אכתוב לך שיר
כשמוזת הכאב והגעגוע
תנחת עם העורב מפנס הנמל
אכתוב, ואשלח דרך קווי תמסורת
ביחד עם מליון ושש מאות ושמונים ושמונה
מסרונים קצרים של אחרים,
בתקווה שמחלקת המחקר הקיברנטית שלך
תאתר אותו לפי הסימנים המחשידים
של צבע ורטט ומילות המפתח המוצפנות
והוא יגיע אלייך בדיוק באותו הרגע
שציפית לו והיית זקוקה לו באמת
והוא יישאר, וישקע שם.
כאשר תעשי סדר במגירות הזמן שלך
ותנסי לקטלג אותו במגירה הנכונה
פתאום תקראי אותו שוב
ושוב.
אל תבכי.
.
/
הַיּוֹם עייף, עֹוצֶם עֵינַיִים
מַדְלִיק נֵרוֹת בַּחֲדָרִים
אֳנִיּוֹת שְׁחוֹרוֹת אֲרֻכּוֹת
נָעוֹת חוֹלְפוֹת בִּדְמָמָה
נִיקַּח אַחַת. נֵעָלֵם
/
השביל מתפתל בין הסלעים וצמחיה נמוכה, רעננה מגשמי לילה ורוח לחה מהמפרץ. נעלה לשם לאט עם השביל, נשמור על נשימה סדירה ועל קצב שלא יפריע לשמוע את השריקה הקבועה של הרוח באוזניים, נשב שם על הבד הגדול, גזור ממפרש של סירת דייגים ישנה, מקופל לארבע, נשב עליו כמו פעם, קרוב כל-כך, נתכסה במעיל גשם, שרוול לכל אחד, מעיל גדול מבד עבה משופשף, ונקשיב. לדפיקות רחוקות של דלי על דפנות הבאר, מתנדנד ברוח קרה מהים, לצליל כהה של חתיכה חלודה של פסי-רכבת שתלויה ליד ביתו של דאפי הזקן, בכיכר המרוצפת היחידה בכניסה לשוק, הרוח מניעה אותה והיא נתקלת בפח, את הקול הזה את גם מכירה כל השנים האלה. היום יום ראשון ולא צריך לצאת לים, שם אמות פעם, כמו קודמיי, מסערה גדולה. נשתה ונתחמם מהרוח ומהגשם ונאכל מעל מפה פרוסה על דשא ירוק כמו תמיד, ונשתוק יותר, ונדבר פחות, הרבה פחות, כאן הבית, הגבעה והשביל והים ולחות הרוח, פנים שלך ושלי. לא צריך לדבר, הרוח קוראת את המחשבות שלנו ומערבבת אותן ופעם גם אנחנו נתערבב עם הרוח ונשרוק בעשבים ירוקים, ירוקים.
