם סוכריות צבעוניות, הסיבוב המשוגע הזה. וקצת נחת. רזולוציה, קונטרסט, קצת רוח,  שלא יֵרֵד מהפסים. עובדים עלינו. מה זה עובדים, חבל לך על הזמן. כמו נסיעה בהודו. איזה רוח ואיזה נסיעה. כל רגע אחרון בחייך. תחזיק את ידה. לפחות לא תמות לבד. נתפסת בין משאיות, אופניים, ריקשות, איך תרד עכשיו באמצע החיים?   אז תסתובב. קח לך איזו  תקווה אחרת. אולי שבועיים על הר בשוויץ. שם יש קונטראסט רוב הזמן. רק שהירח שמן יותר. הבוס לא פה. אורב מרחוק.

בוא, כלב. על מה אתה חושב? הדשא ירוק,  עם ריח עשבים מתקררים. לא אכפת לך,  אני יודע. יש שם אלף ריחות. בכלל לא ירוקים, אני ואתה הולכים ביחד. בעולמות אחרים, לא דומים בכלל. מה זה בימוי טוב. אבל  אתה יודע, אני באמת אוהב אותך,  ולא אכפת לי להרים את הקקי שלך. בוא נסכים –  אתה מחבב אותי. אני אף פעם לא מרגיז אותך,  כי אתה לא מבין הומור. גם אני, בעצם, לא כל-כך מבין את ההומור הזה. שישים שנה מסתובב ולא מבין. כל רגע יכול איזה דרנצ', קוונצ' וגמרנו. קצת כואב, אחר-כך שוכחים וזהו. מחליפים הצגה. חובות פה, חובות שם. צריך לחזור, לשלם איזה מינוס בינינו, איך תרד?

          אתה לא חייב לסמן כל מקום בולט. עזוב  את התחרות הזאת. אל תתחרה. זאת הבעיה שלך. לא חייבים להוכיח כלום. יש לך מה להגיד? תשאיר משהו. אחרים יבואו אחריך. יריחו חמישה אחוז. גם להם יש מה להגיד. לא נשאיר חובות. אחרת יימשכו אותך באוזן, לא תברח. גם בין המימדים.  כשזמנך יגיע, תבקש. כמו שהצלתי אותך ממוות, אציל אותך גם מהחיים. לא נהיה מטרד נודף ריח רע. נשאיר זיכרונות רומנטיים,  מעורפלים. ריח אפטרשייב נחמד. נעזוב בריאים. תוך רגע. קבענו.

          בוא, נלך הביתה. תחלום על איזה עצם. גם אני. אתה יודע, בוא לא נחזור. מספיק. נלך למירהביי[2],  אחריה. הבמאי כלל במחזה הזה גם קוברה וגם רעל. וגם ביקש שנקפוץ לנהר. היה מחזה טוב. אפילו הבוסים בכו, לא תאמין. נלך למירהביי. נשיר, נרקוד איתה לאהוב בלילות, במקדש. הלילה הוא שלנו ושל מירה. עדיין לא נלקחו מאיתנו הלילות. וְנֵעָלֵם.

          מה נשאיר? אני אשאיר שיר. ואתה  –  קולר אדום. תשתחרר,  אל תדאג. זה כלול בעסקה. אני אהיה השיר,  ואתה תהיה חלק ממנו. מתאים? קולר ושיר. הם ישהו באוויר של המקדש כמה לילות אחרינו. נוצת טווס בתוכם [3].

 

          בוא כלב אהוב. בוא.

/

[1] Vrindavan  – מקום ילדותו של האל קרישנה במערב הודו.

 [2]  Meerabai – משוררת הודית ממאה חמש עשרה,  בין חסידותיו של האל קרישנה.

[3]  קוברה, רעל, נהר, שירה בלילות, טווס וכו' – מאפיינים מחייה של מירהביי אשר לילה אחד נעלמה ממקדש סגור.


מטיילי סדנת הזמן

בוקר טוב אהבתי המתוקה,

מטיילי סדנת הזמן כבר עברו בשדרה מוקדם בבוקר,

הם הולכים לאט, כבר אלף שנה,

פניהם לא משתנים, כך גם הליכתם,

לבושם הספיק להתיישן ואפשר לחשוב

שאלה שחקני תיאטרון שהרגע יצאו מהצגת לילה

בדרכם להצגה הבאה, אי-שם בקצה העיר,

הם עייפים, אבל החוזה חתום מזמן

וסיום עונת ההצגות נראה רחוק מאי-פעם,

אולי הוא לא יבוא אף-פעם

התחלתי להכיר אחדים אישית,

לפעמים אני מצטרף אליהם בהליכתי בבוקר,

על גב' רובין כבר סיפרתי לך פעם,

על טינקי, הילדה הבהירה, שקופה כמעט, אספר לך פעם אחרת,

היא מביטה קדימה, כל הזמן קדימה,  

אולי היא פוחדת לאבד את שביל הזמן הנכון,

רק קרול, המטפלת הפיליפינית (?) שלה

זורקת לי לפעמים מילה אחת או שתיים,

ממשיכה לדחוף את העגלה המיושנת,

רואים עליה שכבר לא חושבת על עצמה כלל,

אבל אני לא ממשיך איתם, זה מסוכן,

הזמן שלהם נעצר בשביל שטינקי בוחרת,

הם לא יכולים לחיות אחרת

או למות כמו כולנו

וצער רב אוחז את ליבי בלראותם

מכורים להליכתם, לשקט של הזמן העומד בדרכם,

ולילדה הבהירה המיוחדת – טינקי,

שאי-אפשר לא לאהוב את הרזון הבהיר שלה,

ואת עיניה הבהירות כמוה, שמביטות לנקודה אחת במרחב

והכול סוד, סוד.

