בשעה הזאת עדיין ישנת כנראה. בפעם הראשונה התעוררתי כרגיל ב- 5:30, אבל על כך אספר לך בהמשך, בינתיים אתחיל מהסוף, מ- 6:20, בדיוק, כי דקה או שתיים אחרי זה כבר סיפור שונה וכרגע לא אצליח לספר לך כל דקה ודקה. לא, לא אמרתי שהיא, זאת אומרת 6:21, לא הייתה ראויה או ראויה פחות, להפך, גם היא הייתה ראויה באותה מידה, אבל הן מתחלפות מהר מדי ואני חייב לעצור אחת מהן ולהניח לאחרות לחלוף בינתיים ולחזור אליהן מתישהו כשהזמן הזה יהיה יותר בשליטתי, ואין ספק שאגיע לשם כמו כולנו ואת יודעת שאין בכוונתי לשנות זאת בינתיים. אז נתחיל מ- 6:20.
עכשיו חורף אצלי ואולי את קצת מכירה מה עושה לאדם חורף ביפו, במיוחד בבוקר המוקדם הזה – השמש בעלייה אי-שם מאחורי העננים שאתמול הביאו כל-כך הרבה גשם. אני לא מבין איך להקה של סנוניות הנמל מסתדרת על עץ הפיקוס העתיק, הראשון בשדרה, למה בחרה דווקא את העץ הזה, אני יודע שיש שם בערך ארבע להקות קטנות יותר וביחד הם רבּים כך-כך שלפעמים ממש משחירים לי את החלון ואת האור האחרון של היום השוקע והים נורא מפחיד אותי בערבים. כמו כנף של ציפור ענקית נחה על המים, אני יודע שיש שם מים, אבל הציפור – שחורה. אז ענני גשם כבדים הסתירו את האופק ואני לא מבין איך הסנוניות יודעות שקצה האודם עדיין שם רחוק מאחורי העננים, והן במעוף לא פוסק, מתפצלות לשתים, שלוש, ארבע קבוצות ומתחברות שוב ללהקה גדולה, הן מתקרבות לחלוני ומתרחקות במהירות בקווים מעוגלים וכל-כך ביחד שנדמה כאילו מנוהלות בתוכנה מושלמת של מחשב סופר-מהיר, ואני הרי יודע שאין מחשב כזה, מספיק ניסיתי ולא מעט נפעמתי, אבל תמיד ראיתי פגם, והפגם הזה היה האדם שמאחורי, אבל הן מושלמות, ואני לא רוצה להשתמש במילה 'מופלאות', הן כבר על העץ, אני שומע את קולותיהן, הן מדברות, כולן ביחד ועושות לי 'בית', 'בית', 'בית', ואם הייתי רגיש כמוך בוודאי הייתי מתרגש מאוד, לוקח להן שעה ארוכה להירגע מהיום הארוך, זאת את מכירה וּודאי תביני יותר טוב ממני.
אבל עכשיו שש ועשרים בבוקר והן כבר מזמן התעוררו ועפו, אני לא יודע לאן, אולי לראות את הזריחה, אני הייתי במקומן עושה אותו הדבר, כי העננים מאתמול חזרו. צריך להיות הלום שינה כמוני כדי לדעת לראות כמוהן, דבר אחד ובבת אחת את כולו. כי העננים הסתדרו בשורות-שורות עם מרווחים גדולים, השורות הארוכות והעננים בצבע ורוד בלתי-אפשרי והמרווחים בצבע טורקיז לא אפשרי גם הוא, לצבעים האלה כלל אין שם באף קטלוג של צבעי מים, ראיתי לא מעט כאלה, הם לא נמצאים שם, אולי רק בחורף שלי ב- 6:20 בבוקר וגם זה למשך פחות מדקה. לכן, זהו הדבר הראשון שרציתי לספר לך, כי אם יום אחד תרצי להתעורר ביחד ולראות את הטורקיז ואת הורוד האלה, בוודאי לא תוכלי לחזור יותר למיטתך כמוני בתקווה להחזיר עוד כמה דקות חוב לאלוהי השינה.