ציור של Cora Murphy
היום אספר לך על פרפר לילה שחור שפגשתי באחד מלילות הסתיו כשהייתי נער ועדיין גרתי בבית הוריי ביחד עם שני אחים ואחות קטנה. אבא שלי, הסבא שלך, בנה תוספת קטנה צמודה לבית, מן בקתה מוגנת מרוח ומגשם, בנה בעצמו מחומרים משומשים, עם רצפת עץ לא צבועה, קירות מקרשים ודיקטים בשתי שכבות עם חלון גדול אחד ודלת. רק מיטה אחת מספיקה לשני ילדים ומעבר צר היו בחדרון הקטן הזה תחת עץ התפוחים השופע. נהגתי לישון שם בכל לילות הקיץ והסתיו, תמיד עם שמיכת חורף גדולה, הלילות היו קרים ולא פעם התעוררתי מגשם לילי מתופף ללא הרף על הגג הדקיק ומתנועת העלים הסוערת מרוחות חזקות ומנפילתו של התפוח הכבד המכה על אדמת הגן בצניחתו מגובה רב. אבל אותו הלילה היה שקט, כאילו סערה גדולה או גשם חזק עם ברקים ורעמים מתקרב והטבע כולו משתתק בפחד מכוחות אדירים אלה. התעוררתי משקט פתאומי, העלים לא נעו ברוח, הלילה היה שחור וראיתי רק אור ירח חיוור וכוכב רחוק ממצמץ רדום מעל עץ שזיפים צעיר, שחור גם הוא בלילה. הייתי מוכן שוב להירדם בשקט הבטוח הזה, אבל הלילה היה קר מן הרגיל, השמיכה לא התחממה עדיין מגופי והבטתי בחלון, הכתם הבהיר היחיד בחלל השחור של הבקתה. ענפי עץ התפוחים רכנו נמוך, העלים הגדולים שלו היו שחורים עכשיו ולא נעו בהעדרה של הרוח. היה נדמה לי שראיתי צל שחור נע בין העלים. מופתע, התיישבתי במיטתי, עטוף בשמיכה עד צווארי. דקות ארוכות לא ראיתי דבר משתנה בציור הלילה השחור עם צלליות העלים וכוכב בודד מעל. שוב ראיתי את תנועת השחור בין השחור וכאשר עיניי התרגלו לחושך והתחלתי להבחין בפרטים נוספים, פתאום ראיתי אותו.
היה זה פרפר לילה גדול, גדול אפילו מהעלים הרחבים של עץ התפוח הוותיק. הוא ישב בין העלים מול חלוני, הכנפיים שלו היו שחורים לחלוטין עם שני כתמים עגולים מושלמים בצבע שבחושך השורר דמה לי לכתום עמוק וכמה נקודות קטנות נוספות באותו הצבע מפוזרים פה ושם בחסכנות מינימליסטית מופלאה. שחור הכנפיים והגוף שלו היו בצבע קטיפתי עמוק בולע כל רמז של אור הירח והכוכבים, צבע, שכנראה לא אצליח לתאר לך אפילו עכשיו, אחרי שנים של זיכרון וניסיון כושל לתאר אותו במילים חסרות אפילו לעצמי. עיניו היו גדולות כל כך, שחורות גם הן, האורות הדלים של הלילה זרמו לתוכן ללא הרף אך לא החזירו ברק הקטן ביותר אפילו, כאילו היו אלה בולעני חלל שחורים ללא תחתית והם הביטו ישירות עליי. כך ישבנו שנינו, ארוכות, קפואים ללא נוע, לא מעיזים להפחיד אחד את השני, עד שנעלמה לי תחושת הזמן ולא הרגשתי יותר לא את גופי ולא את קור הלילה. פתאום החשיך עוד יותר, אולי ענן כבד הסתיר את הירח והכוכבים ולא ראיתי אותו לכמה רגעים מייסרים. אך באותו המקום שקודם היה הפרפר שלי, התחיל איזה נוגה חיוור, התחזק לאיטו, ולבסוף שוב ראיתי את הפרפר, היה זה פרפר אחר, קורן בכל גופו, דבר לא נשאר מצבעו השחור, רק אור לבן מסנוור כמעט ונקודות שקודם חשבתי לכתומות היו למרכזי זוהר לבן ובוהק כך, שלא יכולתי להתבונן בהן כלל, אותה הקטיפה הרכה נשארה כקודם, לבנה וזוהרת, נעלמו קווי המתאר של קיומו בחלל, רק שחור הלילה מסביב העיד על קווי גופו המאיר. יתכן ואחרי דקות ספורות פלט החוצה את כל האור שצבר בישיבתו הממושכת, זוהרו נחלש בהדרגה, הוא נעלם לרגע ושוב הופיע מולי, שחור כמקודם, הביט עליי כמה רגעים, כאילו רצה לוודא שראיתי, שהתחלתי להבין את סיבת התמזגותו עם שחור הלילה, משק בכנפיו, התרומם ונעלם בין הכוכבים וצללים המוכרים של הגן.
.
ציור: איריס קובליו, פרפר, אקריליק על עץ, 2012
וָרוֹד ודְיוֹ 