ארכיון חודשי: מרץ 2012

מירביי – שיר אהבה

היום ברצוני לדבר על מירה (Mirabai, 1498 – 1546), המשוררת ההודית המופלאה, הנסיכה הנרדפת ברוב שנות חייה,  על דבקותה לאל קרישנה, על סגידתה, על שירתה והריקוד הלילי האקסטאטי במקדשו, על כוח אהבתה שהציל את חייה מרעל, מנחש קוברה וממוות מקפיצה לנהר, על נדודיה והתנזרותה, על רגש אהבתה לאל בשיריה ולבסוף – על היעלמותה הלא נתפסת ממקדש נעול. אבל, רבים כתבו לפניי וחומר רב כבר נמצא ברשת. לכן אפרסם כאן רק שיר אחת תרגומו המילולי לאנגלית עם תמונה וגרסה העברית שמנסה להעביר את מעט מהתפלאותי מדמותה ושירתה הנפעמת.

Clouds —
I watched as they ruptured,
ash black and pallid I saw mountainous clouds
split and spew rain
for two hours.
Everywhere water, plants and rainwater,
a riot of green on the earth.
My lover's gone off
to some foreign country,
sopping wet at our doorway
I watch the clouds rupture.
Mira says, nothing can harm him.
This passion has yet
to be slaked.

.

עֲנָנִים

אֲנִי צוֹפָה בָּעֲנָנִים הַמִתְפַּקְעִים.

הָרִים שֶׁל אֵפֶר

כָּבֵד, חִיווֵר, כֵּהֶה

הֵם נִסְדָּקִים

פּוֹלְטִים מֵי-גֶּשֶׁם

שָׁעָתָּיִים

בְּכָל מָקוֹם רַק צִמְחִיָּה  וּמַיִם

מְהוּמָה יְרוּקָה מִתְפָרַעַת בָּאָרֶץ.

אָהוּב שֶׁלִּי הָלַךְ מִכָּאן

לְאֵיזוֹ אֶרֶץ רְחוֹקָה.

סְפוּגָה בְּמַיִם בְּפֶתַח שֶׁל בֵּיתִי

אֲנִי צוֹפָה בָּעֲנָנִים הַמִתְפַּקְעִים.

אוֹמֶרֶת מִירָה, כְּלוּם

בּוֹ לֹא יָכוֹל לִפְגוֹעַ

כִּי לַהַט זֶה עֲדַיִן

מַמְתִין לָרְווָיָה.

מודעות פרסומת

תוהו

בראשית לא היה תוהו

לא היה חושך ולא תהום.

הייתה אהבה

ללא התחלה וסוף

 

בראשית האדם היה

שכלו הדל ותפישתו המשובשת

ממנו באו התוהו, החושך והתהום.

 

שירים רבים נכתבו על-ידו

בחיפושיו אחרי האור

ובתהום החושך.

אלה שמצאו

השתתקו

כדבורה המשתתקת

בהגיעה לצוף

 

 


6:20

בשעה הזאת עדיין ישנת כנראה. בפעם הראשונה התעוררתי כרגיל ב- 5:30, אבל על כך אספר לך בהמשך, בינתיים אתחיל מהסוף, מ- 6:20, בדיוק, כי דקה או שתיים אחרי זה כבר סיפור שונה וכרגע לא אצליח לספר לך כל דקה ודקה. לא, לא אמרתי שהיא, זאת  אומרת 6:21,  לא הייתה ראויה או ראויה פחות, להפך, גם היא הייתה ראויה באותה מידה, אבל הן מתחלפות מהר מדי ואני חייב לעצור אחת מהן ולהניח לאחרות לחלוף בינתיים ולחזור אליהן מתישהו כשהזמן הזה יהיה יותר בשליטתי, ואין ספק שאגיע לשם כמו כולנו ואת יודעת שאין בכוונתי לשנות זאת בינתיים. אז נתחיל מ- 6:20.

עכשיו חורף אצלי ואולי את קצת מכירה מה עושה לאדם חורף ביפו, במיוחד בבוקר המוקדם הזה – השמש בעלייה אי-שם מאחורי העננים שאתמול הביאו כל-כך הרבה גשם. אני לא מבין איך להקה של סנוניות הנמל מסתדרת על עץ הפיקוס העתיק, הראשון בשדרה, למה בחרה דווקא את העץ הזה, אני יודע שיש שם בערך ארבע להקות קטנות יותר וביחד הם רבּים כך-כך שלפעמים ממש משחירים לי את החלון ואת האור האחרון של היום השוקע והים נורא מפחיד אותי בערבים. כמו כנף של ציפור ענקית  נחה על המים, אני יודע שיש שם מים, אבל הציפור – שחורה. אז ענני גשם כבדים הסתירו את האופק ואני לא מבין איך הסנוניות יודעות שקצה האודם עדיין שם רחוק מאחורי העננים, והן במעוף לא פוסק, מתפצלות לשתים, שלוש, ארבע קבוצות ומתחברות שוב ללהקה גדולה, הן מתקרבות לחלוני ומתרחקות במהירות בקווים מעוגלים וכל-כך ביחד שנדמה כאילו מנוהלות בתוכנה מושלמת של מחשב סופר-מהיר, ואני הרי יודע שאין מחשב כזה, מספיק ניסיתי ולא מעט נפעמתי, אבל תמיד ראיתי פגם, והפגם הזה היה האדם שמאחורי, אבל הן מושלמות, ואני לא רוצה להשתמש במילה 'מופלאות', הן כבר על העץ, אני שומע את קולותיהן, הן מדברות, כולן ביחד ועושות לי 'בית', 'בית', 'בית', ואם הייתי רגיש כמוך בוודאי הייתי מתרגש מאוד, לוקח להן שעה ארוכה להירגע מהיום הארוך, זאת את מכירה וּודאי תביני יותר טוב ממני.

אבל עכשיו שש ועשרים בבוקר והן כבר מזמן התעוררו ועפו, אני לא יודע לאן, אולי לראות את הזריחה, אני הייתי במקומן עושה אותו הדבר, כי העננים מאתמול חזרו. צריך להיות הלום שינה כמוני כדי לדעת לראות כמוהן, דבר אחד ובבת אחת את כולו. כי העננים הסתדרו בשורות-שורות עם מרווחים גדולים, השורות הארוכות והעננים בצבע ורוד בלתי-אפשרי והמרווחים בצבע טורקיז לא אפשרי גם הוא, לצבעים האלה כלל אין שם באף קטלוג של צבעי מים, ראיתי לא מעט כאלה, הם לא נמצאים שם, אולי רק בחורף שלי ב- 6:20 בבוקר וגם זה למשך פחות מדקה. לכן, זהו הדבר הראשון שרציתי לספר לך, כי אם יום אחד תרצי להתעורר ביחד ולראות את הטורקיז ואת הורוד האלה, בוודאי לא תוכלי לחזור יותר למיטתך כמוני בתקווה להחזיר עוד כמה דקות חוב לאלוהי השינה.