כי היה זה כמעט שעה לפני כן ואני התעוררתי בפעם הראשונה ב- 5:30 כפי שכבר אמרתי לך, איני זקוק לשעון, פשוט פעם אחת לפני שנים רבות אמרתי לעצמי שאתעורר בשעה זאת כדי להספיק להתקלח לפני כולם, להחליף לבגדים נקיים וללכת בשבילים רטובים למפגש של הבוקר, מאז דברים רבים השתנו ורק אני מתעורר עדיין באותה השעה עם אותו האור הראשון ואיכשהו אותו עורב על עץ אשוח ממול הפך ללהקה של הסנוניות המופלאות, ולי אין לצערי מלה אחרת עבורן, אני מביט עליהן זמן רב בהשתאות בלתי פוסקת כבר ימים ארוכים, בשעה זאת הן רובן כבר לא כאן, אני שומע רק כמה מהן אומרות עדיין 'עכשיו', 'עכשיו' ובאמת מתרוממות כל אחת לדרכה, מכוּונות למטרה ברורה ולמקום הסודי והמזין, אני מביט על גלי הים שבאמת נרגעו מעט מאתמול ואומר לעצמי שהייתי מוכן לצאת וללכת על המים רחוק רחוק באיזה קו ישר, תמיד אהבתי קווים ישרים ופעם אפילו מצאתי שיטה מתמאטית שמוכיחה מעבר לכל ספק ששני קצבות של הקו הזה מתקרבים ונפגשים בסופו של דבר, רק שהדבר הוא באין-סוף. אבל עכשיו באמת חורף בחוץ והבקשה היחידה שלי שלא יהיה לי קר בדרך ופתאום הוא בא ואומר שלא יהיה לי קר כלל, להפך יהיה חמים בהתחלה ונעים בהמשך בהתאם לצורך. בסדר אני אומר ואנחנו יוצאים לדרך והוא לא מפריע לי לחשוב על כל דבר שעולה בדעתי, איני שומע אפילו את מחשבותיו ובעצמי פוסע לעט בקצב שלא קוטע לי את הסיפור, רגליי נוגעות במים, מוגנות נעליים קלות ולא חדירות לרטיבות ומלח, ברבורים קטנים שראיתי מרחוק מביטים בחיבה, גם אני מחבב אותם וכך אנחנו הולכים, אני בקו הישר המדומה שלי והם מתרוממים ומצליחים להתגלגל מעט לכיוון החוף, ואני לא אומר להם דבר כי גם הם צריכים להישבר פעם על החוף וגם לא בא לי לעזוב את הסיפור לרגע, שיהיה זה סיפור ילדים, כי סיפורי מבוגרים תמיד מסתיימים באיזה אסון או שבר או לפחות ברמז לאפשרות כזאת, וסיפור ילדים שלי יכול להתחיל ברמז על אפשרות למשהו רע ותמיד בדרך הפלא הכול מסתדר בסוף ואפשר לחגוג את החיים, אז מבחינתי זאת האפשרות היחידה לצאת בשלום מהחוף וללכת בקו ישר בים הפתוח שכל-כך משחרר מריחות של השדרה ומריח הדגים והשום של המטפלת הפיליפינית של השכן הזקן בכיסא גלגלים, שקורא לה קרין ואף-פעם לא שוכח להציג אותה כאשתו, הבן שלו קצת יותר צעיר ממני, מביט בי במבט חטוף ויש לו פוקר-פייס של איש עסוק. אבל אנחנו כבר רחוק בים והגלים רחבים ושקטים יותר, אני לא מרגיש קושי לעלות ולרדת בין הגלים, צועד בלי להתחשב בהם וקטעי הסיפור שלי עולים ושוקעים על דפי הזיכרון, הגיבורים שלי מבקשים לחיות את חייהם במלואן ואני חושב איך לספר אותם בכל-כך מעט מילים ואנחנו עושים כל-מיני קונצים