באותו קיץ גִ’י אֶם החליט לקנות רכב. אחרי לימודיו במכללה הוא עבד שתי עונות כמאמן במועדון המקומי ורצה קצת לנוח ולנקות ראש. הוא הרגיש את עצמו כבד, העיר נמאסה עליו והוא נמשך לשממת דרכי היערות. ג'י אם התמחה באתלטיקה קלה, ולפני שהתקבל למכללה התאמן בדרכי השדה בפרברים, שבקרבתם התגורר. בשנות הלימודים רדפו אותו ריחות של עשבים רטובים, עצים ואדמה לחה, הוא זכר שאון מים זורמים, ונשימתו שהיתה תענוג מתמשך. בשנה הראשונה שלפני המכללה הוא זכר אותה כאושר צרוף. עכשיו הוא רצה חופשה, רצה לזרוק לרכב שק שינה ולנדוד בדרכים שכוחי אל, לעצור איפה שבא לו, להתאמן מדי פעם ואולי להחזיר לעצמו את אותה נשימה צעירה שכל-כך חיזקה אותו בשנות לימודיו. להשתמש בגרוטאה הישנה שלו – לא בא בחשבון בכלל. וקניית רכב חדש הייתה כרוכה בהוצאות. גִ’י אֶם החליט אם כן למצוא עבודה נוספת. הוא שלח קורות חיים לכמה כתובות בלי תקווה מיוחדת להצלחה. להפתעתו, אחרי מספר ימים התקשרו מביה"ס הדתי לבנות וקבעו איתו פגישה. הוא היה מופתע עוד יותר, כאשר התקשרו אליו אחרי הפגישה עם המנהלת הנחמדה, הודיעו שהוא התקבל והוצעה לו משרה מלאה. גִ’י אֶם הסכים בשמחה – המשכורת הייתה טובה יותר ובנוסף, בערבים יכול היה להמשיך לעבוד במועדון.
בתחילת יולי כבר המתין לו הרכב החדש במוסך, גִ’י אֶם סיים את כל הסידורים בעיר, העמיס את כל הציוד ונסע לחופשתו הראשונה – הוא זכה בה ביושר. דרכי היער והאגמים שאת שמם לא ידע, נשארו כפי שהיו, מאומה לא השתנה מאז, רק הוא עצמו נעשה גדול ומבוגר יותר. הוא הביט בחיבה במקומות המוכרים, נהנה מהשקט, מהאוויר והעביר את זמנו באימונים קלים, קריאה ורחצה בטוהר הצונן של האגמים הקטנים.
הזמן עבר מבלי ששם לב לכך ובסוף אוגוסט הוא חזר העירה, מלא באנרגיה. למען האמת, הבדידות קצת העיקה עליו, אך שממת הפינות הנסתרות של היער עדיין עמדה מול עיניו והחזרה הייתה מוזרה בעיניו. גִ’י אֶם התגבר על ספקות לא ברורים והתכונן לשנת הלימודים. את אן פארקר הוא פגש בביה"ס.
זה היה השיעור הראשון שלו, הוא תכנן אותו בקפדנות והקדים להגיע כדי להכין ציוד. אן לימדה בקורס המקביל, הם הכירו במכללה וכאשר ראה אותה כאן, באולם הספורט של ביה"ס הקטן, חש גִ’י אֶם שמחה גדולה כאילו פגש בן אדם קרוב. אחרי השיעור הם קבעו להיפגש.
אחרי שבוע הוא לא הבין, איך יכול היה שלא לשים לב לגזרתה, לאופן דיבורה הרך, איך יכול היה שלא לראות את הפלא הזה, את תופעת הטבע הזו – אן, לא הבין איך לשונו ממשיכה לנוע ולהסתובב לכיוונים הנכונים, להגות ולבטא נכון מילים. שניהם חשבו שספורט לא נוצר לתחרויות, אלא כדי להפוך בני אדם לבריאים יותר ובסופו של דבר – למאושרים יותר. לקראת החורף דבר כבר לא הפריד ביניהם, הקרבה הייתה טבעית להם ובאביב הם התחתנו.
