תשוקה עזה, לא נשלטת. פעמים בודדות ידעת אותה.
הראשונה הייתה זו התשוקה לאופניים. הייתם שלושה בנים ואינקה, האחות הקטנה. חיי המורים לא קלים בשום מקום, בוודאי לא בביילורוסיה, מקום שהיה רחוק מקדמה טכנולוגית או תרבותית גדולה. ובכל זאת מקום של שירת ציפורים בבקרים רעננים אחרי גשם לילי, שהרדים אותך כל-כך, ולא היה לא רעם ולא ברק שהיו יכולים להעיר אותך בשעות הלילה רצופות טיפוף בלתי פוסק של טיפות המים על הגגון הדק של בית-הגן הקטן, שרק מיטה זוגית ישנה ומעבר צר היו בו, ורק נפילה פתאומית של תפוח בשל מעץ התפוחים תחתיו עמד בית-הגן שלך, הייתה בכל זאת מצליחה להעיר אותך והמחשבה עליו, על התפוח הרענן הממתין לך על אדמה רטובה, ממש ליד הדלת, הרדימה אותך עוד יותר בהרגשת אושר, אותה מחשבה גם העירה אותך השכם בבוקר, שמא מישהו אחר, זריז יותר, יקדים וימצא אותו לפנייך, קר ושטוף מגשם הלילה, ולנעוץ בו שיניים דבר ראשון על הבוקר. אז לא ידעת בדיוק מה זה מלווה ממשלתי, ואיך קורה שלפעמים יש הגרלה וכמה אנשים בכל זאת זוכים בחמש מאות רובלים ואבא שלך זכה בהם, אוצר גדול כל-כך, כמעט חמש משכורות עלובות של אבא, שירד פתאום מכל תפקידיו הרמים והחביא את כל המדליות שחלילה לא יילקחו ממנו ולא יישאר דבר וזכר מאותן שנים של מלחמה וגבורה ודם, שלו ושל האחרים; לא, לא ידעת, אבל ידעת שאבא זכה פתאום, ודבר ראשון הלך וקנה זוג אופניים לארבעת ילדיו, אופניים מאותו סוג יחיד שלא ניתן להשגה בשום דרך, אבל אבא בא, חזר מאי-שם ובידיו זוג אופניים חדשים, פתאום נעלם העולם, רק ידיות פלסטיק חומות, שני גלגלים ומסגרת כחולה משומנת עדיין, אופניים, אופניים, אבל אתם שלושה וזכות הבכורה שאבא ניסה ליישם בתור לנסיעה ראשונה כלל לא קיימת בעולמך שבבת אחת הצטמצם לשני גלגלים אלו, מושב צר, ריח של שמן מכונות, וציפייה לשריקת הרוח באוזניים.
ניצחת איכשהו. תפסת את הידיות החדשות בטירוף ילדים שלא ניתן להסבר, לא לך ולא לאחרים, ולא היה כוח בעולם שידע להפריד ביניכם, בינך ובין הידיות הפשוטות האלה, והם ויתרו לבסוף. רק שנים לאחר מכן הבנת, שבעצם קבעת בעלות וזכות ראשונים על הכלי הנחשק הזה, שהייתה זאת אהבתך ותשוקתך הראשונה ושיעבור לו זמן רב, אולי רב מדי אפילו, עד שתדע שוב את אותה האחיזה, סופנית כל כך, שכל הסובבים נסוגו בהסכמה אילמת שאין דבר הניתן לעשותו, אלא רק לעמוד מנגד ולהניח לך להחזיק באוצר העליון כמעט בעיניך. הם רק עמדו והביטו בפליאה איך אחרי כמה נפילות על אדמת עשבים רכים פתאום אתה כבר מצליח לשמור על שיווי המשקל, דוהר לאורך הרחוב ונעלם מעבר לפינה רחוקה.
בדרך נס אף לא אחד דרש ממך הפעם חלוקה שוויונית יותר של השלל, רק פעמים, כשביקשו ממך בכל זאת להתחלק עם אחיך, ויתרת על זכותך הקנאית בחוסר רצון בולט במיוחד ועקבת בעין לא מתפשרת אחר כל תנועה של האחרים כדי להשיב לעצמך את בעלותך הבלתי מעורערת ברגע של חולשה, ולו הקטנה ביותר, של מתחריך.
לפעמים היית נופל, פעם בגלל חוסר תשומת לב שברחה לה פתאום, פעם בגלל שביל חמר חלקלק מדי אחרי הגשם ופעם אולי בגלל שיחי פטל בר קוצניים שננעצו בגופיה ובמכנסיים וריחמת עליהם. אופני "אוֹרְליוֹנוֹק", חבר ראשון, לא אנושי.
וָרוֹד ודְיוֹ 