כי היה זה כמעט שעה לפני כן ואני התעוררתי בפעם הראשונה ב- 5:30 כפי שכבר אמרתי לך, איני זקוק לשעון, פשוט פעם אחת לפני שנים רבות אמרתי לעצמי שאתעורר בשעה זאת כדי להספיק להתקלח לפני כולם, להחליף לבגדים נקיים וללכת בשבילים רטובים למפגש של הבוקר, מאז דברים רבים השתנו ורק אני מתעורר עדיין באותה השעה עם אותו האור הראשון ואיכשהו אותו עורב על עץ אשוח ממול הפך ללהקה של הסנוניות המופלאות, ולי אין לצערי מלה אחרת עבורן, אני מביט עליהן זמן רב בהשתאות בלתי פוסקת כבר ימים ארוכים, בשעה זאת הן רובן כבר לא כאן, אני שומע רק כמה מהן אומרות עדיין 'עכשיו', 'עכשיו' ובאמת מתרוממות כל אחת לדרכה, מכוּונות למטרה ברורה ולמקום הסודי והמזין, אני מביט על גלי הים שבאמת נרגעו מעט מאתמול ואומר לעצמי שהייתי מוכן לצאת וללכת על המים רחוק רחוק באיזה קו ישר, תמיד אהבתי קווים ישרים ופעם אפילו מצאתי שיטה מתמאטית שמוכיחה מעבר לכל ספק ששני קצבות של הקו הזה מתקרבים ונפגשים בסופו של דבר, רק שהדבר הוא באין-סוף. אבל עכשיו באמת חורף בחוץ והבקשה היחידה שלי שלא יהיה לי קר בדרך ופתאום הוא בא ואומר שלא יהיה לי קר כלל, להפך יהיה חמים בהתחלה ונעים בהמשך בהתאם לצורך. בסדר אני אומר ואנחנו יוצאים לדרך והוא לא מפריע לי לחשוב על כל דבר שעולה בדעתי, איני שומע אפילו את מחשבותיו ובעצמי פוסע לעט בקצב שלא קוטע לי את הסיפור, רגליי נוגעות במים, מוגנות נעליים קלות ולא חדירות לרטיבות ומלח, ברבורים קטנים שראיתי מרחוק מביטים בחיבה, גם אני מחבב אותם וכך אנחנו הולכים, אני בקו הישר המדומה שלי והם מתרוממים ומצליחים להתגלגל מעט לכיוון החוף, ואני לא אומר להם דבר כי גם הם צריכים להישבר פעם על החוף וגם לא בא לי לעזוב את הסיפור לרגע, שיהיה זה סיפור ילדים, כי סיפורי מבוגרים תמיד מסתיימים באיזה אסון או שבר או לפחות ברמז לאפשרות כזאת, וסיפור ילדים שלי יכול להתחיל ברמז על אפשרות למשהו רע ותמיד בדרך הפלא הכול מסתדר בסוף  ואפשר לחגוג את החיים, אז מבחינתי זאת האפשרות היחידה לצאת בשלום מהחוף וללכת בקו ישר בים הפתוח שכל-כך משחרר מריחות של השדרה ומריח הדגים והשום של המטפלת הפיליפינית של השכן הזקן בכיסא גלגלים, שקורא לה קרין ואף-פעם לא שוכח להציג אותה כאשתו, הבן שלו קצת יותר צעיר ממני, מביט בי במבט חטוף ויש לו פוקר-פייס של איש עסוק. אבל אנחנו כבר רחוק בים והגלים רחבים ושקטים יותר, אני לא מרגיש קושי לעלות ולרדת בין הגלים, צועד בלי להתחשב בהם וקטעי הסיפור שלי עולים ושוקעים על דפי הזיכרון, הגיבורים שלי מבקשים לחיות את חייהם במלואן ואני חושב איך לספר אותם בכל-כך מעט מילים ואנחנו עושים כל-מיני קונצים ביחד וכל דבר מופלא ברור וטבעי לנו, ממש כלום, אני מסתיר חיוך רחוק בקצה העין, הם יודעים זאת ועושים כמוני וכאשר נגמר הסיפור והמשפט האחרון מוסכם על כולנו, אפשר להרים ראש והביט לצדדים. אז אני רואה שכל הדרך הזאת לא הייתי לבד, שהוא כל הזמן שתק לידי, הלך במקביל ושמר מרחק, אבל עכשיו סיימתי ורציתי להחליף איתו כמה מילים. אני מעביר את תשומת הלב שלי אליו והוא מייד יודע זאת ופותח פתח רחב בחלל בינינו ואנחנו עוד שותקים מעט שנינו, לא ממהרים, המחשבות שלו בהירות ולבסוף אני פותח ואומר שלא קר לי בכלל למרות החורף והרוח הקרה, להפך, הקרירות נעימה ואני מרגיש ממש מוגן בבגדים המצוינים האלה. כן, הוא אומר לי, הוא לא ממהר וגם כלל לא איטי, ההשהיות והכניסות שלו מדויקות כפי שתמיד רציתי מעצמי, כן, הוא אומר, אמרתי לך,  אתה יודע, איני מבטיח דבר, ומי יכול?, אין לי צורך לשקר לאף אחד, בוודאי לא לך. הוא השתתק לרגע וראיתי אותו חושב משהו, בדיוק כמוני, ואחרי הרהור קצר אמר, ספק לי, ספק לעצמך, מעט דברים אפשר להבטיח, אפילו כאן, ובוודאי לא שם, על החוף שלכם, ופתאום, את יודעת איך זה קורה, שנינו חשבנו אותה המחשבה, שבאמת מעט מהדברים שאפשר להבטיח תקפים אצלו וגם אצלי שם, על החוף שרועש קבוע כל-כך, ולא להפך, בכלל לא להפך, ובכל זאת יש שם משהו קבוע באמת, זה הרעש הבלתי-פוסק ושגם לזה יש סיבה, סיבה טובה, אפילו שאיני יכול לפתוח חלונות לשדרה כדי שהרוח תכנס בחופשיות ותפסיק סוף-סוף לשרוק וליילל כמו איזה חיה אבודה והציפורים לא יפחדו יותר ממנה ויוכלו לצאת מסבך של ענפי עץ הפיקוס הארץ-ישראלי העתיק הזה ונוכל סוף-סוף לעוף ולהתחמם ולהפסיק לרעוד מכוסים בכנפיים ונוצות קלילות.

המשכנו עוד שעה ארוכה על הגלים, השמש התחילה לעלות מאחורי ענני דיו כהים, פתאום הכול השתנה, הרמתי את עיניי, רציתי לשאול, אך רק אמרתי שבאמת לא קר לי עכשיו, אבל הוא הבין הכול ואמר בלי לחשוב כמעט, כן, עשינו כבר דרך ארוכה, אבל אל תדאג, אתה תחזור לשם מהר, הרבה יותר מהר ממה שחשבת, בשביל זה אני כאן, וטוב שדיברנו. ראיתי רסיסי צחוק בין קמטי העיניים שלו ובאמת חשבתי כמוהו שלא ממש דיברנו, שהחלפנו אולי מילים בודדות, אבל אף פעם קודם לא קרה שדיברתי עם מישהו כאילו עם עצמי, כמו שסיפרת לי פעם על הזמרת שעושה מיקס כל כך מושלם בין כמה מהקולות של עצמה, שאפשר באמת לחשוב שמקהלה שלמה שרה בדיסקים שלה.

את רואה, אני כאן ולא נעלמתי באופק עם האיש הנחמד הזה.  אבל כבר הרבה אחרי שמונה ואולי באמת לא כדאי לאחר. כאן, על החוף, אנשים חושבים בדרך מסוימת ולא כדאי להפר חוקים.

אז בוקר טוב לך, אהובתי.

3.3.2012

אקוורל: איריסיה קובליו


תשוקה לאופניים

  תשוקה עזה, לא נשלטת. פעמים בודדות ידעת אותה.