הטקס נערך בכנסייה המקומית. ההורים של אן לא היו בחיים, שלו – הסתפקו בברכה, לכן בחתונה נכחו רק כמה חברים ועמיתים לעבודה. הקהילה המקומית הייתה חביבה עליהם, אך הם העדיפו שלא לגור בעיר ובתחילת יולי נפרדו בצער מכל מכריהם ונסעו לגור בג'קסונוויל, מיין. שם גרו פעם הוריה של אן וביתם עמד עדיין. אחרי מות אמה , גרה אן עם סבתה, אביה נפטר לפני כעשר שנים. נסיבות המוות של הוריה היו ידועים לה באופן קלוש. היא ידעה רק שאמה מתה בתאונה כלשהי כאשר הייתה בת ארבע. היא פגשה את אביה פעם בשנה ובהדרגה הקשר התרופף, וכאשר הודיעו על מותו היא וסבתה התאבלו עליו קצת ושכחוהו במהרה.
הבית עמד נטוש שנים רבות אך השניים היו נלהבים לשפץ אותו, לבנות ולצבוע. הקיץ היה קצר והם עמלו קשה. פה ושם היו צריכים לקחת פועלים אך בדרך כלל היו מלאי רצון לעשות את רוב העבודה בעצמם.
הבית היה מוזר – את חלקו הגדול תפס קמין ענקי עם איזה-שהם מעברים שתכליתם לא ברורה. גִ’י אֶם רצה לבנות אותו מחדש, אך הקבלן המליץ לא לעשות זאת, לשם כך יצטרכו להרוס ולבנות את כל הבית מחדש, הסביר.
בסתיו, הבית היה כמעט מוכן, נשארו עוד כמה סיומים, אבל הוא בהחלט התאים למגורים. הניסיון שהיה לג'י אם בעבודה עם ילדים הועיל לו והוא מצא עבודה ללא קושי מיוחד. אן המשיכה לשפץ ולשפר את הבית, גִ’י אֶם הצטרף אליה בערבים ובחופשות ולקראת החורף הכול היה גמור והם יכלו לנוח.
זה קרה באביב. השלג נמס כבר וגִ’י אֶם החליט לצבוע את הקיר האחורי – רוחות החורף ומזג-אוויר לח פעלו ללא רחם על הקיר והצבע התקלף ונשר. היה יום שמש בהיר, לקראת הערב מעל האגם בשקט עלה הירח. השמש עמדה לשקוע מעל היער הרחוק. נוכחותן של שתי שמשות בו-זמנית מילאו אותו באיזה אי-שקט. הוא התכוון כבר לסיים להיום, כאשר שמע צעקה.
צעקה אן. לרגע הוא לא זיהה את הקול, אך זאת הייתה אן, קולה היה מלא בפחד. גִ’י אֶם זינק אל הבית.
אן שכבה על הרצפה, ראשה היה מופנה בתנוחה לא טבעית, שפתיה מלמלו חרישית, היא ניסתה לומר משהו, אך לא הספיקה, הוא ראה איך צבע החיים בלחייה הולך ומחוויר, עוזב את פניה. ג'י אם ניסה לבצע בה הנשמה, בדק את דופק הלב, וניסה להחיותו. הפעיל את כל שיטות העזרה הראשונה שהיו ידועות לו. אחר תפס טלפון, קרא לאמבולנס והמשיך בניסיונותיו הנואשים להחזיר אותה לחיים, ביקש שלא תמות, שתחזור. זה נמשך כעשרים דקות. בסוף הוא הבין שהכול נגמר. אן שלו מתה. הוא התיישב על הרצפה ליד גופתה ובכה.
הרופא שהגיע ביצע בדיקה ראשונית ורשם דו"ח סיכום. מעט אחריו הגיע השריף עם ציוותו. הם ביקשו לא לגעת בכלום, במיומנות נעו בתוך הבית ושוחחו ביניהם בשקט. גִ’י אֶם הרגיש את עצמו באיזה סרט נוראי שבו הוא משחק תפקיד אבסורדי. השריף בדק בקפדנות את ידיו המוכתמות בצבע , שאל כמה שאלות ובדממה מילא טפסים. גִ’י אֶם לא הבין איך אפשר לארוז את אן אהובתו בשק פלסטיק, אך האנשים עשו זאת בתנועות מורגלות, והתנועות האוטומטיות האלה עצרו את המילים שעמדו להתפרץ מגרונו. השריף פנה אליו ואמר – אל תדאג בחור, לקח את אנשי הצוות ונסע. גִ’י אֶם נשאר לבד.
בלילה הזה הוא לא ישן. בהתחלה הסתובב בבית ללא מטרה, נעצר ליד הקמין, סגר סורג שנשכח, התחיל משום מה לטאטא את שאריות האפר והפיח על הרצפה, אחר-כך שוב עבר בחדרים. בכל מקום היו סימנים של נוכחותה, נדמה היה לו שהוא רואה איך אן נעה בתנועות רכות ואופייניות. הוא התעייף, סגר את כל הדלתות והחלונות. לבסוף התיישב בכורסה, הביט בחושך של הלילה במבט עיוור. הכאב עמד בגרונו , הוא לא היה מסוגל לחשוב, מבוכה כבדה לא הרפתה ממנו. הוא לא ניסה להירדם. הלילה ייסר אותו בריקנות קיומית. לקראת הבוקר, כאשר השחר הפציע מעבר לחלון, הוא נרדם בלי משים, בתנוחה לא נוחה, מעייפת.
העיר אותו צלצול. התקשרו מחברת לוויות. כל היום למחרת היה עסוק וטרוד בטרחות שונות. באו שכנים ומכרים, הוא לא היה לבד, שוב הגיע השריף עם מסמכים לחתימה, שוב באו אנשים. הוא התפלא כמה אנשים הכירו את הפארקרים. הם לא שאלו כלום. הוא ניסה למצוא אצלם תשובות לשאלות רבות שעינו אותו, אבל הם משכו בכתפיים ורק טד מהחנות היחידה בסביבה טפח על כתפו ואמר – תבוא אחר-כך, נדבר.
למחרת הייתה הלוויה. חברת הלוויות השתדלה מאוד. יופייה השיישי של אן הדהים אותו, היא דמתה בעיניו לאלה מתה. גִ’י אֶם עמד חסר-ישע ליד הבור בחליפה שכורה לא נוחה ורק כאשר סגרו את הארון והתחילו להורידו למטה, הוא תפש פתאום שכל זה אמיתי, שאן מתה, ומישהו הרג אותה. גִ’י אֶם התנדנד ובקושי נתמך על איזו יד מושטת בזמן. התכווצות הכאב עברה בכל גופו, הוא בקושי הדחיק התייפחות. לבסוף נשאר בהכנעה ליד ערמת הפרחים. אן שכבה מתחתיה. הוא שמע את דברי התנחומים הקצרים. אנשים התפזרו. הוא נשאר לבד ליד הקבר. הכומר ליווה אותו הביתה וגִ’י אֶם הודה לו. שוב הגיעו שכנים ומכרים, גברים לחצו את ידו, חלקם ניסו לעודד אותו. נשים הגישו משקאות, ההשתתפות השקטה שלהן נגעה לליבו. התחיל להחשיך. הוא הרגיש מותש. האנשים הבינו והתחילו להיפרד. הוא ניסה לעצור ספקות. מחר, חשב לעצמו, ילך לטד. גִ’י אֶם שקע בתרדמה כבדה.
היה בוקר מאוחר ושומם. קונים לא היו. טד הגיש לו שתייה קרה והם התיישבו. גִ’י אֶם הביט בו בשאלה אילמת. טד לגם מהורהר, חיכך בגרונו והתחיל לדבר.