 

אהבתי


לילה

.
   הם היו ברכבת. הכיוון היה ידוע, אבל לא היעד המדויק. יוּ היה שליו והביט מבעד לחלון, כהרגלו הוא התמקם ליד. מעבר לחלון הייתה תחילתו של החורף והוא שמח שיוּ אוהב לשבת כאן, בחמימות המוארת של הקרון ולנסוע. הם תמיד היו יחד. מאז לידתו של יוּ הם מעולם לא נפרדו, רק לפעמים, בלילות כאשר יוּ ישן, הוא היה עוזב בזהירות  לזמן-מה, כדי לא לשכוח ולרענן את הידע. כבר קרה בעבר שהוא היה שוכח ומזהה את עצמו לחלוטין עם יוּ. זה היה עלול להזיק ליוּ ובשנים אחרונות הוא היה מאוד זהיר ושמר בדרך כלל על מרחק-מה ביניהם.

   לפעמים דלתות הקרון נפתחו, הנוסעים היו עולים ויורדים, אך הם המשיכו לנסוע, מצפים לתחנה הנכונה. באחת התחנות עלומות-השם הוא הרגיש דחף פנימי כלשהו, היה זה סימן ברור, הם קמו ויצאו לרציף. הרציף היה ריק מאדם,  רוח קרה סחררה מערבולות שלג ארוכות. הם המתינו לעזיבתה של הרכבת והלכו לאורך הרציף, עברו מבנה דומם של שומר התחנה, הגיעו למעבר וחצו את המסילה על ריצוף ישן מקורות עץ ספוגות זפת. מסביב שררה שממה והוא הצטער שליוּ קר עכשיו והוא נאלץ להרים את הצווארון הקצר ולתחוב את ידיו עמוק לכיסים. הם פנו שמאלה וצעדו במרווח בין שיירות של קרונות קפואים. כאן הרוח הייתה קלה יותר וערמות שלג קטנות נחו ליד פסי הרכבת. השלג כיסה מעט את החצץ; ההליכה הפכה לקשה יותר ובמהרה  החל יוּ להתחמם. הקרונות הסתיימו, הם המשיכו ללכת בשפלה אפורה קודרת בין המסילות כשרגליהם טובלות בשכבת שלג דקה. יוּ כבר התחמם לגמרי בעקבות ההליכה הממושכת ופסע שמח יותר. לבסוף הם הגיעו למסילת עזר ישנה ופנו אליה. יוּ צעד על קורות עץ בין פסי רכבת, הוא נאלץ לפסוע בצעדים קטנים יותר. חורשות דלילות התנועעו מול עיניו. הוא החל להתעייף, אך הם כבר הגיעו.

         היה זה קטר ישן עם חדר מכונות ותא נהג מלפנים. הם עלו בשלבי מתכת של סולם קצר. להפתעתו של יוּ, דלת הנהג נפתחה בקלות וללא חריקות, על צירים משומנים היטב. הם עלו לקבינה. בפנים היה נקי וקר. באמצע עמדה כורסא, לפניו ומעט בצד היה המנוע. יוּ הבין מייד שהמנוע הזה מיוחד במינו. מידותיו היו כגודל מנוע של סירה גדולה,

גופו עשוי מתכת כהה כבדה למראה, בחלקו העליון דמה לפרבולואיד מעוגל עם שתי בליטות בצדדים שהעניקו לו מראה של ראש עגל מתבגר עם לשונית ציפוי בהירה בין שתי ידיות היגוי קצרות. המנוע הפיץ עצמה ושלווה. הוא הצביע ליוּ על המפתח. ללא היסוס יוּ הכניס את המפתח לחריץ היחיד בצד וסובב. המנוע הופעל. ליתר דיוק, דבר לא השתנה מבחוץ, אך ליוּ  היה נדמה שהוא שומע את אוושת המנוע. תאורת המכשירים האירה ברכות, גם  מערכת ההסקה  החלה לעבוד, ויוּ הרגיש באוויר החמים שהחל לעלות מרצפת הקרון. יוּ התיישב בכורסא,  הקרון החל לנוע.

         הוא שמח למראהו של  יוּ שנהנה מהתנועה האיטית ומן המנוחה. חורשה קטנה חלפה על פניהם. הם נסעו בין שדות קפואים והוא החל נזכר מדוע הביא את יוּ לכאן והראה לו את המנוע הזה. הקרון נסע מהר יותר, תקתוק הגלגלים התמזג ברחש הרוח בחלונות. אורות הרמזורים הירוקים החלו להופיע לעתים תכופות יותר. המהירות גברה.  רעש הגלגלים דעך יותר ויותר, עד שלבסוף גווע כליל. הם היו כבר באוויר. החשיך. הם העפילו מעלה ויוּ ראה כוכבים ואדמה כהה-אפורה למטה. הוא לא הסיר את עיניו מיוּ, ראה את מבטו המאושר וחייך. הוא נזכר למה המציא את הרכבת, את הדרך המעייפת ואת המנוע.

         כאשר התעורר,  שמע את נשימתה של אשתו ובזהירות שיחרר את  ידו שנרדמה. מעבר לחלון היה לילה.  בלי להביט על השעון הוא ידע שהשעה היא שלוש. השמיים היו בצבע כחול-דיו, כמעט שחורים. הכוכבים לא נראו. לאט, כדי לא להעיר את  האישה, הוא הסתובב על גבו, חש את חום ירכה ועצם את עיניו.