היא עמדה במטבח וכשנכנסתי האור דלק, רק מאוחר יותר חשבתי שהיה זה בכוונה. הייתי עייף. מאוד עייף, ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב על כל הורוד והכחול שלה כי למרות השעה הקטנה של הלילה היא נראתה כאילו עכשיו בוקר יום אביב והגשם הסתיים רק לפני שעה קלה. היא הביטה עלי בדממה בלי לומר מילה ומבלי לנוע כלל. לא יכולתי לשאת את שתיקתה הרועמת ולבסוף שאלתי – מה?! -לא כלום, היא ענתה והמשיכה להתבונן בציפייה כלשהיא לא ברורה. הורוד שלה היה נוטה לכיוון כתום רענן ובוהק והכחול משך את דמיוני לים עמוק כהה והשמיים הנקיים ובהירים מעל פיורדים שמעולם לא ראיתי באמת.
- מה?, שאלתי שוב, מה את רוצה לומר לי?
- אתה לא יכול סתם כך לשבת לידי ולשתוק כל הזמן.
- אני יכול, אמרתי.
- לא. אתה לא רואה שאני יפה?
- כן, אני רואה, אמרתי.
- לא. אתה לא מבין. תגיד משהו.
- את באמת יפה, אין ספק, אמרתי.
- זה לא מספיק. אתה חייב להגיב באמת, להגיב נכון.
- כן, אמרתי, את מאוד יפה היום, מאוד מאוד יפה.
- אתה לא מבין, היא נאנחה בכבדות. שמעתי בכי מתקרב בקולה היורד.
- תקשיבי, אמרתי, את רק ציפור, ציפור גן עדן. ואת לא יכולה להתנהג כאילו את נסיכה אמיתית.
- אני יכולה, היא אמרה. קולה היה ברור וצלול עכשיו.
וָרוֹד ודְיוֹ 
כתיבת תגובה