"בחור, הסיפור הזה ארוך, מקומיים מכירים אותו, לכן עליך להתאזר בסבלנות ולהקשיב. זה קרה לפני שנים רבות. הפארקרים תמיד גרו כאן, ואת הבתים האלה בנו אבות אבותינו, בנו ביחד. בחופשות, היו באים ותוך יום היו מקימים בית. המקומות האלה קרים במיוחד, אתה יודע, לכן דבר ראשון הרכיבו קמין. בעצם לא קמין אלא תנור אמיתי. היה להם מומחה, מאסטר גדול, אין כאלה עכשיו. תנורים אלה הם סוג של אומנות – כמה בולי-עץ חיממו את כל הבית, והחום נשמר עד הבוקר. אנשים ניסו לחקות ולא יצא להם כלום – הסוד אבד. על מה אני מדבר? על כך שפארקרים לא היו שונים בהרבה מאחרים. היו להם שתי בנות. הצעירה הייתה אן – יפיפייה וחכמה, אתה בעצמך יודע, אך עם הגדולה נפלה טעות. למה? לאלוהים הפתרונים.
קראו לה נואלי, היא נולדה מונגולואידית ואף-פעם לא למדה לדבר כמו שצריך, רק גועה וזבה רוק. האם שמרה עליה היטב וריחמה עליה. נואלי תמיד הייתה שבעה ולבושה נקי. והכול היה טוב אילולא הירח. בליל ירח מלא נואלי הייתה בלתי נשלטת – לא אכלה, לא ישנה, כל הזמן ניסתה לטפס על הגג. תודה לאל שזה נמשך רק כמה ימים בחודש, אחרת הייתה מטריפה דעתם של הוריה לגמרי. נואלי הייתה כמעט בת שתיים עשרה ואן הייתה קרוב לארבע, כאשר ארע האסון.
הייתה זו תחילת האביב. בשעות היום הייתה התחממות, אך בלילה כפור כיסה את הכול. לנואלי היה התקף קשה מאוד. לא ניתן היה להרגיע אותה. באותו הלילה נפלה על ההורים עייפות גדולה והם נרדמו בלי כוונה. התעוררו רק מהצרחות הנוראיות של נואלי, קמו לחפשה בכל הבית בעודם שומעים אותה צורחת, מהיכן בדיוק לא ידעו. לבסוף ניחש האב נכון וניסה לפתוח את הקמין, ובאמת, נואלי הייתה שרועה שם, שחורה ומפויחת כולה ודועכת. איך הגיעה לשם – לא הבינו, אולי הצליחה בכל זאת לטפס על הגג, אף שהייתה מאוד מגושמת, ומשם נפלה דרך הארובה למטה; המעברים היו צרים, חום נורא שרר , והיא נפלה על גחלים בוערים – דרך חזרה לא הייתה.
הם הוציאו אותה משם מהר, שפכו עליה מים קרים וקראו לאמבולנס. בבית-החולים חזרה אליה הכרתה פעם-פעמיים, ואולם אחר-כך החמיר מצבה מאד. בהתחלה היו לה הזיות במשך כמה ימים, אחר-כך שקעה בתרדמת עמוקה. הלב נשמע בקושי – כמעט כמו של אדם חי ובו בזמן לא חי. והמראה לא לחלשים, אנשים סיפרו – היא נשרפה כליל, שוכבת כולה שחורה. הרופאים אמרו שאין שום תקווה. כמה זמן זה יימשך – לא ידוע. החזיקו אותה כך בביה"ח יותר מחודש, ללא כל שינוי, והביטוח נגמר כבר. אין מה לעשות, נאלצו לקחת אותה הביתה – בביה"ח או בבית – אותו הדבר. אבל אתה מבין, המשיך טד , אימא נשארת אימא, האם זה מגיע לה? לא לנו לשפוט; יום ולילה היא ניצבה ליד מיטתה של נואלי , מתרוצצת בבית, ובו בזמן השגיחה ושמה עליה עין. ונואלי לא אוכלת, לא שותה, שוכבת בלי נוע. רופא בא לבדוק אותה ואמר – עדיין חייה. היא שכבה כך חודש נוסף ובבוקר בהיר אחד, נעלמה. ההורים לא הבינו איך, מאחר והדלתות והחלונות היו סגורים ונעולים בלילה. הם ניסו לחפש שוב בתוך הקמין, והקמין קר – חודשיים לא הדליקו אותו, המעברים צרים ומתפצלים, ילד לא יעבור בהם , מבוגר על אחת וכמה.
