מכתב זיכרון

 

אהובתי,

היום אין סדנה

המסעדות סגורות

גם הסופרים סגורים

המשוררים המתחילים יושבים בבית

אולי סבא נחום וסבתא לאה מרוצים קצת

יום חם צהוב ואביך היה כל היום

אני שומע אוטובוס כבד למטה ודייסת כוסמת רותחת

צריך להתרגל לאכול לבד

רוח קרה פתאום מהחלון הפתוח

אקרא לחבר

וירטואלי,

וירטואלי לא ייעלב

אכתוב איזה סיפור משעשע

או עמוק ומיסטי

אולי אקרא לסבא נחום

הוא יישב על הספה ובשקט ישיר תהילים

וסבתא תסרוג מטפחת גדולה מפוך

היא תאהב את הכורסא

אנחנו נאכל ביחד

אבל הכוסמת לא קלויה והדייסה יצאה לא טעימה

אולי הם יאהבו  פיתות, זה בוודאי יהיה חדש להם

יש לי תה טוב, ודבש, זה יספיק לנו.

אדליק להם חימום, או קירור.

הם יפחדו לזוז בכל הלובן המוזהב

אבקש מסבתא לגעת בכל דבר, למשש

אני רואה איך היא מעבירה יד על מפת השולחן

על כיסוי מיטה מבד זהב בהיר ושמח

אני רואה איך נדלקות עיניה מכל העושר הזה

היא הולכת לאט, נוגעת אפילו בקירות,

יד כפרית זקנה, שפתיים  מאושרות

עוצרת במטבחון

לא מסוגלת לעזוב את הספלים והצלוחיות עם הוורדים הקטנים,

גם אני אהובתי,

אני משאיר את סבתא במקלחת

סבא מביט מסביב בסקרנות

ניגש לספרים

התנ"ך שלי  מסתתר אי-שם למעלה

הוא מלטף דפים מבריקים מאוירים להפליא

מדפדף ביד מיומנת, נותן כבוד לספר

אנחנו מדברים

הוא ניסה איתי יידיש, זה היה אבוד

אז עבר לרוסית איומה עם מבטא ביילורוסי כפרי כבד

אני מבין כל מילה

אמרתי שאני דומה לו נורא

"ודאי, ודאי" סבתא צועקת כמעט ונכנסת פתאום ובוכה

אני מושיב אותה בכורסא ושולף טישו, רך וריחני

סבתא  מבינה מיד, משתתקת, מריחה ופתאום בוכה שוב, ארוכות

מסתכלת על טישו ובוכה

סבא עומד לידה ומדבר איתה יידיש, היא עונה לו ולא מפסיקה.

אחר-כך אנחנו שותים תה עם פיתות קטנות עם חמאה ודבש

הם נחים קצת בכיסאות מעץ בהיר ואני שוב עושה להם תה בכוסות וורדים.

סבתא נהנית מהריחות, מהכוסות, מסוכר חום ומדבש הדרים מיד-מרדכי

 סבא מקשיב לי ואף-פעם לא אומר "גם את הגויים במידה מסוימת"

הוא יודע לקרוא מחשבות ויודע שאני אוהב אותו ואת סבתא,

עכשיו תמיד יש לי עם מי לדבר וסבתא שמחה ועושה לנו לביבות תפוחי-אדמה

הרגליים כואבות לה ובערבים היא אוהבת לראות תוכניות אופנה בטלביזיה הגדולה בסלון

אני לוקח את סבא לטיילת ליד הים והוא שואל כמה עולה סירה, אולי נקנה ונצא לדייג.

 

הגרמנים והמקומיים הרגו אותם עם גרזן וזרקו לבור. את כולם.

זה היה ב- 1942.

אני נולדתי ב- 1947.

נשארו שתי תמונות ישנות, של סבא נחום וסבתא חיה לאה.

אני באמת דומה לו.

. 

מודעות פרסומת

אודות geraginzburg


6 responses to “מכתב זיכרון

  • sadotcom

    מצמרר.
    חשוב כלכך לדבר עם סבא וסבתא… זו אחת הדרכים להביא אותם לחיינו היום…

  • Vered Navon

    תודה גרא על פוסט מרגש כל כך שנגע בי הכי עמוק שאפשר.
    קודם היו המילים שעשו זאת, אבל הצילומים, המבט של סבך, הם שגרמו לי לפרוץ בבכי. הם מזכירים לי צילומים של סבי וסבתי, ושל סבו וסבתו של אבי. למרבה המזל הם חיו באיראן ולא באירופה בתקופה הנוראה ההיא, אבל העצב בי נוגע, גם על דברים אחרים שעוברים בפוסט היפה הזה- הפליטות, השפה האחרת,הפער והנתק שנוצר בין דורות, הניסיון הנואש לחבר, והוא נוצר – החיבור שבנשמה.

    • geraginzburg

      תודה ורד,
      לעולם לא נבין, זה משהו שמעבר ליכולת האנושית,
      וגם לעולם לא יבינו אותנו.
      אולי רק לחשוב שהייתה זאת החלטה קשה ביותר, בעליונים

  • mooncatom

    "…הגשר נחוץ לעבור אל השרוף
    שוב ושוב"

    אבות ישורון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: