צ'סלב מילוש. מתנה

.

מתנה

צ'סלב מילוש

מפולנית: דוד וינפלד

 יום כה מאושר./ הערפל נמוג מוקדם, עבדתי בגן./קוליברים נצמדו אל פרח הקפריפוליום.

לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי./לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו./את הרע שהיה שכחתי. /לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני./לא חשתי כל מכאובי גוף./בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים.

 

איני סבור ששירים חייבים לנתח או לפרש. בוודאי לא נצליח להסביר שיר זה, כמו שלא ניתן באמת להסביר את האושר בעצמו או את סיבותיו. שיר, כמו הזה שלפנינו, אינו פועל במישור האינטלקטואלי בלבד, רגשי בלבד, או רק במצלול או מקצב השפה בה הוא נכתב. יש בו מלאות של כל אלה בתוספת של הלך רוח מיוחד במינו ונדיר גם למשורר כמו צ'סלב מילוש בעצמו. ובכל-זאת ננסה אולי להבין את הרגע המאושר כל-כך שהיה כדאי לעצור אותו בשיר של שורה אחת בעצם – השורה הראשונה, כי השאר רק תוספת תיאור של המשורר וסביבתו החומרית והנפשית. והתיאור הוא תיאורה של הרמוניה שבהיעדרות כל הפרעה פיסית פנימית וחיצונית, היעדרות כל הפרעה נפשית או רוחנית. אז האושר בא בעצמו, אין צורך בגורם חיצוני כלשהו כדי להביא למצב הפנימי של האושר הזה. הערפל נמוג ואחריו באה הבהירות הפנימית בערבוב אופייני כל-כך למילוש, ערבוב, בו נעלמים כמעט לחלוטין ההגבלות שבין המטאפורה, הרעיון השירי והמציאות שלא שונה למעשה מכל אלה. הציפור הקטנה באה לפרח בגן, פשוט ובנאלי כביכול, כאילו אומר המשורר – איני זקוק ליותר מזה. ואז בא ההסבר הפנימי. הוא מורכב מכמה גורמים המובאים כגורמים העיקריים לאושר, וכדאי בהחלט לעצור בהם, הם אישיים כמו האושר בעצמו, הם התמצית הקיומית של השקפותיו של המשורר, אולי תמצית חייו אפילו והם מפורטים כאן כמו בנוסחה מתמטית ופילוסופית באחת: א. לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי. ב.לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו.  ג. את הרע שהיה שכחתי. ואולי גם ד. לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני.

נתחיל מ-"לעצמי" הזה. כי "לקנא בו" כבר בנובע ממנו כפועל יוצא. העדר רצון עצמי ששונה מהקיום הפשוט והבסיסי ביותר כמו עבודה בגן, היעדר אנוכיות גדולה או שאפתנות שמובילים לאסונות אישיים ולרוב גם לסובבים, הוא הרעיון שנמצא בבסיסן של רוב תורות המזרח ורוב התורות הפילוסופיות שמציעות פתרון לבעיית האושר הפרסונאלי.  הרעיון שהעסיק כל-כך את כל השואפים הרוחניים של המזרח והמערב, הובא כאן בנוסח שירי פילוסופי ופסקני ברור, ואם המשורר שכח כבר כל רע שנעשה כלפיו או על-ידי עצמו (איזה הישג אישי כביר!), אם לא נשארו כבר כל נקיפות מצפון מן העבר (לא בושתי), האם לא הגיע המשורר בעצמו לאותה נקודת גבול נכספת לכל איש רוח דגול שאחריה נפתח האופק לאין סוף כ-ים כחול ומפרשים? האם לא זאת הייתה מטרתו של המשורר מלהתחילה, במודע או לאו,  והאם לא זאת המטרה של כל שירה בעצמה? פתאום, בשיר הקצר הזה שמתאר את המצב המאושר של המשורר, מובאות שאלות גדולות כל-כך ותשובות פשוטות להפליא לבעיה מורכבת כל-כך כאן במערב הפרוע של רדיפת האושר האישי בכל מחיר, לרוב על חשבון הזולת או ציפייה לאושר ממנו – מקום בו האושר הזה לא אפשרי בעצם. ולסיכום – האם הצגת חווית האושר האישי ועטיפתה בתלבושת שירית מופלאה אינם הכרחיים כדי לומר לנו בדרך הקצרה והחווייתית גם היא, שהאושר הזה אפשרי, שהוא מצב נפשי פנימי שלא תלוי באמת בנסיבות החיצוניות, שגם הדרך אליו אינה תלויה באמת בגורם חיצוני כלשהו? נאמר  גם, שהדרך היחידה לידע שאין בו כל ספק היא החוויה הישירה.

שיר קצר וגבוה. צ'סלב מילוש. מתנה.  

.

איריס קובליו, צבעי מים, 2010