קראו למשטרה. אלה הביאו איתם כלבים. ובאמת, הכלבים נבחו לעבר הקמין, אבל להיכנס פחדו, רק נבחו ונבחו… הבלגן הזה נמשך הרבה זמן. אז הציעו לפרק את הקמין כולו לבנה-לבנה, אבל לשם כך היה צריך להרוס את כל הבית, איפה נשמע כזה דבר? התייעצו ארוכות. הכומר הגיע, השריף בא, עשו ביניהם התייעצות. והגיעו למסקנה שבן-אדם ממילא לא יכול להישאר בחיים שם וסביר להניח שנואלי קברה את עצמה בתוכו. הם החליטו להבעיר אש גדולה ולערוך משהו כמו טקס שריפת גופה, כדי שהכול יהפוך לאפר. האם ניסתה להתנגד, אך שכנעו אותה, אמרו ופסקו שכך יהיה טוב לכולם.
השריף הביא את הבחורים שלו, והם התחילו במלאכה, שני ימים ושני לילות בערה האש, להבות יצאו מהארובה , ובלילה הן נראו למרחוק. לבסוף כבתה האש. גירדו מעט אפר, שמו בארון וארגנו לוויה קצרה. השכנים פזלו, אף אחד כמעט לא בא ללוויה הזאת. נראה שבזאת תם העניין; רק האם התחילה לדעוך, נראתה רע, רזתה מאוד. ובדיוק אחרי שנה מצאו אותה, מתה. היא שכבה שרועה על הרצפה, וצווארה שבור.
מי עשה זאת – אף אחד לא ידע. אנשים החלו לדבר לפזר השערות , אמרו שנואלי חיה. שפעם בשנה, באביב, בירח מלא היא מתעוררת מתרדמת המוות שלה ונוקמת ללא רחמים. בלילות כאלה היו האנשים סוגרים חלונות ודלתות. ואולי היו אלה רק אמונות תפלות, סביב אגדה מקומית. סביר להניח שכך הוא הדבר, אך את הדלתות עדיף בכל-זאת לסגור חזק יותר ואת סורגי הקמין לנעול."
זהו בחורי, אמר טד, סיפרתי לך הכול. ואם יש לך שאלות, תשאיר אותן לעצמך, ממילא אין מי שישיב עליהן. רוצה עוד משקה?
גִ’י אֶם השתרך לאיטו הביתה. הוא לא חשב על כלום. הסיפור על נואלי שקע לאט בהכרתו. הוא נגע במילים ובתמונות בניסיון לעשות איזשהו סדר. התקרב לבית. הרצון הראשון שלו היה לעזוב הכל ולנסוע, לברוח מכל הסיוט הזה, לשכוח. הוא התגבר עליו ונכנס. הבית פגש אותו בשקט. השמש נחה על הרצפה הצבועה בכתמים החמים של החלונות. גִ’י אֶם נעצר. פתאם הבית עזב אותו. גִ’י אֶם חש שהוא בחלל ריק. נדמה היה לו שהוא שומע תנועה של חלקיקים, רחשוש קל של תנועותיהם, העולם היה עצום, הוא היה מלא עד אפס מקום בגלים דקים, הגלים זרמו מלמעלה בשטף בלתי-נראה. הוא שמע את אוושת השקט; מהאוושה הזאת נולד קול דק ומוכר, הוא הכיר אותו – כך דיברה אן. ברגע בלתי-נסבל אחד הוא שמע את המוסיקה שבקולה, היא עטפה אותו, הייתה בכל מקום, הוא ראה כל תא נאמן של גופה, נגע בעורה העדין, ידיים חיבקו אותו בהתמזגות ארוכה. זה היה נס. גִ’י אֶם נאנק. חזר לעצמו בקושי, חזר למציאות. הוא עמד כקודם באמצע הבית. היה ריק. גרגירי אבק רעדו בקרני האור. זעם פראי אחז בו. גִ’י אֶם רץ נסער בתוך הבית באגרופים קמוצים. הוא לא ידע כמה זמן זה נמשך. לבסוף הוא נעצר, התגבר על הכעס, בקושי סידר את מחשבותיו. הוא לא ייסע. יש לו מטלה. עליו לבצע אותה.