ביחד וכל דבר מופלא ברור וטבעי לנו, ממש כלום, אני מסתיר חיוך רחוק בקצה העין, הם יודעים זאת ועושים כמוני וכאשר נגמר הסיפור והמשפט האחרון מוסכם על כולנו, אפשר להרים ראש והביט לצדדים. אז אני רואה שכל הדרך הזאת לא הייתי לבד, שהוא כל הזמן שתק לידי, הלך במקביל ושמר מרחק, אבל עכשיו סיימתי ורציתי להחליף איתו כמה מילים. אני מעביר את תשומת הלב שלי אליו והוא מייד יודע זאת ופותח פתח רחב בחלל בינינו ואנחנו עוד שותקים מעט שנינו, לא ממהרים, המחשבות שלו בהירות ולבסוף אני פותח ואומר שלא קר לי בכלל למרות החורף והרוח הקרה, להפך, הקרירות נעימה ואני מרגיש ממש מוגן בבגדים המצוינים האלה. כן, הוא אומר לי, הוא לא ממהר וגם כלל לא איטי, ההשהיות והכניסות שלו מדויקות כפי שתמיד רציתי מעצמי, כן, הוא אומר, אמרתי לך, אתה יודע, איני מבטיח דבר, ומי יכול?, אין לי צורך לשקר לאף אחד, בוודאי לא לך. הוא השתתק לרגע וראיתי אותו חושב משהו, בדיוק כמוני, ואחרי הרהור קצר אמר, ספק לי, ספק לעצמך, מעט דברים אפשר להבטיח, אפילו כאן, ובוודאי לא שם, על החוף שלכם, ופתאום, את יודעת איך זה קורה, שנינו חשבנו אותה המחשבה, שבאמת מעט מהדברים שאפשר להבטיח תקפים אצלו וגם אצלי שם, על החוף שרועש קבוע כל-כך, ולא להפך, בכלל לא להפך, ובכל זאת יש שם משהו קבוע באמת, זה הרעש הבלתי-פוסק ושגם לזה יש סיבה, סיבה טובה, אפילו שאיני יכול לפתוח חלונות לשדרה כדי שהרוח תכנס בחופשיות ותפסיק סוף-סוף לשרוק וליילל כמו איזה חיה אבודה והציפורים לא יפחדו יותר ממנה ויוכלו לצאת מסבך של ענפי עץ הפיקוס הארץ-ישראלי העתיק הזה ונוכל סוף-סוף לעוף ולהתחמם ולהפסיק לרעוד מכוסים בכנפיים ונוצות קלילות.
המשכנו עוד שעה ארוכה על הגלים, השמש התחילה לעלות מאחורי ענני דיו כהים, פתאום הכול השתנה, הרמתי את עיניי, רציתי לשאול, אך רק אמרתי שבאמת לא קר לי עכשיו, אבל הוא הבין הכול ואמר בלי לחשוב כמעט, כן, עשינו כבר דרך ארוכה, אבל אל תדאג, אתה תחזור לשם מהר, הרבה יותר מהר ממה שחשבת, בשביל זה אני כאן, וטוב שדיברנו. ראיתי רסיסי צחוק בין קמטי העיניים שלו ובאמת חשבתי כמוהו שלא ממש דיברנו, שהחלפנו אולי מילים בודדות, אבל אף פעם קודם לא קרה שדיברתי עם מישהו כאילו עם עצמי, כמו שסיפרת לי פעם על הזמרת שעושה מיקס כל כך מושלם בין כמה מהקולות של עצמה, שאפשר באמת לחשוב שמקהלה שלמה שרה בדיסקים שלה.
את רואה, אני כאן ולא נעלמתי באופק עם האיש הנחמד הזה. אבל כבר הרבה אחרי שמונה ואולי באמת לא כדאי לאחר. כאן, על החוף, אנשים חושבים בדרך מסוימת ולא כדאי להפר חוקים.
אז בוקר טוב לך, אהובתי.
3.3.2012
אקוורל: איריסיה קובליו
וָרוֹד ודְיוֹ 