הראשונה הייתה זו התשוקה לאופניים. הייתם שלושה בנים ואינקה, האחות הקטנה. חיי המורים לא קלים בשום מקום, בוודאי לא בביילורוסיה, מקום שהיה רחוק מקדמה טכנולוגית או תרבותית גדולה. ובכל זאת מקום של שירת ציפורים בבקרים רעננים אחרי גשם לילי, שהרדים אותך כל-כך, ולא היה לא רעם ולא ברק שהיו יכולים להעיר אותך בשעות הלילה רצופות טיפוף בלתי פוסק של טיפות המים על הגגון הדק של בית-הגן הקטן, שרק מיטה זוגית ישנה ומעבר צר היו בו, ורק נפילה פתאומית של תפוח בשל מעץ התפוחים תחתיו עמד בית-הגן שלך, הייתה בכל זאת מצליחה להעיר אותך והמחשבה עליו, על התפוח הרענן הממתין לך על אדמה רטובה, ממש ליד הדלת, הרדימה אותך עוד יותר בהרגשת אושר, אותה מחשבה גם העירה אותך השכם בבוקר, שמא מישהו אחר, זריז יותר, יקדים וימצא אותו לפנייך, קר ושטוף מגשם הלילה, ולנעוץ בו שיניים דבר ראשון על הבוקר. אז לא ידעת בדיוק מה זה מלווה ממשלתי, ואיך קורה שלפעמים יש הגרלה וכמה אנשים בכל זאת זוכים בחמש מאות רובלים ואבא שלך זכה בהם, אוצר גדול כל-כך, כמעט חמש משכורות עלובות של אבא, שירד פתאום מכל תפקידיו הרמים והחביא את כל המדליות שחלילה לא יילקחו ממנו ולא יישאר דבר וזכר מאותן שנים של מלחמה וגבורה ודם, שלו ושל האחרים; לא, לא ידעת, אבל ידעת שאבא זכה פתאום, ודבר ראשון הלך וקנה זוג אופניים לארבעת ילדיו, אופניים מאותו סוג יחיד שלא ניתן להשגה בשום דרך, אבל אבא בא, חזר מאי-שם ובידיו זוג אופניים חדשים, פתאום נעלם העולם, רק ידיות פלסטיק חומות, שני גלגלים ומסגרת כחולה משומנת עדיין, אופניים, אופניים, אבל אתם שלושה וזכות הבכורה שאבא ניסה ליישם בתור לנסיעה ראשונה כלל לא קיימת בעולמך שבבת אחת הצטמצם לשני גלגלים אלו, מושב צר, ריח של שמן מכונות,  וציפייה לשריקת הרוח באוזניים.

 ניצחת איכשהו. תפסת את הידיות החדשות בטירוף ילדים שלא ניתן להסבר, לא לך ולא לאחרים, ולא היה כוח בעולם שידע להפריד ביניכם, בינך ובין הידיות הפשוטות האלה, והם ויתרו לבסוף. רק שנים לאחר מכן הבנת, שבעצם קבעת בעלות וזכות ראשונים על הכלי הנחשק הזה, שהייתה זאת אהבתך ותשוקתך הראשונה ושיעבור לו זמן רב, אולי רב מדי אפילו, עד שתדע שוב את אותה האחיזה, סופנית כל כך, שכל הסובבים נסוגו בהסכמה אילמת שאין דבר הניתן לעשותו, אלא רק לעמוד מנגד ולהניח לך להחזיק באוצר העליון כמעט בעיניך. הם רק עמדו והביטו בפליאה איך אחרי כמה נפילות על אדמת עשבים רכים פתאום אתה כבר מצליח לשמור על שיווי המשקל, דוהר לאורך הרחוב ונעלם מעבר לפינה רחוקה.

בדרך נס אף לא אחד דרש ממך הפעם חלוקה שוויונית יותר של השלל, רק פעמים, כשביקשו ממך בכל זאת להתחלק עם אחיך, ויתרת על זכותך הקנאית בחוסר רצון בולט במיוחד ועקבת בעין לא מתפשרת אחר כל תנועה של האחרים כדי להשיב לעצמך את בעלותך הבלתי מעורערת ברגע של חולשה, ולו הקטנה ביותר, של מתחריך. 

לפעמים היית נופל, פעם בגלל חוסר תשומת לב שברחה לה פתאום, פעם בגלל שביל חמר חלקלק מדי אחרי הגשם ופעם אולי בגלל שיחי פטל בר קוצניים שננעצו בגופיה ובמכנסיים וריחמת עליהם.  אופני "אוֹרְליוֹנוֹק",  חבר ראשון, לא אנושי.  


ורוד ודיו

.

יָצָאתִי עִם שְׁקִיעָה. וָרֹד וּדְיוֹ.

עָנָן פְלָּמִּינְּגּוֹ בִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִי

וּמִסָּבִיב עוֹרְבִים עַד קְצֶה הָאוֹפֶק

אַמִּיץ עוֹמֵד פַּרְפַּר לִבִּי

גַּלְגַּל הַזְּמַן, שָׁחוֹר, בּוֹלֵעַ

.

.