הוא שתה מים קרים, לאט, שקל, והגה תוכנית. שארית היום עברה בהרהורים נוקשים ומכאניים. בערב הוא מצא בספר טלפונים אסטרולוג, התקשר אליו וביקש לברר כמה פרטים. אחרי שעה הוא קיבל תשובה. הכל התאים. תאריכי המוות של אן והאם היו באביב, הלוח הירחי היה מדוייק. גִ’י אֶם דחה את כל הספקות. הכעס התחלף בשנאה עצורה. הוא החביא אותה עמוק, בפינות הרחוקות של הלב והכריח את עצמו לפעול, אוטומטית, בהתאם לתוכנית. שנה. כל השנה הבאה הוא יקריב את גופו, יקדיש את מחשבותיו ורגשותיו לתוכנית הזאת, הוא יחיה לפי סדר יום מדוייק, הוא יהפוך את קיומו לנשק, ובזמן הנכון יפעיל אותו ללא היסוס.
כל הקיץ והסתיו הוא חי כמו מכשיר מכוון – קם מוקדם, שתה חצי כוס מיץ ויצא לריצת בוקר, אחר-כך עשה מקלחת ויצא לעבודה, אחרי ארוחת-צהריים קלה ומנוחה קצרה היה מתחיל אימון עיקרי של שלוש שעות. ריצה, קפיצות אורך ותרגילי כוח על מכשירים. בסוף הקיץ הוא בנה בריכה קטנה אך עמוקה בקצה המרוחק של החלקה וסלל אליה שביל ריצה משובח. בהתקרב החורף הוא העביר חלק מהתרגולים לאולם הספורט של בית-הספר והתאמן כל הזמן, בלי לרחם על עצמו ובלי מחשבות. בראש קר הוא בדק זמן, מדד מרחק ושוב התאמן בעקשנות. בלילות הוא נרדם מהר.
בסוף החורף, כאשר השלג נמס, הוא ניקה את הבריכה ומילא אותה במים. גִ’י אֶם דאג קצת , אך החישובים שלו היו מדוייקים, חלפה כמעט שנה של אימונים קדחתניים, והבדיקה הראשונה עברה בהצלחה – בזינוק טוב הוא יכול היה בקלות יחסית לקפוץ מעל הבריכה. לפעמים הוא נסע לאחת הערים הקרובות בחיפושים אחרי תמציות כימיות שונות, ובערבים בזהירות עשה ניסויים בחומרים נוזליים שונים. לבסוף הוא בחר תמצית אופטימלית והתחיל להכין את הכמות הנדרשת. בתחילת האביב הכל היה מוכן.
הגיע יום השנה למותה של אן. גִ'י אֶם היה קצת נרגש. הוא הכין את כל הציוד. חשב עוד פעם על כל ההתרחשויות האפשריות ואחר הצהריים רוקן את הבריכה ומילא אותה בתמיסה. לקראת הערב הוא התקלח, לבש את הבגדים הרגילים שלו, ובפעם הראשונה באותה שנה פתח את הסורגים של הקמין והתיישב בכורסא, פניו לעבר הפתח. את דלת הכניסה הוא השאיר פתוחה. אור ארגמן זרם דרך החלון מימינו, הוא ידע, השמש שוקעת מעל היער. מבעד לדלת הכניסה משמאלו הוא ראה שמיים מכחילים ולבנה; האור החיוור שלה השאיר צל קל על הרצפה. בהתחלה הוא רצה להדליק פנס בחצר, אך לא העז, ונשאר יושב, מביט מתוח אל הריקנות השחורה של הקמין. עברה אולי כחצי שעה, הוא פחד להביט בשעון, הדממה הקפיאה אותו, הייתה זאת דממת קבר, דממה של מערת קבורה.
ואז הוא ראה. בהתחלה זה היה אפר, אפיק קטן של אפר נשפך חרישית לתוך הקמין, הוא שמע רשרוש. צל שחור, שחור אפילו מהקמין עצמו, ירד ברכות למטה, התכופף ויצא קדימה. גִ'י אֶם התיישר, הצל התיישר אחריו. גִ'י אֶם המתין, רצה לוודא שנואלי רואה אותו. הוא שמע את געייתה הצרודה וראה איך היא עושה צעד כבד ראשון לכיוון שלו. גִ'י אֶם צעד אחורה לכיוון הדלת, נואלי נעה אחריו נוהמת. גִ'י אֶם עשה כמה צעדים ויצא. נואלי אחריו. תנועותיה היו כבדות, אך עם כל צעד נעשתה קלה יותר. באור הדמדומים הוא לא ראה את פניה, לא היו לה פנים, היו רק איברים קצרים ומגושמים, כוח גס היה אצור בצורתם השחורה המאיימת. גִ'י אֶם הלך מהר יותר והסתכל אחורנית. נואלי רדפה אחריו יותר מהר, לבסוף הוא החל לרוץ, הסתובב כדי לוודא שנואלי רודפת אחריו, ואז יצא לזינוק האחרון.
גופו כהרגלו לקח את המהירות הנדרשת וליד שפת הבריכה הוא קפץ. כמעט ולא חשב, התכופף קלות, שרירי הרגליים צייתו לו והקפיצו אותו בדיוק. הוא היה באוויר ואחרי שבריר שניה נחתו כפות רגליו בצד השני של הבריכה. הידיים תפסו מקל שהוכן מראש וגופו הסתובב מוכן להדיפה. הוא ראה את נואלי קופצת אחריו, ולא הבין למה עשתה זאת, אולי פשוט ניסתה לחזור על תנועותיו; אך ברגע אחד נורא הוא ראה את קפיצתה המגושמת, היא קפאה פתאום באוויר מעל מרכז הבריכה… וצללה לתוכה. הוא קפץ הצידה כדי שהטיפות של החומצה לא יפגעו בעורו והתקרב בזהירות אוחז במקל בכל כוחו. כמו בצילום שהואט הוא עוד הספיק לראות איך נואלי שוקעת לתחתית ועושה צעד אחד עוויתי. קווי המתאר של גופתה התחילו להיטשטש, עננים שחורים גאו מסביבה, התערבלו , בועות שחורות רתחו מעל פני הבריכה ופתאם גִ'י אֶם הרגיש בסרחון בלתי נסבל שעלה מתוך הבריכה. הוא עמד כך עוד עשר דקות. התסיסה פסקה לאיטה ודממה שררה. הבריכה הייתה שחורה וחלקה. הלבנה עלתה גבוה והעבירה שביל נוצץ על פניה.
גִ'י אֶם שחרר בזהירות שסתום, הנוזל זרם בצינורות. הבריכה נעשתה רדודה יותר. גִ'י אֶם עמד על שפת הבריכה והמתין, המקל עדיין בידו, עד שכל הנוזל התנקז ויצא, ועל הקרקעית נותרה שלולית שחורה. נואלי נעלמה, נמוגה, הפכה לשלולית זוהמה. היא איננה. היא הושמדה. ללא עקבות. גִ'י אֶם חזר על המילים האלה ושטף ביסודיות את הבריכה במים נקיים.
אחרי שעה הכול נגמר. גִ'י אֶם ניכנס אל הבית. דבר לא קשר אותו יותר לבית הזה. הוא התקלח, החליף בגדים, אסף כמה חפצים והעביר אותם לרכב. סידר הכול, כיבה אורות. סגר ונעל את הבית במנעול. התיישב ברכב. פתאום כוחותיו עזבו אותו ברגע אחד – כל השנה הזאת, מתח השעות האחרונות. דמעות פרצו מעיניו. הוא בכה ללא מעצור. הבכי הרעיד את גופו, רחמים הציפו אותו. רחמים על אן, ועל עצמו ועל המפלצת השחורה המגושמת הזאת.
זמן ממושך עבר עד שנרגע אך שוב היה פורץ בבכי ושוב נרגע בקושי. לבסוף לקח את עצמו בידיים, יצא מהחצר, סגר ביסודיות את השער, חזר לרכב ונסע. ללא כיוון. במראת הצד ג'י אם ראה את הלבנה מאחוריו. הלבנה האירה, העיגול הבהיר שלה רעד על הכביש המשובש.
אוקטובר 2001
וָרוֹד ודְיוֹ 